חגורת החלודה

איזור בארצות הברית

חגורת החלודהאנגלית: The Rust Belt; על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית: רצועת החלודה[1]) היא הגדרה כלכלית-חברתית לא רשמית לאזור שהיה מרכז התעשייה הכבדה של ארצות הברית, וכולל את מדינות המערב התיכון השוכנות לחופי הימות הגדולות, וצפון-מזרח ארצות הברית: ניו יורק, פנסילבניה, וירג'יניה המערבית, אוהיו, מישיגן, אינדיאנה, אילינוי וויסקונסין, ויש הכוללים בו גם את מיזורי[2]. ההגדרה מתייחסת לתהליכי אי-תיעוש (אנ') ודעיכה שהתחילו במחצית השנייה של המאה ה-20, בעקבות הידלדלות תעשיות הפלדה, הפחם, הברזל והרכב; אבטלה גואה; הגירה שלילית ובליה עירונית. בין הסיבות לתהליכים אלה מונים את הגלובליזציה, ליברליזציה כלכלית וחשיפת משק התעשייה לתחרות, רכישת מפעלים אמריקאיים על ידי חברות זרות, מיקור חוץ של משרות בתעשייה והוצאת מקומות עבודה אל מחוץ לארצות הברית, אוטומציה שהביאה לצמצום מספר המועסקים בתעשיות הפחם והפלדה, דרישות מחמירות למיומנויות מקצועיות ועלויות שכר גבוהות[3], וכן שינויים במקורות האנרגיה, עם צמצום השימוש בפחם, ומעבר לנפט וגז[4].

חגורת החלודה (באדום) במפת ארצות הברית

בעקבות שגשוג התעשייה הכבדה, משלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 הוכר האזור כ"חגורת הפלדה" (Steel Belt), כינוי שהבדיל אותו ממדינות המערב התיכון הנכללות בחגורת התירס (Corn Belt), ומהמישורים הגדולים, המכונים "סלסלת הלחם של צפון אמריקה" (Breadbasket of North America)[5][6]. כן נודע האזור בכינויים "המרכז התעשייתי" (Industrial Heartland), "חגורת החרושת" (Factory Belt) ו"חגורת הייצור" (Manufacturing Belt).

מקור המושג עריכה

מטבע הלשון "חגורת החלודה" מיוחסת במידה רבה לוולטר מונדייל, אשר במהלך מסע הבחירות לנשיאות בשנת 1984 נאם באוזני פועלי פלדה בקליבלנד, ותקף את החלטת הנשיא רונלד רייגן לבטל את הגבלת מכסות יבוא הפלדה לארצות הברית, באמרו: ”צעדי המדיניות של רייגן הופכים את המערב התיכון המתועש לאגן של חלודה” (Rust Bowl). מונדייל התכוון להדהד אצל הבוחרים המבוגרים, בני דורו, את זכרונות האסון הכלכלי שזכה לכינוי אגן האבק (Dust Bowl) בעקבות סערות האבק בשנות ה-30 של המאה ה-20. העיתונות החליפה את המילה "אגן" (Bowl) ב"חגורה"[7], כהנגדה לאזור חגורת השמש (אנ') המשתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה[8]. יש הרואים במטבע הלשון הזו כינוי גנאי, והוצעו רעיונות לכינויים חיוביים, כגון: "חגורת האמון" (Trust Belt), או "אזור המים המתוקים" (Freshwater Region)[8].

המושג אומץ כהגדרה אוניברסלית לאזורים ותהליכים דומים במדינות מתועשות אחרות, כגון: צרפת[9], הממלכה המאוחדת[10], משולש הגבולות בלגיה-הולנד-גרמניה[11], יפן[12][13], סין[14] ורוסיה[15][16].

גאוגרפיה עריכה

מכיוון שהמושג "חגורת חלודה" הומצא על ידי אישיות פוליטית והתקשורת, ומתייחס לתנאים כלכליים וחברתיים, אין לאזור גבולות טבעיים ברורים ולא מאפיינים טופוגרפיים ייחודיים. שיוכה של עיר לחגורת החלודה תלוי בעיקר בהשוואת תרומתה לכלכלת הייצור המקומית ורמת החיים בה בעבר ובהווה, ועל כך אין תמימות דעים בין המומחים, כולל על השאלה אם אונטריו שבקנדה נחשבת חלק מהחגורה[8][17][18]. יש המבחינים בין ליבת חגורת החלודה הכוללת את פנסילבניה, אוהיו, מישיגן, אילינוי ואינדיאנה, ופריפריה הכוללת חלקים מניו יורק, ויסקונסין, קנטקי, וירג'יניה המערבית ואונטריו[19].

מרכזי התעשייה הכבדה המושבתים בערים השוכנות לחופי הימות הגדולות בצפון החוף המזרחי והמערב התיכון, נודעים כיום כחלק מאזורים המכונים חגורת שלג (Snowbelt)[20] וכוללים את רוב ערי המערב התיכון שעל תוואי נהר המיסיסיפי, רבות מערי ניו אינגלנד, ואת מדינות צפון אזור המיד-אטלנטיק.

