ח'דיוות מצרים
ח'דיוות מצרים (בערבית: الخديوية المصرية) הייתה מדינה אוטונומית אשר נשלטה בידי צאצאיו של מוחמד עלי פאשה, אולם בפועל נותרה מדינה מעין עצמאית תחת עליונות עות'מאנית עד לכיבוש הבריטי של 1882. גם לאחר הכיבוש הבריטי היא נותרה מחוז עות'מאני דה יורה עד 5 בנובמבר 1914,[1] כאשר הוכרזה על ידי האימפריה הבריטית כפרוטקטורט בריטי בתגובה לכך שהטורקים הצעירים של האימפריה העות'מאנית הצטרפו למלחמת העולם הראשונה לצד מעצמות המרכז (אוקטובר–נובמבר 1914).
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| שפה נפוצה |
אנגלית  | ||
| עיר בירה | קהיר | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקמת הח'דיוות | ||
| הקמה | 8 ביוני 1867 | ||
| פירוק | הקמת סולטנות מצרים | ||
| פירוק | 19 בדצמבר 1914 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} איילט מצרים  סולטנות דארפור  האימפריה העות'מאנית | ||
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} סולטנות מצרים  המדינה המהדיסטית | ||
  | |||
היסטוריה עריכה
מצרים בראשות מוחמד עלי עריכה
תפיסת השלטון של מוחמד עלי עריכה
באביב 1801 נשלח מוחמד עלי פאשא למצרים לשם הכנעת שארית צבאו של נפוליאון בונפרטה במסגרת מסעו הכושל של האחרון לכיבוש מצרים והלבנט. המשלחת הצבאית נחתה באבו קיר באביב 1801. כוחות הצי המלכותי הבריטי פעלו לצד הצבא העות'מאני נגד הצבא הצרפתי ומוחמד עלי היה נוכח להפרש הצבאי האדיר בין הצבאות האירופאים לבין הצבא העות'מאני. לאחר נפילת הכוחות הצרפתים היה בין היתר היה מעורב במאבק שהתנהל בשנים 1801–1805 בין ההנהגה הממלוכית המקומית לבין הרשויות השלטוניות מטעם האימפריה העות'מאנית על השליטה במצרים. במרץ 1803 פרץ מרד ממלוכי מזוין נגד הרשויות העות'מאניות בעיר אל-מניא על גדות נהר הנילוס. בהמשך, הכוחות הלא-סדירים בצבא העות'מאני (באשי-בוזוק) תחת הנהגתו של תאהיר פאשא, מרדו בקהיר נגד המושל המכהן חורשיט אהמט פאשא ותאהיר פאשא מונה למושל בפועל של מצרים העות'מאנית. האלבנים מרדו בשלטון המושל המכהן עקב פיגורים בתשלום בשכר. במקביל למאורעות בקהיר השתלטו מורדים ממלוכים על העיר גיזה עם המטרה הראשית להשיב לידיהם את השליטה במצרים מהאימפריה העות'מאנית.
מוחמד עלי זכה בתמיכת פוליטיקאים מצרים והעולמא בשאיפתו לעלות להנהגת הכוחות האלבנים בקהיר ובמושלות על מצרים העות'מאנית לאחר פטירתו של תאהיר פאשא שבועות ספורים לאחר שעלה לשלטון בקהיר. הממשל העות'מאני עוד תמך במושלות חורשיט ועל כן החלו האלבנים והממלוכים במקביל לכבוש את מצרים מידי השלטון העות'מאני התומך בחורשיט. עד אוגוסט 1803 שלטו האלבנים בראשות מוחמד עלי ברוב הדלתא של הנילוס. מטעם הצי העות'מאני יצאה משלחת שמטרתה הייתה לכבוש את קהיר מידי השלטון האלבני ולהשיב את הסדר השלטוני העות'מאני למצרים. המשלחת הימית העות'מאנית נעה דרך נהר הנילוס לעבר קהיר ואחרי קרב בו הופגזה העיר קהיר, הכוחות האלבנים בפיקודו של מוחמד עלי יצאו במתקפת נגד ודחקו את חיל המשלוח העות'מאני אל מחוץ למי הנילוס. ההנהגה הממלוכית בראשותו של מוחמד ביי אל-אלפי החלה בניסיון לכבוש את הדלתא מידי הכוחות האלבנים אך ללא הצלחה. במסגרת המאבק הפכה העיר גיזה למוקד קרבות ראשי בין הממלוכים לאלבנים. קהיר לנוכח המצב החלה להתעורר לתוך מאבק פנימי בין תומכי המושל לשעבר הפרו-עות'מאני חורשיט אהמט פאשא לבין תומכי מוחמד עלי וקרבות פרצו ברחובות העיר. במאי 1805 מוחמד עלי פיקד על מצור שהוטל על קהיר בידי תומכיו האלבנים נגד מושלות חורשיט אהמט פאשא. באוגוסט העיר נכבשה ומוחמד עלי מונה למושל מצרים בידי תומכיו, אם כי באותה העת מצרים הייתה ברובה תחת שלטון הכוחות הממלוכים אשר הקיפו את השטח של הדלתא שהיה נתון לשליטה האלבנית בראשות מוחמד עלי.
