זלמן ונדרוף

סופר יידיש ועיתונאי

זלמן ונדרובסקירוסית: Залман Вендровский; ‏187722 בספטמבר 1971) שנודע בשם העט זלמן ונדרוף (Залман Вендров; ביידיש: זלמן ווענדראָף) היה סופר יידיש ועיתונאי.

זלמן ונדרוף
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 17 בינואר 1877
סלוצק עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 בספטמבר 1971 (בגיל 94)
מוסקבה, ברה"מ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברית המועצות, רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות ודנסקויה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

זלמן ונדרוף (ונדרובסקי) נולד בסלוצק למשפחה של שוחטים ומלמדים. הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר ולמד אצל מורים פרטיים. בגיל 16, בחיפושיו אחר פרנסה עבר ללודז', והחל לעבוד במפעל טקסטיל. בזמן עבודתו כתב מאמרים על חייהם של עובדי הטקסטיל ובשל כך פוטר מעבודתו בשנת 1899.

ב-1900, בעזרת דרכונו של אחיו, חצה את הגבול של האימפריה הרוסית והגיע לאנגליה, שם עבד ולמד לימודי ערב. שם הוא גם הכיר את מנהיג התנועה האנרכיסטית רודולף רוקר, התקרב לחוגים ציוניים ואנרכיסטיים, וכתב עבור כתבי עת יהודים אנרכיסטיים. באנגליה התחתן ונדרוף עם ילידת מוסקבה, שנאלצה לברוח מרוסיה בשל השקפותיה הפוליטיות. ב-1905 הם עברו למוסקבה, למרות סיכוייהם הקלושים לקבל אישור מגורים שם, מחוץ לתחום המושב. במשך זמן מה הצליח ונדרוף להישאר במוסקבה ללא אישור שהיה. באותה תקופה הוא התפרנס ממתן שעורים פרטיים באנגלית. ב-1906 הוא שוב עזב את רוסיה והפעם לארצות הברית, שם החל לעבוד ככתב בכתבי עת ביידיש במשרה חלקית.

שנתיים מאוחר יותר, נשלח ונדרוף לוורשה כשליח היומון היידי האמריקאי "דער מארגען זשורנאל". החל מ-1909 הוא היה גם חבר מערכת של העיתון היומי "היַינט", העיתון היידי בעל התפוצה הרחבה ביותר באירופה. ב-1911 העיתון "היינט" מימן את סיורו בארץ ישראל.

קובץ הסיפורים שלו "פראוואָזשיטעלסטוואָ" (רישיון מגורים) יצא לאור בוורשה ובווינה בשנים 19121913. רבים מספריו תורגמו לרוסית וזכו לתהודה רבה. כתביו על חיי היהודים בתחום המושב אף זכו להתייחסות בדיונים בדומה הממלכתית של האימפריה הרוסית.

ב-1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר נסוג הצבא הרוסי מוורשה, עבר ונדרוף למוסקבה והתגורר שם מאז. הוא הפך לאחד הסופרים החשובים והנקראים ביותר ביידיש. אחרי מהפכת אוקטובר ב-1917, עבד ונדרוף בארגונים יהודיים שונים ובקומיסריאט (משרד) לענייני הלאומים.

בסוף שנת 1918 החל ונדרוף לעבוד בעיתון "דער אמת" – עיתון הקומיסאריאט היהודי בממשלתו של לנין. לאחר סגירת העיתון בפברואר 1919, עבד ונדרוף במקומות שונים, כולל תקופה קצרה בתיאטרון "הבימה" העברי.

ב-1922 החל ונדרוף לעבוד עבור (JTA ‏(Jewish Telegraphic Agency – סוכנות הידיעות היהודית), וזמן קצר לאחר מכן עבור העיתון הניו יורקי "דער טאָג" (היום) ואחר כך עבור ה"פארווערטס" (קדימה) הסוציאליסטי. בו זמנית כתב גם עבור עיתונים יידיים לא-סובייטיים אחרים. השלטון היה מעוניין להציג באור חיובי את החברה הסובייטית, וראה בחיוב את פעילותו של ונדרוף, ואף עודד אותה. כתיבתו עבור כתבי עת מחוץ לברית המועצות הופסקה בשנות השלושים. בסוף שנות השלושים החל פרי-עטו להופיע בכתבי עת סובייטיים ביידיש.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, בהיותו בשנות הששים לחייו, עבד ונדרוף בתוכניות רדיו מוסקבה ביידיש והיה פעיל בועד האנטי-פשיסטי היהודי.

בדצמבר 1950, זמן לא רב אחרי מעצרם של כל חברי הוועד, הגיע גם תורו של ונדרוף. הוא נידון ל-10 שנות מאסר באשמת תעמולה אנטי-סובייטית. ב-1956 הוא שוחרר ושב למוסקבה. בשנים שלאחר שחרורו נהנה ונדרוף ממעמד של זקן סופרי היידיש בברית המועצות, וככזה הוא השתתף במפגש של מספר סופרי יידיש סובייטיים עם משלחות מחו"ל במסגרת פסטיבל הנוער הבינלאומי שהתקיים במוסקבה ב-1957. הוא המשיך לפרסם מאמרים בעיתון היידי בפולין "פאלקס-שטימע" (קול העם) ובביטאון "יידישע שריפטן" (כתבים ביידיש).

ונדרוף נמנה עם חמשת האינטלקטואלים היהודים שחתמו במרץ 1962 על מכתב גלוי הדוחה את ההאשמות באנטישמיות המופנות כלפי ברית המועצות. המכתב הופץ בכל רחבי העולם על ידי סוכנות הידיעות הסובייטית "נובוסטי" ועורר הד רב ברחבי העולם.

זלמן ונדרוף נפטר במוסקבה בשנת 1971, והוא בן 94.

יצירותיו עריכה

  • 1907 – אָן א היים (ללא בית)
  • 1911 – זרח און בולאני
  • 1912 – הומאָרעסקן און דערציילונגען (הומורסקות וסיפורים)
  • 1912 – באקאנטע פארשוינען (פנים מוכרות)
  • 1912 – 1914 – הומאָריסטישע שריפטען (כתבים הומוריסטיים), 5 כרכים
  • 1912 – דערלעבט (קורות)
  • 1919 – מסות "ארבעט און נויט" (עבודה וצרכים)
  • 1941 – ספר אוטוביוגרפי "אויפן שוועל פון לעבן" (על שפת החיים); מוסקבה
  • 1957 – Рассказы о былом (סיפורים מלפנים), ברוסית; מוסקבה
  • 1962 – Opowiadania z przesłości (סיפורים מלפנים), בפולנית; ווארשה
  • 1967 – אונדזער גאס (הרחוב שלנו); מוסקבה
  • 1980 – Наша улица (הרחוב שלנו), ברוסית; מוסקבה. פורסם אחרי מותו.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה