זלמה מאיר

זֶלמָה מאיר (גרמנית: Selma Mayer, מָאיֶיר;‏ 3 בפברואר 1884 – 5 בפברואר 1984), נודעה בכינוי שוועסטער זלמה ("שוֶוסטֶר זלמה", גרמנית: Schwester Selma, האחות זלמה), הייתה האחות הראשית בבית החולים "שערי צדק" במשך יותר מחמישים שנה. היא החלה לעבוד בו עוד כשהיה בבניין שערי צדק הישן, ברחוב יפו בירושלים, ושימשה כיד ימינו של הרופא הראשי של בית החולים, ד"ר משה וולך. מאיר עבדה בבית החולים במשך שעות רבות כשלרשותה ציוד ותשתיות דלים. בין השנים 1916 ועד לשנות ה-30 הייתה אחראית על הכשרה ופיקוח של כל צוות בית החולים. בשנת 1934 ייסדה את בית הספר לאחיות של "שערי צדק". בשל מסירותה ארוכת השנים למען רווחת החולים דבק בה הכינוי "פלורנס נייטינגל היהודייה". יקירת ירושלים.

זלמה מאיר
Selma Mayer

זלמה מאיר בשנת 1968
לידה	3 בפברואר 1884 הנובר, הקיסרות הגרמנית
פטירה	5 בפברואר 1984 (בגיל 100) ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
השכלה	בית החולים היהודי בהמבורג
מעסיק	המרכז הרפואי שערי צדק, בית החולים היהודי בהמבורג
פרסים והוקרה	יקיר ירושלים

ביוגרפיה

ילדות וחינוך

מאיר נולדה בעיר הנובר שבצפון גרמניה, למשפחה יהודית ענייה. כשהייתה בת חמש, מתה אמה בשעת לידה, והותירה אחריה חמישה יתומים. בזיכרונותיה כתבה זלמה:

איבדתי את אמי בשחר ימי. ועל כן הייתה לי נערות קשה למדי – עובדה זו הביאה להתעוררות צורך עז בקרבי להעניק לאנשים כל מה שחסר לי: אהבת אם ואהבה לכל יצורי אנוש. זאת הסיבה בחרתי במקצוע האחות.

תחילת הקריירה

בשנת 1906 החלה מאיר לעבוד כאחות בבית החולים ע"ש סלומון היינה שבהמבורג. במהלך עבודתה במקום קיבלה הכשרה מקצועית במחלקות רפואה פנימית, חדר ניתוח, רפואת ילדים ומיילדות.

בשנת 1913 צלחו היא ואחות יהודייה נוספת את המבחנים לקבלת רישיון ממשלתי לסיעוד בציון "טוב מאוד" וכך הפכו ליהודיות הראשונות שזכו לתעודה של 'אחות מוסמכת' מטעם המדינה.

אחות ראשית

הקמת בית החולים שערי צדק

הבניין הישן של בית החולים שערי צדק ברחוב יפו, כיום בניין רשות השידור

ד"ר משה וולך, רופא יהודי צעיר, עלה לארץ ישראל בשנת 1890 על מנת להקים בית חולים. הוא הגיע מטעם ועד של יהודים מפרנקפורט, שהתאגד בשנת 1873 לפתיחת בית חולים בירושלים. בשנת 1902 פתח ד"ר וולך את בית החולים "שערי צדק", ברחוב יפו בירושלים, שהיה בית החולים הראשון בעיר שמחוץ לחומות.

בשנים הראשונות נקרא מוסד זה בפי ירושלמים רבים "בית החולים האמסטרדמי" או "בית החולים ואלך". כיום נקרא בית החולים המרכז הרפואי שערי צדק.

בתחילה עבדו לצדו שתי אחיות – האחות שטיבל (Stybel) והאחות ואן גלדרין (van Gelder) מהולנד, שדאגה להכשרת האחיות. אך אחת מהן עזבה בשל "התנאים הפרימיטיבים" של בית החולים בתחילת דרכו, והשנייה עזבה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מלבדן היו בבית החולים "שש מטפלות לשירות יום ולילה", שלא הוסמכו כאחיות אלא עבדו, כמקובל באותם הימים, כאחיות מעשיות. לבית החולים נודעה חשיבות רבה משום שהתמחה במחלות זיהומיות, מצב שחייב הקפדת-יתר על הניקיון.

ד"ר וולך, אשר התרשם מהמבנה המאורגן של בית החולים "סלומון היינה", ביקש מהאחות הראשית שבו להשאיל לו אחות מצוות האחיות שלה. האחות המליצה על מאיר בת ה-32 והיא הסכימה לחוזה שקבע, כי היא תשרת בפלשתינה במשך שלוש שנים, ואלו יחשבו לה כ"שירות מלחמתי".

בחוזה של מאיר נקבע עוד כי תהיה זכאית לחופשה בת שלושה חודשים בגרמניה אחת לשלוש שנים. היא מימשה זכות זו פעמיים בלבד – בשנים 1922 ו-1925. בשנת 1927 הוצע לה לשוב לגרמניה ולקבל עליה את משרת האחות הראשית בבית החולים היהודי בלייפציג. היא שקלה את ההצעה בכובד ראש אך הוועד המנהל של שערי צדק הפציר בה להישאר והבטיח לתמוך בה לאורך כל ימי חייה. בזיכרונותיה הסבירה, כי לא יכלה לעזוב את בתה המאומצת בוליסה דאנה, שגדלה בבית החולים.

שנים ראשונות

מסעה של מאיר לארץ ישראל נמשך ארבעה שבועות, דרך במרכז אירופה, טורקיה ודמשק. מאיר הגיעה ל"שערי צדק" בדצמבר שנת 1916. לדבריה, מצאה "אי סדר רב" בבית החולים והחלה לארגנו לפי השיטה הגרמנית. כמה שבועות לאחר הגעתה, פרצה בירושלים מגפת טיפוס שהשתוללה בעיר במשך שנה שלמה, ובנוסף התגלו בעיר מקרים רבים של דלקת קרום המוח. בית החולים הוצף בחולים וסבל ממחסור במזון ובמיטות. היו בו אז 40 מיטות קבועות ועוד 110 מיטות שנוספו לאור הנסיבות, פי שלושה לערך מהתקן. מאיר דאגה שאחיות בית החולים תלבשנה סרבלים מיוחדים להגנה מפני זיהומים והורתה להן לחבוש מצנפות מאותה הסיבה. היא ציוותה על כל החולים להתרחץ ולגלח את שערם לפני הכניסה לבית החולים. בנוסף, הנהיגה שיטות של רפואה גרמנית במחלקות בית החולים, כמו למשל חיוב לבישת מדים לבנים לכל צוות בית החולים, החלפה של בגדי החולים וכלי המיטה שלהם מדי יום, ורחצה יומית של כל החולים.

אתגרים ואחריות

באותם ימים שאף "שערי צדק" לספק רפואה ברמה גבוהה לתושבי העיר – יהודים, מוסלמים ונוצרים, אך קשיים רבים עמדו בדרכו, משום שהמבנה נעדר מערכת חשמל, צנרת, הסקה מרכזית ומערכת גז לבישול. מי הרחצה חוממו באמצעות תנורי נפט וחדרי הניתוח הוארו באמצעות מנורות שמן פרפין. בית החולים התקשה להחזיק בצוות קבוע בשל התנאים הגרועים ובשל אופיו הקפדני של ד"ר וולך. למרות זאת, עבדה מאיר כ-18 שעות ביממה ודרשה סטנדרטים דומים של עבודה מצוות האחיות ועובדי בית החולים.

בתחילת המאה העשרים, הוכשרו אחיות ומילדות לעבודתן במהלך העבודה ולא כחלק מלימודים תאורטיים. מאיר הכשירה ופיקחה על כל צוות האחיות, אחיות חדרי הניתוח והמיילדות בבית החולים. היא לימדה את כל תורת הסיעוד – החל מהחלפת כלי מיטה ועד החתלת ילודים ותינוקות. לעיתים שימשה כמיילדת בעצמה, במקום מיילדות שלא גרו בתחומי בית החולים.

במשך שנים רבות הייתה מאיר יד ימינו של ד"ר וולך בעריכת מילות, ביצוע גרידות וביצוע פיום קנה (טרכאוסטומיה). היא התלוותה אליו לביקורי בית וכשנעדר מבית החולים מילאה את מקומו. בין השנים 1916 ל-1930 הייתה אחראית גם על האספקה ותחזוקת הבניין. בנוסף, ווידאה כי חוקי הכשרות במטבח בית החולים ישמרו על-פי הסטנדרטים המחמירים של ד"ר וולך. לאחר עשר שנים זכתה האחות זלמה בעוזרת אישית.

מאיר השרתה במחלקות בית החולים רוח מסבירת פנים וחמימה של סבלנות ויחס אישי לחולים, בשילוב דרישות קפדניות ומחמירות מאחיות בית החולים. היא הטמיעה את יחסה זה בצוות בית החולים ומורשתה זו היא חלק ממורשת בית החולים עד היום. בזיכרונותיה כתבה:

שיננתי להן חזור ושנן: האנשים הבאים אלינו זקוקים לעזרה. מעל לכל חייבות הבנות לזכור ולא לשכוח, שיש לנסות את כל הדרכים כדי לגרום לחולה את מיעוט הכאב האפשרי ולא לחסוך כל מאמץ כשמטפלים בו.

במהלך אירועים היסטוריים

בשנת 1929, בעת הטבח בחברון הייתה מאיר האחות היחידה בחדר הניתוח. צוות חילוץ הצליח לחלץ את הפצועים ולהביאם לשערי צדק ולבית החולים הדסה (רוטשילד). רופאים מנתחים הגיעו לבית החולים לסייע בניתוח הפצועים ומאיר סייעה בידם במשך 23 שעות, ללא הפסקה.

בכ"ט בנובמבר בזמן הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, שהתה מאיר בחופשה השנתית שלה עם חברים בנהריה. היא החליטה לשוב מיד לירושלים. במשך שלושה שבועות עתרה מאיר לממשלה הבריטית המנדטורית, לוועד הלאומי ולמנהיגי המחתרות בדרישה לאפשר לה להצטרף לאחת השיירות היוצאת לעיר הנצורה. לבסוף הותר לה לעלות במכונית משוריינת לירושלים.

במהלך מגפת שיתוק הילדים (פוליו) שפרצה בישראל בשנות ה-50, היה שערי צדק בית החולים היחיד בעיר שהייתה בו מחלקת בידוד. מאיר דאגה לתפקודן של מכונות ריאת ברזל, הדריכה והכשירה את צוות בית החולים כיצד להשתמש במכונה.

בית הספר לאחיות של שערי צדק

בשנת 1934 במקום שבו שכנה קודם לכן רפת (שסיפקה חלב למחלקת היולדות) ייסדה האחות זלמה את בית הספר לאחיות של "שערי צדק" שנקרא בהמשך "וילה וסט אנד". זאת בניגוד לדעתו הנחרצת של ד"ר וולך, שחשש שהעיסוק התאורטי יבוא על חשבון ההתנסות המעשית של האחיות; אך תוכנית הלימודים של האחות זלמה הוכיחה כי טעות הייתה בידו, והאחיות היו מבוקשות במוסדות רפואיים בהן החלו לעבוד. לאחר שלוש שנים של לימוד והכשרה נבחנו האחיות בפני רופאים מבית החולים הממשלתי הבריטי. בשנים הראשונות לקיומו של בית הספר הורתה האחות זלמה את כל השיעורים המעשיים.

אחות מוסמכת מקבלת את סיכת האחות בבית הספר לאחיות של "שערי צדק", צופה (שנייה משמאל) האחות זלמה מאיר

דמות ואישיות

מאיר הייתה דמות זעירה, גובהה פחות ממטר וחצי והיא נודעה בטוב ליבה ובעבודתה המוקפדת. כמוטו אישי אימצה את שירו של המשורר ההודי רבינדרנאת טאגור והוא היה תלוי על הקיר בחדרה:

נמתי וחלמתי:

החיים הם חדוה.

קמתי והשלמתי:

החיים הם חובה.

פעלתי ונדהמתי:

החובה היא חדוה!

מאיר התגוררה בשטח בית החולים. לעיתים קרובות היא ארחה בשמחה אנשי צוות וחולים בחדרה הספרטני, שם הציעה להם כוס של תה עם נענע.

אימוץ הילדות

האחות זלמה מעולם לא נישאה, אך מסופר שהד"ר וואלך קידש אותה ללא העמדת חופה, מה שגרם לה להיות מוגדרת הלכתית כאשתו הארוסה, כדי שיוכלו לשהות בצוותא באותה דירה מבלי לעבור על איסור ייחוד.

האחות זלמה וד"ר ולאך אימצו שלוש ילדות שננטשו בבית החולים. אחת מהן הייתה שמחה קלדרון שאמה נפטרה ואביה גויס לצבא הטורקי. הסבים ביקשו להשאירה בטיפולו של צוות בית החולים.

השנייה מבין הבנות הייתה בוליסה דאנה. אביה נשא אותה איתו כל הדרך מסוריה לאחר שאמה נפטרה בדרך. התינוקת חלתה בדיזנטריה וננטשה על ידי אביה בבית החולים מתוך אמונה כי אנשים טובים ידאגו לה. בוליסה נהרגה בפיגוע ברחוב בן-יהודה בשנת 1948. מאיר שימשה כאם לכל דבר לבוליסה – קנתה לה בובות ועפרונות צבעוניים וחינכה אותה לאהבת מוזיקה כשהיא משמיעה לילדה יצירות מספריית התקליטים שבחדרה. בהקדשות על תמונות וספרים שהעניקה לה, חתמה תמיד "Ima" (אמא). באחת מהן רשמה בגרמנית: "מיינה ליבן (יקירתי) בוליסה, מאמא שלך". בוליסה אומצה על ידי משפחה יהודית-גרמנית שעזבה את ארץ ישראל וחזרה לגרמניה. בוליסה שבה לארץ ישראל עם עליית הנאצים לשלטון ולמדה להיות לאחות-מטפלת, בהמלצת מאיר. מותה בפיגוע שבר את לבה של מאיר: היא הסתגרה בחדרה וזמן רב לא הצליחה להתאושש.

הילדה המאומצת השלישית נקראה סרינה. הילדה גדלה בשטח בית החולים ונשלחה לבית הספר. שמחה קלדרון וסרינה גדלו והיו לאחות ולטכנאית שיניים.

פרסים ואותות הוקרה

רחוב "האחות זלמה (מאיר)", גבעת משואה, ירושלים.

• 1968 – פרס ע"ש האחות אהובה דגני-רבינוביץ', מטעם איגוד האחיות והאחים בישראל.
• 1974 – אות יקירת ירושלים, מראש העיר טדי קולק, בהיותה בת תשעים.
• 1975 – אות הצטיינות מטעם הכנסת במסגרת שנת האישה הבינלאומית.
• 1975 – מאנשי המופת של המגזין TIME: ב-29 בדצמבר 1975 היא נכללה ברשימת "מלאכים החיים בינינו" של מגזין TIME, יחד עם האם תרזה ואנשי מופת נוספים.
• 1976 – אות הנגיד מטעם מועצת נגידי בית החולים שערי צדק, מידי נשיא המדינה אפרים קציר, לציון 60 שנות עבודתה בבית החולים.
• טבעת יהלום – בזיכרונותיה מספרת האחות זלמה, כי היא קיבלה טבעת יהלום מאשה וינאית. האשה סיפרה לה, כי הטבעת הייתה שייכת לאחותה שנספתה בשואה. לפני שנשלחה למחנות הריכוז, היא מסרה את הטבעת לאחות וביקשה ממנה, שאם היא לא תשרוד את המלחמה, על אחותה למסור את הטבעת ליצור אנוש שלא בא מעולם בברית הנישואין ושהקדיש את חייו לעזור לבני האדם. האחות קראה בעיתונות האירופית מספר פעמים על שווסטר זלמה והחליטה למסור לה את הטבעת היקרה.
• נוסדה קרן על שמה לחינוך אחיות בישראל.
• ב-29 ביוני 1995 נקרא על שמה רחוב "האחות זלמה (מאיר)" בשכונת גבעת משואה בירושלים.

שנותיה האחרונות

האחות זלמה המשיכה לעבוד עד שהייתה בת למעלה משמונים. אפילו בגיל זה, היא לא ראתה פחיתות כבוד לעצמה לאסוף פיסת אשפה מהרצפה כשהיא שבה ומזכירה לתלמידותיה – "אין דבר משפיל בעבודה שלנו".

בשנת 1973, בעודה מתאוששת מניתוח, היא הכתיבה לידידתה טרודי פרנקל את ספר זיכרונותיה "חיי בשערי צדק". הספר נכתב בגרמנית ותורגם לעברית ולאנגלית.

כאשר בית החולים עבר לבניין גדול ומודרני יותר בשכונת בית וגן, בשנת 1980, עברה גם האחות זלמה למיקום החדש.

