זכאה
א-זכאה או א-זכאת (בתעתיק מדויק: אלזכאה בערבית: الزكاة) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם ("ארכאן אל-אסלאם" أركان الإسلام) - המצוות העיקריות באסלאם. המצווה מחייבת את המוסלמי לתרום מכספו לצדקה. כספי הצדקה מיועדים לנזקקים, כמו אלמנות ויתומים, לצורכי הקהילה המוסלמית, למשל הקמת מסגדים או מוסדות חינוך דתיים, ובעת מלחמה משתמשים בהם גם לרווחת החיילים ולצורך פדיון שבויים.
יש להבחין בין שתי מצוות המכונות "זכאה", הראשונה נמנית עם חמשת עיקרי האסלאם ובה עוסק עיקר הערך הזה, ואילו האחרת מכונה "זכאת אל-פיטר" (زكاة الفطر, בתעתיק מדויק: זכאת אלפטר). "זכאת אל-פיטר" היא תשלום לצדקה שבו חייב כל משק-בית מוסלמי בכל יום של חודש רמדאן עבור כל נפש בבית. "זכאת אל-פיטר" נועדה לסייע למשפחות נזקקות לקיים את מצוות רמדאן כהלכתן, ולחגוג כראוי את חג עיד אל-פיטר שבסופו. תשלום "זכאת אל-פיטר" מחייב במיוחד משק בית שבו אחד מבני הבית או יותר פטורים מן הצום ברמדאן מסיבה כלשהי. לגביהם, התשלום לצדקה הוא מעין פדיון של הצום.
א-זכאה, כמצווה הכלולה בחמשת עמודי האסלאם, מהווה מעין מס המקיים קהילות מוסלמיות דתיות. א-זכאה אמורה להיות המס היחיד המושת על חברי הקהילה המוסלמית, אולם במדינות המוסלמיות המודרניות נהוגים גם מיסים אזרחיים שתפקידם לקיים את מנגנון השלטון האזרחי. במדינות מוסלמיות, השלטון האזרחי אינו מתערב בדרך-כלל בגביית א-זכאה. מקורה של א-זכאה בתפיסה כי חלק מהחובות הדתיות המוטלות על הקהילה המוסלמית הוא דאגה לנזקקים ולשירותים דתיים וחברתיים כגון: מזון, ביגוד, חינוך, דיור ועוד.
בראשית ימי האסלאם נקבע כי המאמינים ישלמו עבור א-זכאה על כל הרכוש שברשותם ובצורה גלויה. לאחר מכן, לאחר שהבינו כי בכך נוצר לחץ לא בריא על המאמינים, ולאחר שהקהילה גדלה באופן משמעותי, נקבע שיש דברים שעדיף שיהיו נסתרים, על הנותן להחליט על מה לשלם וכמה.
צדקה בקוראן עריכה
...המעשים הטובים הם נחלת המאמין באלוהים וביום האחרון ובמלאכים ובספר הנביאים, והמעניק מרכושו על אף היותו אהוב עליו, לקרובי המשפחה והיתומים והנזקקים ולהֵלך בדרכים ולקבצן, ולשחרור עבדים; והמקיימים את התפילה והנותנים זכאת...-כל אלה, אמת בפיהם והם היראים
למרות הכתוב זו אינה האיה העיקרית, הפסוק העיקרי, שאליו מפנים בדיונים אודות צדקה.
פסוק הזכאת הוא בסורה 9, 60: בפסוק זה מוגדרים מקבלי הזכאת באופן ברור:
כספי הצדקה[1] נועדו רק לעניים ולנזקקים ולמופקדים עליהם, ולאשר יש לקרב את לבו (לאסלאם), ולשחרור עבדים, ולכורעים תחת נטל חובות, ולמען אלוהים, ולהלך בדרכים. כל ציווה אלוהים, ואלוהים יודע וחכם.
— הקוראן תרגום אורי רובין, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2005
סורה 2 "הפרה"
[2]
התייחסות מורחבת לנושא הצדקה.
פסוק 263:- צד מטפורי. אלו אשר מפזרים את הונם "נפקה" = משמעות המילה בערבית היא תשלום המזונות של גבר לאשתו. מדובר על כך שההשקעה בבני אדם מכפילה את עצמה. יש איזון – מי שנותן צפוי שאלוהים יבחר בו להשיב לו כגמולו. כאן טמון הרעיון שמי שנותן, מקבל חזרה כגמולו והגמול לא בהכרח גמול חומרי אלא הכרה במעשה טוב. צבירת מעשים טובים חשובה לאדם לעולם הבא.
פסוק 264 – אין לבוא בתרעומות אל מקבלי הצדקה. השכר יבוא בהמשך בעולם הבא ואין לצפות לגמול מידי. מדובר על מעשים בין בני אדם אך המשמעות עוברת דרך האל. מקבל הצדקה הוא האמצעי של הנותן למלא את חובתו, את המצווה. אלו המוציאים את הונם בדרכו של האל, אל להם לבוא אחר כך ולהוסיף על זה פגיעה והאשמה על אלו שקיבלו, שכרם של הנותנים עם אלוהים. יש פה אמירה חשובה על היחס בין הנותן לבין המקבל. יש כאן הנחיה איך להתנהג – לא להעליב ולהשפיל אנשים עם הנתינה.
פסוק 265 – נתינה עם תרעומת עדיף שלא תינתן. זה ממחיש פעם נוסף את חשיבות יחס הכבוד בין בני האדם.
פסוק 266 – האנשים אשר נותנים עם תרעומת (העלבה) פוסלים למעשה את הנתינה – ויתור על כל הכוח הקשור להונם. יש הכרה בחולשותיהם של בני האדם. זה לא קל לתת בצורה הנכונה, יש דרכים רבות אשר עלולות לפסול את הנתינה.
פסוק 8–267 – יש שימוש במטפורה חקלאית. נכנס כאן לתמונה הדור הבא. האם האדם רוצה שהוא יגיע לגיל מבוגר והדור הבא יפסיד הכל?
פסוק 70–269 - לתת מהדברים הטובים ולא לתת את העודפים והשאריות. בנוסף, יש כאן הבהרה – הכול ניתן מידי האל.
פסוק 271 - לא לפחד להיות עניים עקב הנתינה. האינסטינקטים שאומרים לאדם להימנע מנתינה הם בעצם קול השטן. יש להתגבר על הקולות הללו ולהבין שאין זה נכון. ככל שבני אדם מצייתים לחובה לתת, כלל לא צריך להיות חשש מפני העוני.
פסוק 272 – מי שקיבל את הדברים תבוא אליו חכמה. כל מי שמקבל את החוכמה (שהעוני בא מהשטן) הוא עשיר בחכמה ואלוהים לא נותן את החכמה לכל אחד.
פסוק 273 – אלוהים יודע את כל מעשי בני האדם. מתן בסתר עדיף על מתן בגלוי. נוצרת כאן היררכיה, דרגות של נתינה.
פסוק 274 – האדם צריך לדאוג לעצמו ואחרים לעצמם. אין אחריות על האדם עם חבריו אינם הולכים בדרך הישר. הרעיון הוא מתן מרצון. יש לתת לאלו העסוקים במלחמת אלוהים – הם לא מבקשים צדקה ואין לחשוב אותם לעשירים. מדובר בלוחמי הג'יהאד, כלי הקודש, אולי צופים. אנשים העוסקים בעיסוקים מהם אין להם מספיק הכנסה אך הם לא יוצאים לבקש נדבות. זה מטיל חובה על הנותן לפקוח עיניים ולהכיר את החברה ולא להותיר אנשים בסבלם עקב מחסור.
פסוק 275 - פסוק סיכום וסגירה של שרשרת הפסוקים העוסקים ישירות בצדקה.
הפסוקים הבאים אחריהם מדברים על איסור ההלוואה בריבית – איסור חמור של אלו אשר לא רק לא נותנים צדקה אלא מנצלים את חולשות האחר כדי לעשות רווח.
זכאות לכספי א-זכאה עריכה
הזכאים לצדקה נמנים עם שמונה קטגוריות של נזקקים המפורטות בסורה 9, פסוק 60 "אאית אלצדקה":
כספי הצדקה נועדו רק לעניים ולנזקקים ולמופקדים עליהם, ולאשר יש לקרב את לבו (לאסלאם), ולשחרור עבדים, ולכורעים תחת נטל חובות, ולמען אלוהים, ולהלך בדרכים. כל ציווה אלוהים, ואלוהים יודע וחכם.
— הקוראן תרגום אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005
- עני ("פקיר" فقير)
- מסכן ("מסכין" مسكين)[3] זהו עני שעובד אך אין ביכולתו לכלכל את עצמו ואת משפחתו (working poor)
- גובי המס (כלומר, לגובי הזכאה מותר לקחת לעצמם ממה שגבו)
- מתאסלמים חדשים
- שבוי/עבד המעוניין לפדות את עצמו
- בעלי חובות הרוצים לכסות את חובותיהם
- לוחמי ג'יהאד הלוחמים למען אלוהים
- הנוסעים בדרכים (במערכת אשר בא אדם מזוהה על פי קשריו לשבט ולחמולה כאשר הוא יוצא לדרכים הוא נטול כל הגנה ועזרה וזכאי ליהנות מהצדקה. יש לכך קשר למסורות הכנסת אורחים וטיפול באנשים בדרכים.)
תשלום הזכאת עריכה
בחדית' תיאורים קשים של העונשים אשר יחולו על אלו שלא משלמים את הזכאת. אך בעוד הקוראן מפרט איך לתת ולשלם ולמי, אין התייחסות כיצד מחשבים זכאת, מי הם המשלמים, איך מחשבים את הזכאת בבקר, במקנה, ובתבואה. מאחר שאין בקוראן פרטים ביצועיים, החדית' משלים את התמונה – מסורות הנביא מאפשרות להפוך את המצווה למנגנון עובד. בחדית' יש רמת פירוט גבוהה ביותר. אם אין מה לתת, אומר הנביא – צאו לעבוד; ואם עדיין אין מה לתת, ניתן מה שיש. כך הלאה עד נתינת ברכה בתור צדקה. נתינת הברכה מאפשרת לנותן לצאת בכבוד – כך, למרות שאין לי שום דבר חומרי לתת, עדיין יש לי מה להעניק. גם עשיית הטוב ומניעת הרע ייחשב כצדקה, צדאקה. צדאקה הוא אלמנט המשתלב באלמנטים נוספים בחברה המוסלמית. סוג של אבן יסוד המחבר בין הפריטים בחברה. (צדאקה – רשות; זכאת – חובה).
מתן צדקה עריכה
הקוראן והחדית' מדגישים את הכוונה של הנותן. הזכאת לא תקפה אם אין כוונה טהורה ברגע הנתינה של התורם. הכוונה האמיתית היא להתקרב לאלוהים ואם היא לא נמצאת אין תוקף לזכאת ולצדאקה. אבל גם הרצון להתקרב לאלוהים הוא אינטרס אישי, זה אמור לנבוע מאהבה ללא תנאי לאל. הקהילה יוצרת לחצים ומובילה את האדם להתנהגות מסוימת המניעים את הפרטים בה לתת צדקה. אל-ע'זאלי מציע לנתק את הנותן מהמקבל כדי להתמקד בטוהר הכוונות – מתן בסתר או מתן בגלוי לאוספי הזכאת.
המקבלים עריכה
הזכאים לקבל מכספי הזכאה עריכה
1. העניים – אין להם כסף, ואין להם פרנסה. או שיש להם כסף אך לא מספיק למחייתם.
2. המסכנים – יש לו כסף, אך לא מספיק ולא מכסה את צרכיו.
3. אלה העוסקים במלאכת אספת וחלוקת הזכאה מהאנשים ואליהם.
4. אלה אשר מקרבים את לבבם לאסלאם
5. לשחרור עבדים
6. השקועים בחובות ואשר לא יכול לכסות את חובותיהם.
7. אלה הנמצאים במערכה למען אללה
8. עוברי אורח, נוודים.
הבחנה בין שני סוגי עוני:
- עוני מבני, חוסר המקיף מעמד חברתי שלם של אנשים (לדוגמה - חסרי הכשרה מקצועית בעולם שנדרשת בו הכשרה מינימלית כדי למצוא עבודה). העוני הזה דורש שינוי מבני כדי לתקן אותו.
- עוני מקרי, עוני שנובע מאירוע מסוים – הצפה, רעידת אדמה, פציעה, אסון או מלחמה. מצב שיש לתקן אותו וניתן לראות את התיקון.
עוני הוא מצב של מחסור מחסור בדברים חיוניים, חוסר יכולת (פיזית, נפשית או חברתית) לכלכל את עצמו. עם זאת זהו מושג יחסי, בעיה תלויה זמן ומקום; מפת העוני אינה רק כלכלית אלא גם חברתית. לעוני יכולה להיות הגדרה משפטית, חברתית, כלכלית וכל אחת מהן תהייה שונה. ההגדרה של עוני, של חוסר, תשפיע מאוחר יותר על מה נותנים לאותו עני, אדם. אדם עשיר עלול להיות נזקק ויש הכרה באנשים כאלו בטקסטים היסטוריים "העניים הנבוכים" – בעלי נכסים שירדו מנכסיהם ומתביישים לבקש סיוע. חברות רבות מכירות בהם כנזקקים בדיוק כמו עניים ונותנות להם סיוע באותה מידה. באסלאם כי כאשר מדובר על סיוע לעניים – הסיוע בהתאם למעמד האדם.
אצל הסופים קיימת תפיסה של עוני כדבר טוב ורצוי, סממן למעמד עליון יותר. החברה המוסלמית מעריכה קבוצות של אנשים שבוחרים לחיות בעוני, מחסור חומרי שמסמל עבורם עושר רוחני.
אלה שאסור לתת להם מכספי הזכאה עריכה
1. העשירים.
2. העבדים, כי הוא בבעלותו של אדונו.
3. בני האשים ובני עבד אלמוטאליב.
4. מי שחובה על נותן הזכאה לפרנסם: בן, בת, ואישה.
5. הלא מאמין.[4]
האתיקה של הזכאה עריכה
1. להסתיר את נתינתה, למרות שמותר לגלותה על מנת לעודד את האנשים.
2. לא לקלקלה באמירות כגון "נתתי להוא" "נתתי לזה" "אני כל הזמן נותן" וכו'.
3. לבחור אותה ממיטב כספו ומאהוב עליו.
4. לבחור את מקורביו, היראים והטובים.[5]
החכמה שמאחורי הזכאה עריכה
1. מונעת מהעשיר את קמצנות, וגורמת לו לאהוב את הנתינה והעזרה לאחר.
2. טיהור נפשו של העני מהקנאה וצרות העין.
3. אחד הדברים שמקרבים את העשירים לאללה ושומרים את כספם ומקבלים שכר על זה.
4. תורם את הזכאה להפצת הטוב, הקמת מפעלים ועיבוד דרכים.
5. מספקת פרנסה לעניים והמסכנים ובכך פוחת אחוז הגנבות והאנשים חיים בשלום.[6]
הסוגים של הזכאה עריכה
קיימים שני סוגים:
א. זכאת אלפיטר אשר משתייכת לגוף.
ב. זכאת אלמאל אשר משתייכת לזהב ולכסף ומקרקעין, סחר, מקנה וצאן, ויבול ופירות, מחצבים ומטמונים.
תנאי החובה של הזכאה עריכה
1. האסלאם.
2. החירות.
3. הגעה לרף מסוים של משאבים החייבים בזכאה.
4. שנה עברה על הסכום הזה שנצבר בידיו של אותו אדם.
5. הצאן שרועה בצורה חופשית.
זכאת הזהב והכסף עריכה
חובת הזכאה בזהב בהגעתה לרף של 20 מטבעות שמשקלן הוא 85 גרם. וזכאת הכסף, הגעת הכסף ל-200 דירהם, שמקלן 595 גרם. מי שיש לו את הרף הזה, חובה עליו להוציא 2.5% מזה. ואיל הזהב של האישה וכל קישוטיה, לא נחשבים לחישוב הרף של הזכאה.
זכאת המסחר עריכה
כל דבר אשר מיועד למסחר ולקנייה ולמכירה, מהמוצרים. האחוז הוא גם 2.5% מהערך.
זכאת היבול והפירות עריכה
הרף שלה הוא 653 ק"ג. אם הם הושקו ממי הגשמים, אז מוציאים 10%, ואם הם הושקו במים ממערכת השקיה, הוא ישלם 5%.
זכאת המטמונים והמחצבים עריכה
המחצבים שמוציאים מהאדמה זה 2.5%. המטמון והכספים שהגיעו מתקופת הבורות הם 20%.
זכאת שטרות הכסף עריכה
לפי הרף של הזהב, מכפילים אותו ב-85 גרם ואז יוצא החישוב הנכון. למשל: נניח שעלות גרם זהב היום היא 140 ₪, אז מכפילים ב-85, התוצאה היא 11,900 ₪. על כן יהיה מי שמחזיק סכום כסף, תהיה עליו חובה להוציא זכאה בשיעור של 2.5% מסכום זה.[7]
כיצד מחשבים אחוז זכאת הכספים עריכה
נניח שהרף הוא 11,900 ₪. אדם מחזיק סכום כסף של 20,000 ₪. עברה עליו תקופת שנה, אז הוא מחשב את סכום זה כפול 2.5 אחוז ואז מחלק במאה. התוצאה המתקבלת זה 500 ₪, וזה הוא הסכום שהוא חייב להוציא כזכאה.
זכאת הצאן והמקנה עריכה
זה כולל גמלים, בקר, כבשים, עזים.
זכאת אלפיטר עריכה
סכום מסוים מכסף שצריך לתת ברמדאן, לפני החג, ביום או יומיים.
תנאי חובתה עריכה
1. אסלאם.
2. שקיעת החמה של היום האחרון ברמדאן
3. מי שיש לו כסף. מי שאין לו, זה לא חובה עליו.
הלכתה עריכה
חובה, ובעל הבית או בעל המשפחה או אב המשפחה, מוציא על אשתו ועל ילדיו הקטנים והגדולים.
כמותה עריכה
"צאע" של המאכל הכי פופולרי בכפר. הצאע מוערך היום בכ-2 קילו ו-180 גרם. מותר להוציא את שווה הערך שלו.
הזכאים לקבל ממנה עריכה
לעניים, ומומלץ לתת לעניים שהם קרובי משפחה.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- זכאה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
זכאת, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ המילה בערבית בטקסט היא צדקה ולא זכאת. אין הפרדה ברורה בקוראן בין שני המונחים וההבנה שהתפתחה היא של פרשנים ומפענחי חדית'.
- ^ חלוקה על פי יוסף יואל ריבלין
- ^ פקיר/מסכין- פרשנים מוסלמים רבים התווכחו רבות על ההבדל בין שתי הקטגוריות, מי מהם זכאי לסיוע רב יותר. כיום אין פירוש מוסכם למושגים אולם ישנה הבחנה בין השניים:
- חסר כל, עני מרוד נטול כל רכוש שאינו יכול לעבור יום מבלי סיוע
- בעל רכוש מועט, שדיו לקיימו ליום אחד בלבד.
- ^ Islamic Online University (2016-05-23), Fiqh of Zakat - Imam Abdullah Hassan, נבדק ב-2018-06-26
- ^ SeekersHub Global (2012-10-24), Zakat Explained: The Fiqh of Giving - Understanding Islamic Worship - Shaykh Faraz Rabbani, נבדק ב-2018-06-26
- ^ SeekersHub Global (2015-07-07), The Fiqh of Zakat - Are You Doing It Right? - Shaykh Faraz Rabbani, נבדק ב-2018-06-26
- ^ "Fiqh of Zakat". The Zakat Pages (באנגלית אמריקאית). 2006-09-24. אורכב מ-המקור ב-2018-06-26. נבדק ב-2018-06-26.