זאב אברבוך
וולף (זאב) אָבֶרבּוּך ("דניאל"[1]) (1886/1890 – 1941) היה ממייסדי מפ"ס ופק"פ וממנהיגיה.
ביוגרפיה עריכה
וולף אברבוך נולד למשפחה יהודית משכילה ואמידה. היה פעיל בתנועה המהפכנית במהפכת 1905, ובהשפעת אחיו הבכור, צבי אברבוך (אלכסנדר חאשין) הצטרף לפועלי ציון. בראשית 1914 גויס לצבא, נפל בשבי האוסטרי. שב לרוסיה ב-1918, והתמנה למזכיר פועלי ציון באוקראינה.
ב-1919 הגיע לארץ ישראל והיה שותף בהקמת מפ"ס (1919) ובשינוי שמה לפק"פ בשנת 1922. בשנת 1924 צורפה פק"פ לקומינטרן (הארגון העולמי של המפלגות הקומוניסטיות).
פק"פ הייתה מורכבת באותה תקופה רובה ככולה מיהודים, דבר שהתנגש עם מטרתה לקדם מהפכה סוציאליסטית בארץ שבה רוב תושביה באותה התקופה היו ערבים.
היהודים שהיו בהנהגת המפלגה היו מהגרים שלא ידעו ערבית ולא הכירו את התרבות של הערבים-הפלסטינים בארץ, בשל כך, דרש הקומינטרן מן המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה לעבור תהליך של "ערביזציה",[2] כינוי לתהליך שמטרתו הייתה לשנות את הרכב חברי הפק"פ כדי שישקפו טוב יותר את הרכב האוכלוסייה בארץ.
דרישת הקומינטרן לשינוי שייצג בצורה נרחבת יותר את חלק הארי באוכלוסייה לא הייתה דרישה שהופנתה רק כלפי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה אלא הייתה זו דרישה גלובלית שהופנתה גם כלפי התנועה הקומוניסטית במצרים שמקורה היה נעוץ במיעוט היווני במדינה, כלפי הקומוניסטים האלג'יראים שגרעינם היה צרפתי וכלפי תנועות קומוניסטיות נוספות ברחבי העולם[2].
בשנת 1935, בהתאם למדיניות ה"ערביזציה" שנדרשה מהמפלגה, מינה הקומינטרן את רדואן אל-חילו ("מוסא"),ערבי-פלסטיני תושב הארץ, לתפקיד מזכ"ל המפלגה במקומם של מייסדיו היהודים ובהם אברבוך.
ע"פ ספרו של אבנר בן-זקן ,"קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי", וולף אימץ את השם "אבו סיאם" והעיד על עצמו כי הוא חולם להיות "לנין של חצי האי ערב".[3]
בערך באותה תקופה שינה אברבוך את שמו ל"דניאל ריבקינד", נקרא לברית המועצות ולא הורשה לחזור לארץ ישראל. ממוסקבה הוא נשלח לפעילות מחתרתית ברומניה, ושם נאסר ועבר עינויים קשים. לאחר שחרורו מהכלא שב לברית המועצות, ונשלח לתפקיד זוטר – ראש המחלקה הפוליטית במשק חקלאי. לדברי איסר הראל,
- היה זה מינוי נלעג לאישיות מדינית בכירה מסוגו, מה עוד כי מעולם לא עסק בבעיות חקלאיות והיה בהכרח שלומיאל גמור בתחום זה. המטרה שעמדה בפני השליטים הסובייטיים ומנהיגי הקומינטרן הייתה לחסל את האיש ואת חבריו, ציבורית ומוסרית. ״דניאל״ אוורבוך ידע היטב כי גורלו נחרץ. המהפכן הוותיק נהפך לצל של עצמו והשתנה לבלי הכר. הוא היה שבור ורצוץ אך מודע למתרחש, וחי כנידון למוות שביצוע גזר-דינו נדחה זמנית. ואמנם, באביב 1936 הוא נאסר באשמת ריגול לטובת האימפריאליזם הבריטי והציונות. לאחר מאסר ממושך במחנות עבודה הגיע לבית-הסוהר המרכזי הידוע לשמצה במוסקבה "לוביאנקה", ושם הומת בירייה בשנת 1941.[4]
גם שני בניו של "דניאל" מצאו את מותם מידי השלטונות הסובייטים. בנו הבכור נאסר באשמת השתייכות לקבוצה שזממה כביכול להרוג את סטלין. לאחר שסירב להעיד כי אביו היה מרגל, הוא הוגלה לאחד המחנות הקשים ושם מצא את מותו. גם בנו השני, שעבד במערכת ה"עמעס", נעצר וחוסל. רק אלמנתו של "דניאל", מריה, נותרה בחיים.[5]
אחיו הבכור, צבי (הירש) אברבוך, שנודע בכינויו הספרותי-מפלגתי אלכסנדר חאשין (1886–1939), היה פעיל פוליטי ופובליציסט. בראשית דרכו היה ממייסדי פועלי ציון וראשיה ואיש העלייה השנייה, ולאחר שובו לרוסיה ב-1930 היה לקומוניסט אדוק ואיש היבסקציה. אף הוא נאסר במסגרת הטיהורים הגדולים ומצא את מותו בבית סוהר בברית המועצות.
לקריאה נוספת עריכה
- שמואל דותן, אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, כפר סבא: שבנא הסופר, תשנ"א 1991, עמ' 80.
הערות שוליים עריכה
- ^ שמו המפלגתי "דניאל" הוא על שם בנו השני. כינויים נוספים: חיים, אב-סיאם, חיידאר, תאג'ר וכן זקן.
- ^ 1 2 יצחק לאור, פרידה מהקומוניזם המקומי, באתר הארץ, 3 בינואר 2006.
- ^ שרה אוסצקי לזר, לנין של חצי האי ערב, באתר הארץ, 9 במאי 2007.
- ^ איסר הראל, ריגול סובייטי: קומוניזם בארץ-ישראל, תל אביב: עידנים, תשמ"ז 1987, עמ' 220–221.
- ^ הראל, ריגול סובייטי (1987), עמ' 221.