היסטוריה עריכה

תקופת הפריחה עריכה

 
מכרה פחם בעיירה סקרנטון, הרי האפלצ'ים, פנסילבניה, שנת 1905
 
עפרת ברזל במינסוטה (תצלום משנת 2005)
 
מפת עפרות הברזל לחופי ימת סופיריור. מכרות רבים אינם פעילים עוד (בצהוב - מישיגן, בירוק - ויסקונסין, בלבן - מינסוטה, בתכלת - אונטריו)

המאה ה-19: התפתחות הייצור התעשייתי עריכה

התעשייה בערי חגורת החלודה החלה להתפתח בעת תור הזהב של כריית הפחם בהרי האפלצ'ים במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. האזור עשיר בדרכי תחבורה, נתיבי תובלה בימות הגדולות ובתעלות מים, ורשת מסילות ברזל שחיברו את מכרות הפחם באפלצ'ים עם עפרות הברזל שהתגלו במינסוטה, בוויסקונסין ובצפונה של מישיגן. נתיבים אלה אפשרו הובלת פחם אל מפעלי הפלדה בערים כגון פיטסבורג ושיקגו, אל המפעלים לייצור כלי רכב בדטרויט ומפעלי ייצור אחרים, ואל תחנות הכוח שסיפקו חשמל לאזור. בין שדות הפחם למפעלי התעשייה הכבדה נוצרו קשרי גומלין: המפעלים סיפקו ציוד כרייה ומתכות באיכות גבוהה, והמכרות באפלצ'ים סיפקו פחם לקיטור לתעשייה[21].

הגירה לאזור עריכה

בין השנים 1930-1890 נהרו למרכז התעשייתי המתפתח מיליוני מהגרים מאירופה, בעיקר מפולין, איטליה, רוסיה, אוסטרו-הונגריה, וכן מאירלנד, יוון, סלובקיה, סלובניה וליטא. יחד עם גלי הגירה פנימית של אפרו-אמריקאים ממדינות הדרום שחיפשו הזדמנויות לתעסוקה, המהגרים החדשים הצטרפו לאוכלוסיית מהגרים ממוצא גרמני, סקוטי ואירי, שהתיישבו באזור בתקופות קודמות[21], וסיפקו כוח עבודה זול למפעלי התעשייה והייצור.

מלחמת העולם השנייה עריכה

כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה אחרי שנות השפל הגדול, הביאה לצמיחה כלכלית מהירה. בעקבות חורבן מרכזי התעשייה הכבדה במערב אירופה וביפן בשל הפצצות עזות, נשא העולם את עיניו אל עבר "חגורת הפלדה". הייצור המאסיבי של פלדה ופחם באזור זה סייע בשיקום נזקי המלחמה בכל רחבי העולם, ותעשיות כבדות כמו תעשיות הרכב והצמיגים, שגשגו ויצרו מקומות עבודה רבים. ערי הצפון התעשייתי נהנו משיא בגידול האוכלוסייה ובתפוקת התעשייה, וערים גדולות באזור (פיטסבורג, קליבלנד, דטרויט ועוד) הלכו וגדלו[2]. אחרי המלחמה, ארצות הברית הייתה המעצמה היחידה שכושר הייצור שלה הקנה לה יכולת לספק מוצרי תעשייה לכל העולם, ובנוסף לכך, במסגרת תוכנית מרשל, מדינות אירופה חויבו לרכוש מוצרי תעשייה אמריקאיים, תנאי שהעניק תנופה נוספת למרכז התעשייתי של ארצות הברית[22].

תקופת הדעיכה עריכה

שנות ה-50 של המאה ה-20 עריכה

רמת תחרותיות נמוכה עריכה

דעיכת חגורת החלודה התחילה בשנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר רמת התחרותיות בין התעשיות החשובות באזור הייתה אפסית, ולמעסיקים לא היה תמריץ להכניס חידושים או להיות יותר יצרניים[23]. להיעדר התחרותיות בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה חברו מספר גורמים[24]:

  • בשוק העבודה שלטו איגודי פועלים חזקים, ובמיוחד איגוד פועלי הפלדה (United Steel Workers) ואיגוד פועלי תעשיית הרכב (United Auto Workers). ארבע מחמש המדינות שבהן הייתה השפעת האיגודים חזקה ביותר, היו בחגורת החלודה: מישיגן, וירג'יניה המערבית, ניו יורק ופנסילבניה. האיגודים גרמו לייקור מלאכותי של עלויות העבודה והייצור[22], ותחת איומי שביתה, הם השיגו רמת שכר שהייתה גבוהה ב-40% מהשכר הממוצע בכל ארצות הברית.
  • חוקים שנחקקו בארצות הברית במסגרת מדיניות הניו דיל בשנות ה-30 של המאה ה-20, כגון החוק להבראת התעשייה הלאומית (National Industrial Recovery Act)[25], אפשרו למגזרים החזקים לשתף פעולה ביניהם ולנצל את השוק לרעה. על אף שהתנהגות קונספירטיבית זו הוצאה מחוץ לחוק, היא נמשכה שנים רבות אחר כך.
  • במקביל, כלכלת המלחמה תוכננה באופן שדיכא את כוחות התחרות בשוק התעשייה.
 
מכרה פחם שנסגר בעיירה קיסטון (אנ') הנטושה ברובה, הרי האפלצ'ים, וירג'יניה המערבית (תצלום משנת 2015)
שינויים במקורות האנרגיה עריכה

בשנות ה-50 החלו חברות האנרגיה לנטוש את מכרות הפחם לטובת שימוש בנפט. משלוחי פחם ברכבות הצטמצמו, ותושבים עברו משימוש ברכבות צורכות פחם למכוניות פרטיות צורכות נפט. בסקרנטון, פנסילבניה, חברת הרכבות המקומית אף פשטה רגל, ומכרות נטושים היו ברבות השנים למפגע סביבתי ותרמו לבליה העירונית. מכרות שנחפרו מתחת לעיר ולא נסגרו כראוי, התמוטטו והביאו לקריסת בתים ואף רחובות[26].

שנות ה-60: תחילת תחרות פנימית וחיצונית עריכה

ברמה הפנים-מדינתית, מעשור זה ולאורך העשורים הבאים, "המרכז התעשייתי" התקשה להתחרות בתעשיות שקמו באזור "חגורת השמש" בדרום ארצות הברית, שם השכר היה נמוך יותר לאור רמות השכלה והכשרה מקצועית נמוכות. קשיים אחרים נבעו מתקנות הגנת הסביבה ותקנות תעסוקה חדשות, שגרמו לייקור נוסף של עלויות הייצור במרכז התעשייתי[22].

ברמת יחסי החוץ, דווקא "תוכנית מרשל" לשיקום כלכלת אירופה, שהוביל הנשיא הארי טרומן, זרעה את הזרעים לצמצום הייצור במרכז התעשייתי. שיקום התעשייה והגברת צריכת מוצרים אירופאיים באו על חשבון דרישה למוצרים אמריקאיים, ובנוסף לכך, מדינות אירופה התחילו לייצא לאפריקה ולאסיה, ורקמו קשרי מסחר ביניהן במטרה למנוע מלחמה נוספת באירופה[22], והדרישה למוצרים אמריקאיים פחתה באופן ניכר.

תעשיות רבות באירופה ובמזרח אסיה, יפן בפרט, החלו להתחרות בחגורת הפלדה ולייצר באופן יעיל ממנה, וייבוא מכוניות מיפן החל לדחוק את רגליהם של פועלי תעשיית הרכב האמריקאים. בעקבות ירידה בהיקף הייצור ועדיפות היצרנים היפנים, העתיקו שלוש יצרניות הרכב הגדולות (ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר, המכונות "Three Big") את פסי הייצור שלהן לדרום ארצות הברית, שם שכר העבודה היה נמוך יותר. מגמה זו נמשכה גם בשני העשורים הבאים, ובאמצע שנות ה-80 התחילו יצרניות הרכב היפניות (הונדה, טויוטה וניסאן מוטורס) להקים מפעלים להרכבת כלי רכב בארצות הברית, אך העדיפו להתמקם דרומית לערי חגורת החלודה, רחוק מהישג ידו של איגוד פועלי תעשיית הרכב. מאוחר יותר הגיעו לאזור החברות הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס-בנץ. מבחינה גאוגרפית, תעשיית הרכב בארצות הברית עברה בהדרגה לקו מייסון-דיקסון ודרומה ממנו[27].

שנות ה-70: חרם הנפט, מיתון ואינפלציה עריכה

 
בניין מטה "אולדסמוביל" של "ג'נרל מוטורס" השומם בלאנסינג, מישיגן. קירותיו משמשים למודעות פרסומת למכוניות "קאדילק"[28]

בשנות ה-70 של המאה ה-20 גאתה האינפלציה בארצות הברית והגיעה לשיא שנתי של 13.5% בסוף העשור. הגורם המרכזי לאינפלציה היה חרם האנרגיה של ארגון אופ"ק, שבעטיו הואטה הצמיחה הכלכלית ונרשמו רמות אבטלה גבוהות[29]. כתגובה על הסיוע הצבאי שהושיט ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון לישראל במלחמת יום הכיפורים, הטילו יצואניות הנפט בהובלת סעודיה אמברגו על מכירת נפט לארצות הברית, דבר שגרם לעליית מחירי הדלק בשיעור של 75% ופגע בתעשיית הרכב המקומית שהמשיכה לייצר מכוניות עם נפח מנוע גדול וצריכת דלק גבוהה, בעוד האזרחים התחילו להעדיף מכוניות חסכוניות, כגון הונדה, פיאט וחיפושית. דוגמה בולטת של תופעה זו הייתה המכה האנושה שספג מותג הרכב אולדסמוביל שייצרה ג'נרל מוטורס בלאנסינג, מישיגן, עד להפסקת ייצור המותג בשנת 2004[30]. על מנת לבלום את האינפלציה והמיתון, העלה הבנק הפדרלי את הריבית בארצות הברית, צעד שפגע בתעשיות המקומיות פעמיים: מצד אחד, הקשה עליהן ללוות כספים למימון פעולתן, ומצד שני, חיזק את ערך הדולר, ובכך הפך את התוצרת התעשייתית האמריקאית ליקרה באופן יחסי למדינות העולם[2].

שנות ה-80 וה-90: השפעת הגלובליזציה עריכה

בשני עשורים אלה, מגמות הגלובליזציה הביאו איתן לארצות הברית ליברליזציה של מדיניות סחר החוץ והרחבה של הסכמי הסחר, ובראשם - הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (N.A.F.T.Aׂ). כתוצאה, תעשיות הפלדה האמריקאיות איבדו את ההגנה שסיפקו להן הממשלים הקודמים באמצעות חומות מכס, ונותרו חסרות סיכוי בתחרות מול יריביהן ברחבי העולם. חברות אמריקאיות רבות, אשר רצו להפחית את עלויות הייצור שלהן, החלו לגלות את "סדנאות היזע" של העולם השלישי, מפעלים רבים הועתקו לסין, הודו, וייטנאם ומקסיקו, ומיליונים איבדו את עבודתם[2][31].

אוטומציה של הייצור עריכה

עקב האצת האוטומציה של תהליכי ייצור, פחתה הדרישה לכוח אדם בעיקר בתעשיית הפלדה, גם לעובדים בעלי מיומנויות מתקדמות, ומספר מקומות העבודה החדשים לא פיצה על קצב הפיטורים. כתוצאה מכך, נמשכה הפגיעה בהכנסות מעמד הביניים במדינות חגורת החלודה[32].