מאיר נפטרה בדירתה ביום ראשון, 5 בפברואר 1984, יומיים לאחר יום הולדתה המאה. באותו היום היה אמור להתקיים אירוע מחווה לכבודה בבית החולים שערי צדק. נקברה בחלקת יקירי ירושלים בהר המנוחות בירושלים בלוויה שבה נכחו מאות בני אדם, מהם מטופליה, ראשי בתי חולים, רופאים ואחיות ואנשי ציבור, בהם יו"ר הכנסת, ראש עיריית ירושלים וכן שרי הבריאות והפנים, שספדו לה.

המילים האחרונות בספר זיכרונותיה של זלמה הן:

ספר זה עורר בי מחשבות על ערכם של יצורי אנוש, על הערך שיש לתפקיד הכובש את האדם לחלוטין, על החובות של כל מקצוע, ובאופן מיוחד של מקצועי שלי – מקצוע האחות, ובעיקר על החובה לעזור לאנשים חולים ומסכנים.

לקריאה נוספת

• רות שרם, מלאכים בין הסלעים: רומן מהווי בית החולים שערי צדק, הוצאת י' גולן, 1996
• נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918-1948, יד יצחק בן-צבי, 2005
• נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799-1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998
• אמיל פוירשטיין, נשים שעשו היסטוריה: 40 דמויות ראשוניות בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989

• Zakon Miriam, A Sister in White: The Story of Schvester Selma, Targum Press, 1999 (ISBN)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זלמה מאיר בוויקישיתוף

• ספר זיכרונותיה של האחות זלמה מאיר: חיי בשערי צדק, ירושלים: המרכז הרפואי שערי צדק, 1973
• נירה ברטל, זלמה מאיר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• מנהלי שערי צדק לדורותיו: שוועסטר זלמה מאייר, אחות ראשית ומייסדת בית הספר לסיעוד, כיהנה: 1916–1984, באתר שערי צדק
• נירה ברטל, מבשרות מקצוע הסיעוד(הקישור אינו פעיל), בתוך: ישראל ברטל, חיים גורן (עורכים), בשלהי התקופה העות'מאנית, 1800–1917 (ספר ירושלים, כרך ה), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ע, עמ' 301–311
• יהושע ליבוביץ, "לתולדות בתי החולים היהודים בירושלים", מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה ליד המרכז הרפואי שערי צדק (ע"ר)
• רפי כפיר, "בית החולים שערי צדק", באתר "אהבת ירושלים"
• שלמה גינוסר, "אחות" זלמה – אחות לכל אדם, דבר, 4 בפברואר 1964 (במלאת לה שמונים)
• נילי פרידלנדר, יש בעייה? פנו לזלמה, מעריב, 4 בפברואר 1964
• "שוועסטער" זלמה – לגבורות, חרות, 5 בפברואר 1964
• "טבעת יהלומים לאחות זלמה", מעריב, 28 ביולי 1968
• ישראל כהן, "שוועסטער" זלמה מאיר, דבר, 4 באוגוסט 1968
• אורי צחור, פרס מסירות ל"שוועסטער זלמה", דבר, 14 באוגוסט 1968
• צבי לביא, "באתי לעבוד, לא לנוח", מעריב, 14 בפברואר 1969
• "שוועסטר זלמה האלגנטית ביותר", מעריב, 14 ביולי 1980
• שוועסטער זלמה העבירה סיכת "ורד הזהב", דבר, 4 באוגוסט 1980
• שוועסטער זלמה בת 99, דבר, 4 בפברואר 1983
• אורה עריף, אשת הקנצלר קול ביקרה את האחות זלמה בת ה-100, מעריב, 26 בינואר 1984
• אורה עריף, האל לא שכח את 'שוועסטר זלמה', מעריב, 6 בפברואר 1984
• אינגה דויטשקרון, ירושלים של מגיפות, מעריב, 17 בפברואר 1984
• לילי איילון, ירושלים: אדריכלות בתקופה העות'מאנית המאוחרת, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• האחות זלמה, תעודות באתר הארכיון הציוני המרכזי, 2020

• Hanoch Teller (1996), A Midrash and a Maaseh, vol. 2, New York - Jerusalem: Feldheim Publishers, pp. 387–390, ISBN 188193909X, on Google Books
• "Saints among us", TIME, December 29, 1975
• "Selma Mayer Dies 2 Days After 100th Birthday", Montreal Gazette, 6 February 1984, p. B11