לאחר מכן הגיע האדמירל העות'מאני, קבודן פאשא, עם פירמאן של הסולטאן סלים השלישי שמינה את מוחמד עלי כמושל (ואלי) העות'מאני של מצרים בשנת 1805 והעיר עקבה כמו גם צפון חבל חג'אז הועברו מהשליטה העות'מאנית לשליטה ישירה של המחוז המצרי. מוחמד עלי החל בהמשך במערכה צבאית ממושכת נגד ההנהגה הממלוכית לכיבוש כל מצרים. במסגרת השתלטותו על המדינה הזמין ב-1 במרץ 1811 מנהיגים ממלוכים למצודת קהיר, בתואנה כי הוא מקיים מסיבת פרידה מבנו, טוסון פאשה (אנ'), שעמד לצאת בראש כוח הצבאי לכיבושים נרחבים בחצי האי ערב לחופי ים סוף. כאשר התכנסו המנהיגים הממלוכים במצודה, אנשי מוחמד עלי הרגו אותם. לנוכח משבר הנהגה, הכוחות הממלוכית הפסיקו להוות גורם פוליטי מרכזי המפריע במנהל מצרים בידי מוחמד עלי. מוחמד עלי היה כעת, לפי מינויו מידי הסולטאן העות'מאני, הואלי (תפקיד שלטוני המקביל למושל) של מצרים, אשר רשמית הייתה מחוז בתוך האימפריה העות'מאנית. על כן, מבחינה הלכתית היה נתון מוחמד עלי לרצונו של הסולטאן העות'מאני. בפועל, כל הכוחות העות'מאנים הנאמנים ישירות לסולטאן הוצאו ממצרים, ומוחמד עלי שלט באופן עצמאי לגמרי מלבד העובדה שהיה עליו לשלם מס חודשי לסולטאן העות'מאני בקונסטנטינופול במטרה להדגיש את נאמנותו אל הסולטאן, שהיה גם הח'ליפה, ראש הדת המוסלמית.
רפורמות (1808–1823) עריכה
במהלך היעדרותו של מוחמד עלי בערב, נציגו בקהיר השלים את הלאמת הקרקעות, שהחלה בשנת 1808, שכללו כמעט את כל הקרקעות השייכות לאנשים פרטיים, שנאלצו לקבל פנסיה לא מספקת במקום הקרקע. בשיטה מהפכנית זו של הלאמת קרקעות הפך מוחמד עלי לבעלים של כמעט כל אדמת מצרים. הפאשה ניסה גם לארגן מחדש את חייליו בקווים אירופיים, אך הדבר הוביל למרד אדיר בקהיר. המרד מוגר במתנות לראשי המורדים, ומוחמד עלי הורה כי הסובלים מהפרעות יקבלו פיצויים מהאוצר. הפרויקט של ניזם גדיד (המערכת החדשה) נזנח לזמן מה, כתוצאה מההפגנות נגדו.
בעוד אבראהים לחם במערכה הערבית השנייה, הפאשה הפנה את תשומת לבו לחיזוק הכלכלה המצרית. הוא יצר מונופולים ממלכתיים על המוצרים העיקריים במדינה. הוא הקים מספר מפעלים והחל לחפור בשנת 1819 תעלה חדשה לאלכסנדריה, הנקראת מחמודייה (על שם הסולטן השולט של האימפריה העות'מאנית). התעלה הישנה כבר נחסמה זמן רב קודם לכן, והכרח לתעלה בטוחה בין אלכסנדריה לנילוס הורגש רבות. סיכומו של הסכם מסחרי עם טורקיה בשנת 1838, שסוכם על ידי סר הנרי בולוור (לורד דארלינג), הכה מכת מוות במערכת המונופולים, אם כי יישום ההסכם על מצרים התעכב במשך שנים אחדות.
עובדה בולטת נוספת בהתקדמות הכלכלית של המדינה הייתה פיתוח גידול הכותנה בדלתא בשנת 1822 ואילך. הכותנה הובאה מסודאן על ידי מאהו ביי, ועל ידי ארגון התעשייה החדשה, בתוך שנים ספורות הצליח מוחמד עלי להפיק הכנסות ניכרות.
נעשו מאמצים לקידום החינוך ולימוד הרפואה. לסוחרים אירופאים, בהם היה תלוי במכירת היצוא, נתן מוחמד עלי טובות רבות, ובהשפעתו שוב עלה חשיבותו של נמל אלכסנדריה. בעידודו של מוחמד עלי גם חודש המעבר היבשתי של סחורות מאירופה להודו דרך מצרים.
הסולטאן מהמוט השני תכנן גם רפורמות שהושאלו מהמערב, ומוחמד עלי, שהייתה לו הזדמנות לבחון את עליונותן של שיטות הלחימה האירופיות, היה נחוש להקדים את הסולטן ביצירת צי וצבא בסגנון אירופי.
לפני פרוץ מלחמת העצמאות היוונית בשנת 1821, הוא כבר השקיע זמן ואנרגיה רבים בארגון צי ובהכשרה, בפיקוחם של מדריכים צרפתים, קצינים ילידים ואומנים.
עד 1823, הוא הצליח לבצע ארגון מחדש של צבאו בקווים אירופיים, כאשר האלמנטים הטורקים והאלבנים הסוערים הוחלפו בסודנים ובפלאחים. יעילות הכוח החדש הודגמה בדיכוי מרד האלבנים בקהיר בשנת 1823 על ידי שישה רגימנטים סודנים ממושמעים; לאחר מכן מוחמד עלי לא היה מוטרד יותר מעימותים צבאיים.
פלישות ללוב וסודאן (1820) עריכה
בשנת 1820 נתן מוחמד עלי פקודות להתחיל בכיבוש מזרח לוב. כוונתו של עלי כלפי סודאן הייתה להרחיב את שלטונו דרומה, ללכוד את סחר השיירות היקר לים סוף, לפזר את הממלוכים שברחו דרומה, ולאבטח את מכרות הזהב העשירים שלדעתו היו קיימים בסנאר. הוא גם ראה במערכה אמצעים להיפטר מחייליו הבלתי ממושמעים, ולהשיג מספר מספיק של שבויים כדי ליצור את גרעין הצבא החדש.
את הכוחות המיועדים לשירות זה הוביל אסמאעיל כמיל פאשה, בנו הצעיר של מוחמד עלי. הם כללו בין 4,000 ל-5,000 איש, וכללו טורקים וערבים. הם עזבו את קהיר ביולי 1820. נוביה לא עוררה מאבק רב, שבט שייג'יה מעבר למחוז דונגולה הובס, שרידי הממלוכים התפזרו וסנאר נהרסה.
הרחבה לסומליה (1821) עריכה
אף שתימן הייתה חלק נומינלי של האימפריה העות'מאנית מאז 1554, הרי שבין 1821–1841, שלט בה מוחמד עלי, הפאשא של מצרים.[2] לאחר שהמצרים נסוגו מחופי תימן בשנת 1841, רכש מהם חאג' עלי שרמרקי, סוחר סומאלי מצליח ושאפתן, זכויות שלטון על זאילה. ממשלת שרמרקי השפיעה באופן מיידי על העיר, שכן הוא תמרן למונופול של כמה שיותר מהסחר האזורי, כששאיפותיו היו עד הרר ואוגדן (אזור סומלי באתיופיה של ימינו). בשנת 1845 שלח שרמרקי כוח צבאי כדי להילחם בשליטה על ברברה השכנה מרשויות סומליות שהיו נתונים במחלוקת בעיר. הדבר הבהיל את אמיר הרר, שכאחר שכבר הסתכסך עם שרמרקי בעניינים פיסקאליים, הוא היה מודאג מההשלכות של התנועות הללו בסופו של דבר על המסחר בעיר שלו. כתוצאה מכך, האמיר קרא למנהיגי ברברה להתפייס ולהתנגד לכוחות שרמרקי.[3] את שרמקי ירש מאוחר יותר כמושל זילה אבו בכר פאשה, מדינאי אפאר מקומי.[4]
בשנים 1874–1875, המצרים השיגו פירמאן מן העות'מאנים שבאמצעותם הבטיחו תביעות על העיר. במקביל, המצרים קיבלו הכרה בריטית בשטח השיפוט הנומינלי שלהם עד המזרח עד קייפ גארדאפוי.[2] אולם למעשה, למצרים הייתה סמכות מועטה על פנים הארץ ותקופת שלטונם על החוף הייתה קצרה ונמשכה שנים ספורות בלבד (1870–1884). כאשר חיל המצב המצרי בהרר פונה בשנת 1885, נקלעה זאילה לתחרות בין הצרפתים לבריטים על השליטה במפרץ עדן האסטרטגי. אי.אם לואיס מזכיר כי "עד סוף 1885 התכוננה בריטניה להתנגד לנחיתה צרפתית צפויה בזילה".[4] עם זאת, שתי המעצמות החליטו במקום זאת לפנות למשא ומתן.
המערכה היוונית (1824–1828) עריכה
ראיית הנולד של עלי בחיזוק כוחותיו הצבאיים זכתה לתגמול בהזמנתו של הסולטאן לסייע לו במשימה להכניע את המורדים היוונים, ולהציע לו כתגמול את הפשאליקים של מוראה ושל סוריה. בסתיו 1824, צי של 60 ספינות מלחמה מצריות שנשא כוח גדול של 17,000 חיילים ממושמעים התרכז במפרץ סודה, ובמרץ שלאחר מכן, עם אבראהים כמפקד הראשי נחת במוראה.
עליונותו הימית ביטלה מהיוונים את השליטה ברחבי הים, שבה בסופו של דבר היה גורל המרד תלוי, בעוד ביבשה הכוחות הבלתי סדירים היוונים, הכו במידה רבה את הכוחות העות'מאנים, הם פגשו סוף סוף באויב ראוי, הכוחות הממושמעים של אבראהים. ההיסטוריה של האירועים שהובילו לקרב נאווארינו. נסיגת המצרים ממוראה נבעה בסופו של דבר מפעולתו של האדמירל סר אדוארד קודרינגטון, אשר בתחילת אוגוסט 1828 הופיע בפני אלכסנדריה וגרם לפאשה לחתום על הסכם להחזרת אבראהים וצבאו למצרים.
מלחמה עם הסולטאן (1831–1841) עריכה
עלי יצא למלחמה נגד הסולטן בתואנה על עזותו של הממלוכי לשעבר עבדאללה פאשא מעכו, על כך שסירב לשלוח בחזרה את הנמלטים המצרים מהשפעות הרפורמות של מוחמד עלי. הסיבה האמיתית הייתה סירובו של הסולטאן מחמוד למסור את סוריה בהתאם להסכם. במשך עשר שנים ממועד זה נותרו יחסי הסולטן והפאשה בחוד החנית של השאלות שהסעירו את העולם הדיפלומטי. נראה היה כי לא רק עצם קיומה של האימפריה העות'מאנית על כף המאזניים, אלא שמצרים עצמה הפכה יותר מתמיד למושא תשומת לב, במיוחד למדינאים בריטים, ובנושא המאבק היו מעורבים האינטרסים של הבריטים אימפריה בשני המסלולים להודו דרך מצר סואץ ועמק הפרת.
אבראהים, שפיקד שוב בשם אביו, פתח במבצע מבריק נוסף שהתחיל במצור על עכו וכיבושה ב-27 במאי 1832, והגיע לשיאו בלכידתו של רשיד פאשה בקוניה ב-21 בדצמבר. אולם זמן קצר לאחר מכן הוא נחסם בהתערבות האימפריה הרוסית. כתוצאה מדיונים אינסופיים בין נציגי המעצמות, השער הנשגב והפאשה, נחתמה אמנת קוטאהיה ב-14 במאי 1833, שבאמצעותה הסכים הסולטן להעניק למוחמד עלי את הפשליקים של סוריה, דמשק, חלב ואיצ'לי, יחד עם מחוז אדנה.
מוחמד עלי שלט כעת על אימפריה עצמאית כמעט, כפופה רק למחווה מתונה, המשתרעת מסודאן ועד הרי הטאורוס. עם זאת היסודות הלא-בריאים של סמכותו לא איחרו לחשוף את עצמם. כמעט שנה לאחר החתימה על אמנת קוטאיה גרם היישום של אבראהים על שיטות השלטון המצריות, בעיקר של המונופולים והגיוס, למורדים הסורים הדרוזים והסונים למרוד נגדו. התסיסה דוכאה על ידי מוחמד עלי באופן אישי, והסורים הופתעו, אך חוסר שביעות רצונם עודד את הסולטן מחמוד לקוות לנקמה, והתחדשות הסכסוך נבלמה רק על ידי המאמצים של המעצמות האירופיות.
הצבא העות'מאני (עם תמיכתו הצבאית של השליח הפרוסי הלמוט פון מולטקה לפקד על הארטילריה), פלש תחילה לשטח המצרי בלבנט וירד דרומה עד אשר התנגש בכוחותיו של בן עלי, אבראהים פאשא בעיר נזיפ של היום. היו אלו בין 30,000–80,000 חיילים עות'מאנים, נגד החיל המצרי שמנה 30,000–46,000 חיילים. מיומנות ההנהגה המצרית, ביחד עם המורל הצבאי הנמוך של החיילים הכורדים הרבים בצבא העות'מאני אשר היו מגויסים חדשים הביאו לתבוסה עות'מאנית מרכזית ונסיגת החיל הפולש.
כעת, עם תבוסת העות'מאנים וכיבוש סוריה, הגיע מוחמד עלי לשיא כוחו, ושלט במצרים, סודאן וסוריה. הוא ראה את הצבאות העות'מאניים מתמוטטים או קורסים באי-סדר לאחר תבוסתם בסוריה, ונראה היה שהמזרח התיכון ואנטוליה הם תחת שליטתו.
כשהאימפריה העות'מאנית נמצאת למרגלות מוחמד עלי, המעצמות האירופאיות נבהלו מאוד וכעת הוציאו לפועל תוכנית שהוכנה להתמודד עם מקרה דומה שנחזה זמן רב מראש. התערבותם במהלך המשבר המזרחי של 1840 הייתה מהירה, והם השמידו בזמן קצר את צבאו של מוחמד עלי. אך למעצמות המערב לא הייתה שום כוונה להסיר את עלי ואת הגוש שהציב על הכוח העות'מאני. לפיכך, למרות שהסכם השלום היה קשה, הוא השאיר את שושלת מוחמד עלי בשלטון.
סוף שלטונו של מוחמד עלי עריכה
ממשלתו של הפאשליק של מצרים הוכרזה כתורשתית למשפחתו של מוחמד עלי בשנת 1841.
הגבלות שונות הוטלו על מוחמד עלי, והדגישו את עמדתו כוואסאל. נאסר עליו להחזיק צי וצבאו לא יעלה על 18,000 איש. הפאשה כבר לא היה דמות בפוליטיקה האירופית, אבל הוא המשיך לעסוק בשיפורים שלו במצרים. המלחמות הארוכות בשילוב מגפת בקר בשנת 1842 והצפת הנילוס ההרסנית. בשנת 1843 הייתה מכת ארבה שבה כפרים שלמים התרוקנו.
בשנים 1844–1845 חל שיפור כלשהו במצבה של המדינה כתוצאה מרפורמות פיננסיות שביצע הפאשה. מוחמד עלי, שקיבל את דרגת הכבוד של הווזיר הגדול בשנת 1842, ערך ביקור באיסטנבול בשנת 1846, שם השלים עם אויבו הזקן חוסרב פאשה, אותו לא ראה מאז שהציל את חייו בקהיר ב-1803. בשנת 1847 הניח מוחמד עלי את אבן היסוד של הגשר הגדול על פני הנילוס בתחילת הדלתא. לקראת סוף 1847, מוחו החד של פשה הזקן החל להתדרדר, וביוני שלאחר מכן כבר לא היה מסוגל לנהל את הממשלה. בספטמבר 1848 אבראהים הוכר על ידי השער הנשגב כשליט הפאשליק, אך הוא נפטר בנובמבר.
ממשיכי דרכו של מוחמד עלי עריכה
עם מותו של אבראהים בנובמבר 1848 נפלה ממשלת מצרים בידי אחיינו עבאס הראשון, בנו של טוסון. עבאס שם קץ למערכת המונופולים המסחריים, ובמהלך שלטונו החלה הרכבת מאלכסנדריה לקהיר ביוזמת ממשלת בריטניה. בניגוד למנהיגים אירופים, עבאס חי בבידוד רב. לאחר שלטון של פחות משש שנים הוא נרצח ביולי 1854 על ידי שניים מעבדיו.
לאחר הרצח ירש אותו דודו סעיד פאשא, בנו המועדף על מוחמד עלי, חסר כוח נפש או בריאות גופנית הדרושה לביצוע הפרויקטים המיטיבים שהגה. הייתה לו התייחסות אמיתית לרווחת הפלאחים, וחוק מקרקעין משנת 1858 אפשר להם להחזיק מבחינה חוקתית בקרקעות.
הפאשה היה תחת השפעה צרפתית רבה, ובשנת 1854 העניק אישור למהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס לחפור את תעלת סואץ.
בינואר 1863 נפטר סעיד פאשה ואחיינו אסמאעיל, בנו של אבראהים פאשה, עלה לשלטון במקומו. שלטונו של אסמאעיל, משנת 1863 עד 1879, זכה לזמן מה כעידן חדש במצרים המודרנית. הוא ניסה תוכניות רפורמה נרחבות, אך אלו יחד עם הפזרנות האישית שלו הובילו לפשיטת רגל, וחלקו המאוחר יותר של שלטונו הביא להתערבות אירופית וכיבושה של מצרים.
בשנת 1866 הוענק לאסמאעיל על ידי הסולטאן פירמאן שהשיג בתנאי הגדלת המחווה מ-376,000 ליש"ט ל-720 אלף ליש"ט. בשנה שלאחר מכן העניק לו פירמאן אחר את תואר הח'דיו במקום תואר הוואלי המציין את סופה של מצרים כמחוז עות'מאני.
אסמאעיל שלט בח'דיוות מצרים עד להדחתו בשנת 1879. שלטונו קשור קשר הדוק לבניית תעלת סואץ. עם הצטרפותו סירב לאשרר את הזיכיונות לחברת קאנאל שהקים סעיד, והשאלה הופנתה בשנת 1864 לבוררותו של נפוליאון השלישי, שהעניק לחברה 3,800,000 ליש"ט כפיצוי על הפסדיהם. כאשר סוף סוף נפתחה התעלה, ערך אסמאעיל פסטיבל בהיקף חסר תקדים, והזמין נכבדים מרחבי העולם.
התפתחויות אלו, יחד עם המלחמה היקרה נגד יוהנס הרביעי, קיסר אתיופיה, הותירו את מצרים בחובות עמוקים כלפי המעצמות האירופאיות. חוב לאומי של יותר ממאה מיליון לירות שטרלינג (בניגוד לשלושה מיליונים כשהפך למשנה למלך) נגרם על ידי הארגון, שהרעיון הבסיסי שלו לחסל את הלוואותיו היה ללוות בריבית מוגברת. משלא יכול היה לגייס הלוואות נוספות, מכר את מניותיו בתעלת סואץ (בשנת 1875) לממשלת בריטניה תמורת 3,976,582 ליש"ט בלבד; מיד לאחר מכן החלה ההתערבות הזרה. בדצמבר 1875, סטיבן קייב נשלח על ידי ממשלת בריטניה לחקור את כספי מצרים, ובאפריל 1876 פורסם הדו"ח שלו, המייעץ כי לאור הבזבוז והפזרנות יש צורך במעצמות זרות להתערב כדי להחזיר את אשראי. התוצאה הייתה הקמת ה-Caisse de la Dette.
בשנת 1878, יזם הקולונל אחמד עוראבי, קצין בצבא המצרי, הפיכה כגד תאופיק פאשא הח'דיו של מצרים וסודאן, בגלל התמרמרות על השפעה גוברת והולכת של מעצמות אירופה במצרים עקב חובות אדירים - שנצטברו על ידי הח'דיו הקודם, אסמאעיל פאשא - שמצרים הייתה חייבת להם, ועל הפליית המצרים הן בתעסוקה, הן בצבא והן בממשל.
בינואר 1882 שלחו בריטניה וצרפת איגרת תמיכה משותפת בח'דיו. ב-20 במאי 1882, ספינות מלחמה בריטיות הגיעו סמוך לחוף של אלכסנדריה, ואילו צרפת נסוגה ברגע האחרון והחליטה להימנע מהתערבות בנעשה במצרים. ב-11 ביוני 1882 פרצו מהומות אלימות באלכסנדריה בהם נהרגו 50 אירופאים, אם כי הקולונל עוראבי הורה לכוחות שלו להפסיק את המהומות. ב-11 ביולי 1882 החלו ספינות של הצי הבריטי להפגיז את אלכסנדריה. שליטה זו במדינה לא הייתה מקובלת על מצרים רבים, שהתאחדו מאחורי קולונל אחמד עוראבי. מרד עוראבי הקיף את כל מצרים. כשהמדינה הייתה בידי עוראבי במידה רבה, ממשלות בריטניה וצרפת לחצו על הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני להדיח את אסמאעיל פאשא, וזה נעשה ב-26 ביוני 1879. תאופיק פאשא הגמיש יותר, בנו של איסמעיל, הפך ליורשו. הפגנה צבאית גדולה בספטמבר 1881 אילצה את ח'דיו תאופיק לפטר את ראש ממשלתו. באפריל 1882 שלחו צרפת ובריטניה ספינות מלחמה לאלכסנדריה כדי לחזק את הח'דיו בסערה נגדו. תאופיק עבר לאלכסנדריה מחשש לשלומו שלו כאשר קציני הצבא בראשות אחמד עוראבי החלו להשתלט על הממשלה. להפגזה הימית הבריטית על אלכסנדריה הייתה השפעה מועטה על כוחות המורדים, מה שהביא לנחיתת כוח משלחת בריטי משני קצות תעלת סואץ באוגוסט 1882. הבריטים הצליחו להביס את הצבא המצרי בתל אל כביר בספטמבר, השתלטו על המדינה והחזירו את תאופיק לשלטון.
המלחמה המהדית עריכה
ערך מורחב – המלחמה המהדית
בזמן זה חוסר השקט בסודאן תחת השלטון המצרי, החל להפוך להתנגדות ממשית עם היווצרות התנועה המהדיסטית שבראשה מוחמד אחמד שהכתיר את עצמו בתור המהדי בשנת 1881. אחמד היה איש דת משכיל שגדל בפורט סודאן ולמד את דת האסלם תחת מספר אנשי דת, אביו של אחמד אף טען שהוא צאצא של הנביא מוחמד. בשנת 1861 הפך אחמד לדרוויש סומניה, דרגת דת שדורשת חיי עוני וצניעות, ערכים שהוא דרש ממאמיניו ותומכיו ההאנצאר. המרד של אנשי המהדי החל להדאיג את השלטון במצרים והוחלט לשלוח כוח צבאי כדי לדכא את המרד הראשוני. המושל המצרי בסודאן שלח שתי פלוגות בסיוע מכונת ירייה לעצור את המהדי ותומכיו, במעלה הנילוס שתי הפלוגות הגיעו לאזור הכינוס של המהדי והחלו לירות באופן עיוור ולא אחראי משני צדדי שדה הקרב. באופן זה, האנצאר הצליחו לתקוף כל פלוגה בנפרד ולהביס את הכוח המצרי.
הצלחת המהדי הביאה לעלייה בתומכיו וכוחו הלך וגדל. לאחר הניצחון, האנצאר נסוגו נסיגה טקטית לכיוון המדבר במערב וכך התרחקו ממוקדי השלטון המצרי בסודאן. כוח מצרי נוסף שנשלח בניסיון נוסף להביס את כוחות האנצאר נפל במארב מתוכנן ונטבח ב-9 בדצמבר 1882. בשלב זה מצרים החלה לדאוג מאיבוד שליטה בסודאן ושלחה 4,000 חיילים בפיקודו של יוסוף פאשה, אך ביטחון מופרז של הכוח הביא להקמת מחנה בקרבת אזור הכינוס של האנצאר, מה שהוביל לטבח של המצרים בלילה. הניצחון כנגד כוח מצרי כל כך גדול העלה מאוד את המוראל של כוחות המרד וחימש אותם בנשק וציוד רב.
במהלך אביב 1883 כוחות מצרים החלו להתארגן בח'רטום והגיעו לבסוף לכוח של 7,000 חיילי רגלים, 1,000 פרשים, 20 מכונות ירייה ומספר תותחי שדה. הכוח התארגן בפיקודו של ויליאם היקס ומספר קצינים אירופאיים לקראת לחימה כנגד האנצאר ממערב. מצד שני כוחות האנצאר עלו לכדי 40,000 לוחמים חמושים חלקית בכלי נשק מתקדמים. מטרת הכוח המצרי הייתה שחרור העיר אל-עובייד, אשר הספיקה ליפול לידי האנצאר במהלך ההכנות למשלחת. בתחילת נובמבר 1883, יצאה המשלחת לדרכה ובקרבת אל-עובייד הכוח הלך לאיבוד במקרה או במכוון[5] ומצא את עצמו במרכזו של מארב כוחות האנצאר. רבים מהחיילים המצרים נשברו וברחו בעוד שכל שאר הכוח הובס באופן מוחץ על ידי האנצאר ונטבח כמעט כולו, כולל היקס שנהרג בקרב, מלבד 2,000 חיילים שנפלו בשבי.
בדצמבר 1883 הורתה הממשלה הבריטית למצרים לנטוש את סודאן, אך פעולה זו הייתה מסובכת, כיוון שכללה נסיגה של אלפי חיילים מצרים, עובדים אזרחיים ובני משפחותיהם. הממשלה הבריטית ביקשה מצ'ארלס גורדון להפליג לח'רטום על מנת שידווח מה השיטה הטובה ביותר לבצע את הפינוי. גורדון יצא לקהיר בינואר 1884 בלווית קולונל ג'. ד. סטיוארט, אשר מונה לסגנו. בקהיר קיבל גורדון הוראות נוספות מהנציג הדיפלומטי הבכיר של בריטניה במצרים, סר אוולין בארינג, ומונה כמושל כללי. במסעו דרומה עבר גורדון בקורוסקו ובברבר שבקצה עיקול הנילוס והגיע לח'רטום ב-18 בפברואר. בהגיעו החל גורדון לארגן את משלוח הנשים, הילדים, החולים והפצועים למצרים וכ-2,500 איש פונו לפני שכוחותיו של המהדי חסמו את הנתיב צפונה. על פי בקשתו של גורדון, ניסה ברינג להשיג את אישורם של הבריטים והמצרים למינויו של זובאייר, מגדולי סוחרי העבדים של סודאן, אך גם מנהיג מקומי בעל השפעה, למושל סודאן לאחר שגורדון יעזוב. ברינג פעל מאחורי הקלעים להשגת המינוי, אבל גורדון, בפזיזות שנבעה מכעס בשל עיכוב האישור, דיווח לכתב "הטיימס" על הרעיון, והסערה הציבורית שפרצה בשל כך אילצה את הממשלה הבריטית לסרב לתמוך בסוחר העבדים לשעבר.
התקדמות המורדים לח'רטום השתלבה במרידה מקבילה במזרח סודאן שמנהיגה היה עות'מאן דיגנה. הכוחות המצריים בסַוַכּין שעל חוף הים האדום הובסו שוב ושוב. בשל חשש לנתיב להודו העובר בים סוף, נשלח כוח בריטי תחת פיקודו של גנרל סר ג'רלד גרהם לסַוַכּין והוא אילץ את המורדים לסגת לאחר מספר קרבות קשים. גורדון דרש כי הדרך מסַוַכּין לברבר תישאר פתוחה, אך הממשלה הבריטית בלונדון סירבה לבקשה ובאפריל פונו כוחותיו של גרהם, וגורדון וסודאן נזנחו. ב-15 במרץ מרדו השבטים שמצפון לח'רטום והצטרפו אל המהדי; הם חסמו את הנהר לתנועת ספינות וניתקו את הטלגרף שחיבר בין ח'רטום לקהיר. במאי נכנעה ברבר, וח'רטום הייתה מבודדת לחלוטין.
גורדון ארגן את הגנת ח'רטום כש-30,000 מלוחמי המהדי החלו את המצור על העיר ב-18 במרץ 1884. ח'רטום, המצויה בנקודת המפגש בין הנילוס הלבן והנילוס הכחול, הייתה מוגנת משלושה עברים על ידי הנהרות, ובהוראת גורדון נחפרה תעלה בין הנילוס הלבן לנילוס הכחול שהפכה את ח'רטום לאי. גורדון השרה תחושה של ביטחון בעיר בחודשי המצור הראשונים, קידם קצינים בדרגות, אישר הקצבות מזון מיוחדות בחגים ויישב סכסוכים. הוא הציע הצעת פשרה למהדי אך היא נדחתה בתביעה לכניעה מוחלטת.
הבריטים החליטו לנטוש את סודאן, אך היה ברור כי במצב שנוצר לא ניתן לפנות את חיל המצב המצרי ולכן דרש הממשל הבריטי מגורדון שיתפנה בעצמו. אלא שגורדון קורץ מחומר אחר - או שכל חיל המצב מפונה או שגם הוא נשאר. בינתיים הלכה והתגברה הדרישה הציבורית לחילוצו. ב-8 באוגוסט החליטה הממשלה הבריטית לנקוט צעדים לחילוצו. כצעד ראשון הקים מייג'ור צעיר בשם הוריישו קיצ'נר, שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בעתידה של סודאן, מוצב חוץ בדאבּה (הנקודה שבה פונה הנילוס מזרחה). קיצ'נר שמר על קשר עם גורדון בעיר הנצורה באמצעות שליחים. רק בתחילת נובמבר, ארבעה חודשים אחרי שהתקבלה החלטת החילוץ, היה כוח החילוץ הבריטי העיקרי מוכן לצאת לדרך.
ב-10 בספטמבר התפנו מח'רטום כל האירופאים, למעט גורדון והקונסול האוסטרי, בספינה "עבאס". ב-18 בספטמבר עלתה הספינה על שרטון ובעלי בריתו של המהדי רצחו את כל יושביה וביניהם סגנו של גורדון, הקולונל סטיוארט. בין השאר היו בספינה גם מסמכים שפירטו במדויק את מצבת הכוח המצרי בח'רטום ואת תביעותיו של גורדון להושטת עזרה. המידע שכנע את המהדי כי יקל עליו לכבוש את ח'רטום, וב-21 באוקטובר הביא את עיקר כוחותיו לח'רטום. בתחילת נובמבר הצליחו שליחיו של קיצ'נר להעביר לגורדון חבילת מכתבים שנעטפה בגיליון של העיתון "סטנדרד" מלונדון ובו גילה גורדון את הידיעה כי מטרת כוח החילוץ היא גורדון לבדו. על כך כתב ביומנו: "אני מצהיר, אחת ולתמיד, שלא אצא מסודאן עד אשר כל אדם שיבקש לצאת את הארץ תינתן לו אפשרות לעשות זאת... אם יגיעו לכאן שליח או הוראה בכתב, שאני מצווה לצאת את הארץ לא אציית אלא אשאר כאן; ארד שאולה עם העיר, וכל האחריות תחול עלי".
ב-12 בנובמבר החלו כוחותיו של המהדי להפגיז את ח'רטום מתותחים שנפלו לידיהם כשהביסו את הצבא המצרי שנשלח נגדם שנה קודם לכן. בינתיים החלו המים בנהר לרדת, כמקובל בעונה זו של השנה, והתעלה שנחפרה מדרום החלה להתייבש. האויב החל להתקרב יותר ויותר לעיר. ב-13 בדצמבר כתב גורדון: "אם חיל המשלוח לא יגיע תוך 10 ימים, ואני אינני מבקש יותר מ-200 איש, עלולה העיר ליפול; עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשמור על כבוד ארצי. היו שלום." את יומנו, מברקים ורישומים צרר גורדון בחבילה שאותה שלח עם הספינה "בורדאיין" למאטאמה על מנת לפגוש את חיל החלוץ הבריטי.
בסוף דצמבר הגיע כוח החילוץ הבריטי לקורטי שבסודאן והתפצל לשניים. חלק אחד המשיך בדרך הארוכה במעלה נהר הנילוס המתעקל בנקודה זו מזרחה וצפונה. חלקו השני של הכוח צעד בדרך הקצרה דרך המדבר, כשמטרתו מאטאמה שבקצה עיקול הנילוס, והגיע לשם ב-19 בינואר 1885 כשהוא מביס בדרך את כוחות המהדי שניסו לעצרו. במאטאמה פגשו אנשי הכוח בארבע ספינות תותחים שגורדון שיגר אליהם באמצע דצמבר מח'רטום לאחר שקיבל ידיעות על התקרבותם. מהמכתבים ששלח גורדון הבינו המפקדים האנגלים כי מצבו נואש. הם שיפצו שתיים מהספינות וב-24 בינואר הפליג בהן המפקד האנגלי, צ'ארלס וילסון, בראש כוח ובו 20 חיילים בריטים ו-250 חיילים סודניים.
ב-26 בינואר 1885, בשעה שלוש לפנות בוקר, הסתערו 50,000 לוחמי המהדי על ח'רטום. החיילים המצרים העייפים והרעבים, שהמוראל שלהם היה בשפל המדרגה, לא הצליחו לעצור את הכוחות העדיפים, והמורדים חדרו לעיר וביצעו בה מרחץ דמים. אין יודעים בדיוק כיצד מת גורדון. בורדיני ביי, אחד מסוחרי ח'רטום, סיפר כי גורדון נהרג על גרם מדרגות ארמונו. מאוחר יותר ערפו את ראשו והשליכו את גופתו לאחת הבארות. ראשו הערוף נישא לאוהלו של המהדי והוצב שם בין שני ענפי עץ.
יומיים אחר־כך, ב-28 בינואר (יום הולדתו ה-52 של גורדון), תחת אש בלתי פוסקת של רובים משתי גדות הנהר, הגיע כוח המשימה של וילסון כדי לגלות כי ח'רטום נפלה בידי המורדים וגורדון כבר אינו בין החיים. במצב זה החליט הפיקוד הבריטי לפנות את חיל המשלוח הבריטי מסודאן.
לאחר מכן נרגעו מעט הרוחות וסודאן הפכה למעשה לשטח בשליטת המהדי, עד שבשנת 1898 יצאו הבריטים והמצרים למערכה מאורגנת וגדולה תחת פיקודו של קיצ'נר. תוך מספר חודשים, לאחר תכנון רב ואימון החיילים מראש, הצליח הכוח האנגלו-מצרי להביס את האנצאר, לדכא את המרד ולהחזיר את סודאן לשליטה אנגלו-מצרית.
נקודת המפנה במערכה זו הייתה אזור אומדורמאן, שהיווה את לב אזור סודאן המהדיסטית והכיל את הריכוז הגדול ביותר של חיילי האנצאר. קיצ'נר נכנס לסודאן והתקדם לאורך נהר הנילוס בסיוע ספינות תותחים ותוך כדי בניית מסילת ברזל כנתיב אספקה, הוא נלחם לאורך הדרך במספר קרבות כנגד כוחות האנצאר ולבסוף פגש בכוחם העיקרי מעט צפונית לאומדורמאן, שם התרחש הקרב. ב-2 בספטמבר 1898 נערך קרב אומדורמאן, בין כוח של הצבא הבריטי בראשותו של הוריישו קיצ'נר לצד חיילים מצרים וסודאנים כנגד כוח גדול בהרבה של סודאנים מהדיסטים, כחלק מהמלחמה המהדית, שבו הביס הצבא הבריטי את הכוחות המהדיסטים. הקרב היה אחד מהקרבות החשובים של המלחמה המהדית ובעצם סימן את סוף המרד המהדיסטי והשלטון המהדיסטי בסודאן, כאשר בקרב אומדיוויקרט שבא אחריו שאריות ההתנגדות כמו גם המהדי שבראשן הובסו.
אחריתה של הח'דיוות עריכה
בשנת 1892 עלה לשלטון עבאס חלמי השני אשר היה עוין לבריטים, אולם בשנת 1904 הוא החל לתמוך בבריטים ואף הסתכסך בעקבות כך עם הכוחות הלאומנים במצרים. בשנת 1906, תקרית על הגבול המצרי-עות'מאני שימשה את בריטניה כתירוץ להטיל אולטימטום על הממשל העות'מאני שאפשר לבריטניה לספח את חצי האי סיני לתוך מצרים, ובכך לחזק את האבטחה על שתי גדותיה של תעלת סואץ, עורק התחבורה הראשי בין אירופה לאסיה, אשר היה אחראי על חלק מרכזי מכלכלת מצרים.
בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, צידד עבאס השני, הח'דיו של מצרים, באימפריה העות'מאנית, ובשל כך הודח על ידי הבריטים לטובת דודו חוסיין כאמל. הריבונות העות'מאנית הרשמית במצרים, הסתיימה באופן רשמי, חוסיין כאמל הוכרז כסולטן מצרים, והארץ הפכה לפרוטקטורט בריטי.
לקריאה נוספת עריכה
- בעז שושן, ויקטוריאנים על הנילוס, נוסעים ונוסעות בריטיים במצרים במאה ה-19, רסלינג, 2021
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Full text of the Treaty of Lausanne (1923): Article 17 of the treaty refers to Egypt and Sudan.
- ^ 1 2 E. H. M. Clifford, "The British Somaliland-Ethiopia Boundary", Geographical Journal, 87 (1936), p. 289.
- ^ Abir, Mordechai (1968). Ethiopia: the era of the princes: the challenge of Islam and re-unification of the Christian Empire, 1769–1855. Praeger. p. 18.
- ^ 1 2 I.M. Lewis, A Modern History of the Somali, fourth edition (Oxford: James Currey, 2002), p. 43 & 49.
- ^ ייתכן והמדריכים המקומיים שהתלוו אל הכוח היו מתומכי המהדי ובמכוון הובילו את הכוח למארב מתוכנן של האנצאר.