השלכות עריכה

 
הריסות פסי רכבת של מפעל יציקת פלדה נטוש בראנקין, פנסילבניה

התלות הכלכלית בתעשיות הרכב, הפלדה והברזל הגולמי ששגשגו עד שנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה לרועץ לאזורי הימות הגדולות, המערב התיכון ואונטריו, כאשר אמריקה נכנסה לעידן הפוסט-תעשייתי. רק בתשעה מתוך 40 מטרופולינים באזורים אלה, התוצר המקומי הגולמי לנפש היה גבוה מהממוצע הארצי, עובדה ששיקפה את אובדן מקומות העבודה בתעשייה, מבלי שתחומי תעסוקה אחרים פיצו על כך[33].

במהלך עשורים של דעיכת המגזר התעשייתי ואובדן מקומות עבודה והכנסה, רבות ממשפחות מעמד הביניים והמעמד הגבוה עזבו את ערי המרכז התעשייתי ועברו בעיקר לאזורי "חגורת השמש" והחוף המערבי. מבין 79 ערים בעלות יותר מ-50,000 תושבים, אשר סבלו מנטישת אוכלוסין, 45 ערים נמצאות בחגורת החלודה. במדד הגידול בתעסוקה של 70 ריכוזים עירוניים בארצות הברית, חגורת החלודה נמצאת בתחתית הרשימה, עם הערים מילווקי; דטרויט; אולבני; קליבלנד; פיטסבורג; באפלו; ובמקום האחרון - רוצ'סטר, שהייתה פעם מופת לחדשנות תעשייתית, והפכה לחלק מאזור מוכה אסון[34]. מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 עד אמצע העשור שאחריו, איבדו ערי החגורה עוד כשני מיליון מקומות עבודה[35].

שיעור האבטלה הגבוה אילץ תושבים בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה לעבור ממרכזי הערים אל הפרוורים, תהליך שהביא ליצירת שכונות רפאים, עוני נרחב, בריחת מוחות, פשיעה אלימה במרחב הציבורי, רמת חינוך עלובה, ודיור ותשתית ירודים[36]. חלק ניכר מנטישת האוכלוסייה מיוחס לתופעת בריחת לבנים, הכוללת לבנים, בדרך כלל ממוצא בריטי, שאינם מוגבלים על ידי פרקטיקות גזעניות, והם חסרי סובלנות ביחס לקרבתם של אפרו-אמריקאים[37]. כמה מערי חגורת החלודה סובלות ממספר גבוה של מקרי רצח, יחסית לממוצע בכלל ארצות הברית: אם בעשור האחרון של המאה ה-20 ניכרה מגמת ירידה כלל-ארצית, אזי בערים הקטנות של חגורת החלודה נמשכה מגמת העלייה בשיעור מעשי הרצח. מספר ערים נחשבות במסוכנות שבערי ארצות הברית: דטרויט ופלינט במישיגן; שיקגו ורוקפורד באילינוי; גארי, אינדיאנה[38][36][39][40].

המשבר הכלכלי המתמשך העמיק והרחיב את המעמד הסוציולוגי המכונה "תת-מעמד" (Underclass), שנמצא מתחת להיררכיה של המעמדות העובדים. העיתונאי והסופר קן אולטה הכליל בהגדרה הזו מובטלים כרוניים, אימהות נתמכות סעד, אלכוהוליסטים, סוחרי סמים, פושעי רחוב וסכיזופרנים שאינם בטיפול[41][42].

 
מבנה נטוש של מפעל "פישר" בדטרויט, שייצר מרכבי מכוניות, אחד מסמלי קריסת תעשיות הרכב במישיגן. (ראו מידע מורחב בשני סרטוני יוטיוב תחת "קישורים חיצוניים").

דטרויט, בעבר בירת תעשיית הרכב של ארצות הברית, הפכה לסמל הקריסה התעשייתית, הכלכלית והחברתית, עליית שיעורי האבטלה[43], ושם נרדף לחורבן עירוני[44]. העיר, אשר בשנת 1950 מנתה 1,849,568 תושבים, איבדה מאז 63.6% מאוכלוסייתה. בחודש יולי 2016 נאמד מספר תושבי העיר ב-672,795‏[45], ולפי מרשם האוכלוסין האמריקאי, משנת 2010 עד אותו מועד עזבו את העיר עוד 41,404 תושבים, שהם 5.8%[46]. בשנת 2013 הוכרזה דטרויט פושטת רגל[47], והאוטונומיה הפיננסית הוחזרה לה שנה לאחר מכן, לאחר שהושקעו בה סכומי עתק בניסיון להחיות את מרכז העיר ולמשוך תושבים חדשים[35][31].

 
נהר פלינט, פלינט, מישיגן, מקור הרעלת העופרת (תצלום מיולי 2018)

העיר פלינט, שהייתה שנייה לדטרויט בתעשיית הרכב במישיגן, איבדה כ-30,000 מקומות עבודה משנות ה-80, לאחר שמפעלי מכוניות נסגרו בה בזה אחר זה. העברת מפעל הרכבת המכוניות הראשי של ג'נרל מוטורס מפלינט למקסיקו, המיטה אסון כלכלי על העיר. באפריל 2014, כאשר עיריית פלינט הייתה על סף קריסה פיננסית, ובניסיון לחסוך בהוצאות, התנתקה העיר ממערכת אספקת המים של דטרויט, והחלה לשאוב מים מנהר פלינט. כשנה לאחר מכן, התברר שבמי השתייה של העיר יש ריכוז גבוה של עופרת עקב בלאי של צינורות מים ישנים, ותושבים לקו בהרעלת עופרת. מאחר שרוב תושבי פלינט הם אפרו-אמריקאים, עלו טענות בדבר הזנחה על רקע גזעני. בעקבות הזיהום הייתה נטישה המונית, וביולי 2016 ירד מספר תושבי העיר ל-97,386 (לעומת 102,434 באפריל 2010, ירידה של 5% בקירוב). בפברואר 2016 עמד שיעור הבתים הפנויים בעיר על 7.5%, השיעור הגבוה ביותר בכל ארצות הברית[48][49][50][51][52].

 
דיור ציבורי נטוש בגארי, אינדיאנה

אוכלוסיית העיר גארי, אינדיאנה, אשר בשיאה בשנת 1960 מנתה 178,320 נפש[53], איבדה כ-57% עד 2016, עת מספר התושבים נאמד ב-76,424[54]. בגלל עלייה בשיעור הפשיעה בעיר, בשנת 2013 שקלה העירייה לנקוט צעדים קיצוניים: למכור כ-6,500 נכסים ציבוריים נטושים במכירה פומבית ובמחיר התחלתי של דולר אחד משום שלא נמצא התקציב הדרוש להריסתם, להפסיק מתן שירותים חברתיים לכ-40% משטח העיר ולהעביר תושבים לאזורים בני-קיימא בה[55].

מגמות התאוששות ושיקום עריכה

על מנת להתמודד עם המשבר, ערים רבות פנו במהלך השנים לתחומי כלכלה חליפיים כמקורות תעסוקה וצמיחה, ועברו מתעשייה לשירותים: כלכלת מידע וטכנולוגיית מידע; מוסדות להשכלה גבוהה, מחקר ופיתוח; שירותים רפואיים; מרכזי כנסים, נופש, בילויים ובתי קזינו, וטיפוח מה שמכונה "המעמד היוצר", או "המגזר היוצר" (Creative Class), הכולל אמנים מתחומים שונים, אטרקציות אמנותיות ומוזיאונים. עם זאת, מומחים מצביעים על כך שצעדים אלה לא בלמו את מגמות הדעיכה, וסבורים כי על מנת למשוך צעירים מתחת לגיל 30, יש לפתותם באמצעות מחירי דיור נמוכים, אווירת עסקים וסימנים לתחילת התאוששות בתעשייה[33].

שוק התעסוקה התייצב במידה מסוימת עם כניסת ההיי-טק לערי חגורת החלודה: חברות טכנולוגיית מידע כמו גוגל וטוויטר הקימו מטות בערים שונות: דטרויט, סינסינטי, ניו יורק ופאלו אלטו, ותעשייה ענפה של חברות הזנק קמה בשיקגו, קליבלנד ואינדיאנפוליס[56].

במדינת ניו יורק, אתרים מוזנחים הוסבו למרכזי בילוי ואירועים: בבאפלו, מפעל פלדה נטוש פותח באמצעות אנרגיה סולארית, דבר שסיפק לעיר אלפי מקומות עבודה; האתר ההיסטורי של תעלת אירי הוסב למוקד הופעות מוזיקליות, מסעדות והחלקה בעונות החורף, ובשטח נמל תעלת אירי העתיקה הוקם מתחם הכולל מגרש הוקי, בית מלון, מסעדות, חניון ומשטחי החלקה על הקרח.

 
מתעשייה לשירותים: הכניסה למתחם הנופש "סאנדס" שהוקם בשטח מפעל הפלדה Bethlehem Steel המושבת בבית לחם, פנסילבניה

בעיר בית לחם (Bethlehem) בפנסילבניה הוקם מתחם נופש, קניות וקזינו "סאנדס" (Sands) בשטח מפעל יציקת הפלדה Bethlehem Steel, תוך יוזמה לשימור מבנים של המפעל המושבת.

פיטסבורג, פנסילבניה, נחשבה בעשור השני של המאה ה-21 לאחת הערים הטובות בעולם להשקעה בנדל"ן[57], וקליבלנד, אוהיו, הפכה מעיר תעשייה לעיר של יזמות, מחקר ופיתוח, והאוניברסיטאות מושכות לעיר צעירים משכילים.

תחייתן של כמה מערי המטרופולין בחגורת החלודה במאה ה-21 עדיין לא הביאה למגמה של צמיחה תעשייתית, אך נראו שלבים ראשונים של יצירת מקומות עבודה בתעשייה על רקע הפריחה המחודשת של שוק האנרגיה בארצות הברית, במיוחד מהפקת גז מפצלי סלע. כיום, צפון אמריקה מפיקה גז טבעי יותר מכל יבשת אחרת, ובגלל אנרגיית הגז הזולה, יחד עם היחלשות הדולר והשכר הקפוא, חברות אמריקאיות חזרו לייצר על אדמת ארצות הברית. בגלל עלויות הקרקעות באסיה, גם חברות זרות מגלות עניין בייצור במפעלים בארצות הברית, ובהן: סמסונג, טויוטה ואיירבוס[33][58].

לאור יצירת מקומות עבודה חדשים שאינם בתעשייה, האזור הפך אטרקטיבי, בעיקר עבור משפחות צעירות. אחרי עשורים רבים, שיעור ההגירה השלילית בערי חגורת החלודה השתווה לממוצע הארצי, ואף נמוך מזה. לצד זאת, השינויים הדמוגרפיים והכלכליים הביאו לשינוי במעמדן הכלכלי של ערי האזור. אם בתחילת המאה ה-20, ערי תעשייה כמו אקרון, דטרויט, קליבלנד ושיקגו נהנו מעליונות, הן נדחקו על ידי ערים אטרקטיביות המספקות דיור בר-השגה, ערים שבהן פועלים אוניברסיטאות חשובות ומכוני מחקר בולטים, וערי בירה[33].

פעילות החברה האזרחית עריכה

במאה ה-21 קם בכמה מערי חגורת החלודה דור של יזמים צעירים שביכרו שיתוף פעולה ורעיונות על פני תחרות, במטרה "להמציא מחדש" את תפקיד האזור בכלכלת ארצות הברית. תופעה זו תועדה בסרט Red, White and Blueprints שהפיק וביים בשנת 2013 צלם הקולנוע ג'ק סטורי[59][60][61][62].

במספר ערי מטרופולין קמו ארגוני חברה אזרחית הדוגלים בשימור ושיקום מבני תעשייה נטושים כאתרי מורשת, כולל עשיית שימוש חוזר בהם ליצירת מקורות תעסוקה והכנסה. בסוף השבוע של 9–10 באפריל 2016 התקיים בפיטסבורג כנס היסוד של "הקואליציה של משמרים צעירים בחגורת החלודה" (Rust Belt Coalition of Young Preservationists - RBCoYP) המאגדת ארגונים כאלה[63][64].

הבחירות לנשיאות ארצות הברית עריכה

משנות ה-80 של המאה ה-20, מקדישים המועמדים לנשיאות זמן ניכר לכלכלת מדינות חגורת החלודה שחלק מהן נחשבות "מתנדנדות", ולכן יש בכוחן להכריע את הבחירות. אולם ברמה הפוליטית, עובדה זו לא סיפקה מזור אידיאלי. בעוד ששתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקנית, הפנו את גבן לתעשיות בחגורת החלודה, למעט תעשיית הרכב, נאבקה המפלגה הדמוקרטית להענקת רשת הגנה סוציאלית לאלה אשר איבדו את עבודתם, תשלום דמי אבטלה, העלאת שכר המינימום, והגנה על התנאים המוענקים בתוכניות הביטוח הלאומי ובביטוחי הבריאות לקשישים ולעניים. כל אלו עמדו בבסיס האג'נדה הדמוקרטית אל מול הרפובליקנים, ובשנות כהונתו של אובמה הצטרף אליהם גם חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה ("Obamacare"). עמדות אלו סייעו לדמוקרטים בבחירות לנשיאות, ומאז שנות ה-90, רוב מדינות החגורה תמכו בדרך כלל במועמדים הדמוקרטים[2], פרט לווירג'יניה המערבית ואינדיאנה השמרניות, התומכות מסורתית במועמדים הרפובליקנים. אבל בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008, אפילו אינדיאנה העניקה את תמיכתה למועמד הדמוקרטים, ברק אובמה[65].

מגמת התמיכה במועמדים הדמוקרטים השתנתה בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016. למדינות חגורת החלודה יש 113 אלקטורים, 21% מכלל 538 האלקטורים. המנצח, מועמד הרפובליקנים דונלד טראמפ זכה בתמיכת 64 מהם (פנסילבניה, וירג'יניה המערבית, אוהיו, אינדיאנה, מישיגן וויסקונסין), ואילו המפסידה, מועמדת הדמוקרטים הילרי קלינטון קיבלה רק את תמיכת 49 האלקטורים של ניו יורק ואילינוי, שהן מדינות ליברליות בעלות מסורת ארוכת שנים של תמיכה במועמדים מן המפלגה הדמוקרטית[66]. הסבר אפשרי לשינוי במגמות ההצבעה במדינות מפתח בחגורת החלודה הוא, שטראמפ הבטיח להחזיר מקומות עבודה בייצור, ורבים מתומכי קלינטון הסכימו עם טענתו שמשרות רבות אבדו בגלל הסכמי הסחר הבין-לאומיים, ובראשם הסכם NAFTA[67][68]. טענה נוספת הייתה שבקרב תושבי חגורת החלודה, טראמפ נתפס כמי שאינו שייך לממסד השנוא בוושינגטון[69].

בחירות 2020 הוכרעו לטובת ג'ו ביידן בחגורת החלודה, כאשר ביידן ניצח בפנסילבניה, מישיגן וויסקונסין, שלוש מדינות שנחשבות מסורתית כחלק מ"החומה הכחולה", אך נשמטו מידי קלינטון בבחירות 2016. מדינות אלה השלימו עבור ביידן את 270 האלקטורים, המינימום הנחוץ לזכייה בנשיאות. ניצחונו בהן מוסבר בכך שהוא הצליח לזכות בקולות בני המעמד העובד הלבנים ובקולות נשים תושבות הפרוורים, אוכלוסיות שהיו עקב אכילס של טראמפ בבחירות אלה, ואילו טראמפ לא עמד בהבטחתו "לעשות את חגורת החלודה גדולה שנית", כאשר שיעור התעסוקה ורמת השכר במגזר הייצור פחת בתקופת כהונתו, ובמדינות המערב התיכון חל קיפאון יחסי במצב הכלכלי והחברתי[70][71][72][73][74][75][76].

ייצוגים באמנות עריכה

מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 התפתחה בארצות הברית עשייה אמנותית ענפה סביב המצב החברתי-כלכלי המתמשך והבליה העירונית בערי חגורת החלודה, בתחומי הקולנוע, צילום, ספרות עיונית, סיפורת, ושירה. במאה ה-21 התפתחה סוגה של אמנות אפלהצרפתית: Art Noir), המכונה Rust Belt Noir, ולחלופין מוגדרת כ"גותיקה של חגורת החלודה" (Rust Belt Gothic)[77]. חוקרת השפה, המשוררת והמבקרת האמריקאית ג'ויאל מק'סוויני (Joyelle McSweeney) תיארה סוגה זו כקטגוריה אסתטית-פוליטית חדשה שמעניקה לניכור של המרכז התעשייתי הנטוש "כוח של זומבי" בסגנון הרפאים של אדגר אלן פו[78]. בקולנוע, מלבד סרטים העוסקים באופן ישיר בסוגיות חברתיות ופוליטיות, נופי בליה עירונית ומבני תעשייה ומגורים נטושים בערי חגורת החלודה הפכו ברבות השנים לאתרי צילום ולחלק מהאיקונוגרפיה של תעשיית הסרטים ההוליוודית[79][80].

קולנוע וטלוויזיה עריכה

  • "רוג'ר ואני" (1989, באנגלית: Roger & Me) – סרטו הראשון של הסופר והבמאי מייקל מור, המתעד את הפגיעה הכלכלית והחברתית האנושה בתושבי פלינט, בעקבות העברת מפעל ג'נרל מוטורס למקסיקו. במרכז הסרט – ניסיונותיו של מור, בעצמו יליד פלינט, להשיג ריאיון עם רוג'ר סמית, נשיא ומנכ"ל החברה, ולהתעמת איתו[81][82]. בשנת 2013 נבחר הסרט לשימור בספריית הקונגרס האמריקאי[83].
  • "מבוך של שקרים" (1991, שם מקורי באנגלית: Iron Maze) – דרמה שבמרכזה איש עסקים יפני הרוכש מפעל פלדה בעיירה הדמיונית קורינת' (Corinth) בפנסילבניה, בכוונה להרוס את המפעל ולהקים במקומו פארק שעשועים. קופרודוקציה יפנית-אמריקאית בבימויו של הירואקי יושידה, שגם השתתף בכתיבת התסריט, ובכיכובם של הירואקי מורקאמי, ג'ף פאהי וברידג'ט פונדה[84].
  • בסרט "ארץ קרה" (2005), בעל מכרה עפרות ברזל במינסוטה מאיים בפיטוריה של אחת הנשים העובדות במכרה, ומתרץ זאת בכך שהנשיא (רונלד רייגן) מציף את ארצות הברית בפלדה מיובאת וגורם לצמצום מקומות העבודה בתעשיית הפלדה המקומית.
 
מפעל "פקארד" הנטוש בדטרויט שבו צולמה סצנת הפתיחה בסרט "אלכס קרוס" (תצלום משנת 2009)
 
אולם הקולנוע המפואר הנטוש בדטרויט, ששימש אתר צילומים בסרט "אלכס קרוס" (תצלום משנת 2010)

צילום עריכה

בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 פרחה אסכולה בצילום האמנותי, המכונה צילום הריסות (אנ'), ועל דרך הגנאי - "פורנוגרפיה של הריסות", "פורנו הריסות" (Ruins Porn). צלמי אסכולה זו מתמקדים בנושאים הקשורים בבליה עירונית בעולם הפוסט-תעשייתי. אף שהאסכולה איננה ייחודית למאה ה-21 בכלל ולארצות הברית בפרט, פריחתה מיוחסת בעיקרה לשני צלמים שתיעדו בליה עירונית בדטרויט: ג'יימס גריפיין (James Griffioen) שפרסם בשנת 2009 סדרת צילומים מבתי ספר ציבוריים נטושים בעיר, ואנדרו מור (Andrew Moore) שפרסם בשנת 2010 ספר בשם Detroit Disassembled (בתרגום חופשי לעברית: "מפרקים את דטרויט"), הכולל תצלומים של מבנים עזובים ורעועים שצמחיית פרא השתלטה עליהם[109][110][111][112]. צילומי הריסות מאופיינים בתקריבים תוך שימת לב לפרטים, ולעיתים כרוכים בעבירות פליליות של הסגת גבול. על רקע ריבוי בניינים נטושים ומטים ליפול, במשך שנים רבות נחשבה דטרויט ל"בירת הפורנוגפיה של הריסות", בטרם בניינים רבים נהרסו או נמכרו כפרויקטים לפיתוח מחדש[44].

שני צלמי האדריכלות הצרפתים, איב מרשון ורומן מפרה, ביקרו בדטרויט מספר פעמים בין השנים 20052009, והוציאו ספר בשם "הריסות דטרויט", המספר את סיפורה של אמריקה הפוסט-תעשייתית, ובו צילומים של בניינים ואתרים נטושים בדטרויט רבתי. בכלל זה, תחנת משטרה בעיר היילנד פארק (אנ'), שננטשה בשנת 2001 על תכולתה, כולל ריהוט, מדים, תיקים פליליים ותצלומי פושעים וקורבנות[113][114][115].

באוגוסט 2010 פרסמו המחבר דן אוסטין והצלם שון דור, ספר צילומים מ-12 בניינים נטושים מפוארים בדטרויט. שם הספר, בתרגום חופשי: "דטרויט האבודה: סיפורים מאחורי ההריסות המפוארות של עיר המכונית"[116][117][118].

ספרי קריאה ועיון עריכה

שירה עריכה

רוב משוררי חגורת החלודה הם צעירים בני הדור השני לקריסה הכלכלית. בולטת בהם רושל הרט (Rochelle Hurt) שספרה משנת 2014, The Rusted City ("העיר החלודה"), הוא רומן כתוב בשירה המתאר את קורותיה של משפחה המתגוררת בעיר בדיונית בחגורת החלודה, מנקודת ראותה של בת הזקונים. הרט עצמה היא ילידת דייטון, גדלה בינגסטאון, אוהיו, ומתגוררת בפיטסבורג, פנסילבניה[121][122][123][124].

בנוסף לאתרי אינטרנט המזמינים את משוררי חגורת החלודה לפרסם משיריהם, מתקיימים מדי פעם אירועי פואטרי סלאם בנושא[125].

בית ההוצאה Belt Publishing מדפיס אנתולוגיות סיפורת ושירה של יוצרים תושבי ערי חגורת החלודה.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא חגורת החלודה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ rustbelt - המונח במילוני האקדמיה, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏אוחזר ב-7 בנובמבר 2020
  2. ^ 1 2 3 4 5 יפתח דיין, מכה מתחת לחגורה / מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות, באתר על פילים וחמורים, ‏26 באפריל 2016
  3. ^ Congress of the United States, Office of Technology Assessment, Technology and Steel Industry Competitiveness: Chapter 4, The Domestic Steel Industries Competitiveness Problems, Washington, D.C., 1980, pp. 115-144
  4. ^ קוק, אלי,העיר שמאחורי עידן טראמפ, כלכליסט, 24 בדצמבר 2016
  5. ^ David J. Wishart (Editor), The Breadbasket of North America, Encyclopedia of the Great Plains
  6. ^ בעיתונות בישראל, יש המכנים את האזור "אסם התבואה של אמריקה".
  7. ^ Edward McClelland, Nothin' but Blue Skies - The Heyday, Hard Times, and Hopes of America's Industrial Heartland, Bloomsbury Press, New York, 2013, pp. 104-106
  8. ^ 1 2 3 Anne Trubek, Why “RUST BELT” matters (and what it is), Belt Magazine,
  9. ^ Walt, Vivienne, Inside France's Rust Belt, Time, ‏March 16, 2017
  10. ^ Rustbelt Britain - The urban ghosts, The Economist, ‏October 12, 2013
  11. ^ Robin Emmott & Robert-Jan Bartunek, As Ford closes, European rust belt seeks new ideas, Reuters, ‏December 21, 2014
  12. ^ Nohara, Yoshiaki. Fujioka Toru & Moss, Daniel, Japan’s Rust Belt Counting on Robonomics to Run Assembly Lines, Bloomberg, ‏December 16, 2016
  13. ^ Which one of the following islands is called as ‘rust belt’ of Japan ?- General Knowledge Today, www.gktoday.in (באנגלית)
  14. ^ The Nine Nations of China: The Rust Belt, www.theatlantic.com
  15. ^ Conor Humphries, Crippled by credit in Russia rust belt, Reuters, ‏April 1, 2009
  16. ^ Felix Light, Will Russia’s Rust Belt rise up?, Unherd, ‏Retrieved September 23, 2019
  17. ^ Anne Trubek, Where is the Rust Belt?, Belt Magazine, ‏December 9, 2013
  18. ^ The Rust Belt, The Future of My City, ‏Retrieved May 10, 2019
  19. ^ Erin Mahaney, Rust Belt - The Rust Belt is The Industrial Heartland of the United States
  20. ^ Sun On The Snow Belt, Chicago Tribune, ‏August 25, 1985
  21. ^ 1 2 The Rust Belt - coal's destination, coalcampusa.com
  22. ^ 1 2 3 4 Grant Hurst (2017-07-14), Why the Rust Belt Keeps Shrinking, נבדק ב-2018-08-30
  23. ^ Lee E. Ohanian, Competition and the Decline of the Rust Belt, Federal Reserve Bank of Minneapolis, ‏December 20, 2014
  24. ^ Simeon Alder et.al., Competitive Pressure and the Decline of the Rust Belt: A Macroeconomic Analysis, Department of Economics - Yale University, pp. 5-14, ‏January 9, 2015
  25. ^ National Industrial Recovery Act, United States History
  26. ^ קוק, אלי, הדרך לטראמפ: מסע עירוני אל קריסה אמריקאית, שפת רחוב - מגזין לחדשנות עירונית, 13 בדצמבר 2016
  27. ^ James P. Miller & Rick Popely, Auto industry's center goes south - Sun Belt's gain is Midwest's pain, Chicago Tribune, ‏January 26, 2005
  28. ^ Evan McCauslan, Former Oldsmobile Headquarters Now Serves As Cadillac Billboard. Motortrend, June 10, 2013]
  29. ^ אנליסטים בבנק אוף אמריקה מזהירים: ארה"ב בדרך לסטגפלציה נוסח שנות ה-70', באתר כלכליסט, ‏25 במרץ 2016
  30. ^ Edward McLelland, The month that killed the middle class: How October 1973 slammed America, Salon, ‏march 7, 2015
  31. ^ 1 2 יואב קרני, עוצרים ב"רצועת החלודה", באתר גלובס, ‏6 במרץ 2016
  32. ^ R. Jason Faberman, Job flows and labor dynamics in the U.S. Rust Belt, Bureau of Labor Statistics, September 2002
  33. ^ 1 2 3 4 Joel Kotkin, Mark Schill, Ryan Streeter, Clues From The Past: The Midwest As An Aspirational Region. Sagamore Institute, February 2012
  34. ^ ג'ואל קוטקין, טראמפ קורץ לבוחרים בלב ליבה של חגורת התעשייה של אמריקה, באתר אל-מוניטור, ‏אוחזר ב-30 ביוני 2016
  35. ^ 1 2 Reid Wilson, Rust Belt Manufacturing Hubs Bleed Population, Morning Consult, ‏May 20, 2016
  36. ^ 1 2 Palash Gosh, A Tale Of Three Cities: Detroit, Toronto, And Pittsburgh In A Post-Industrialized World, International Business Times, ‏October 9, 2013
  37. ^ Jim Russell, What the Rust Belt Can Teach Us About White Flight, Gentrification, and Brain Drain, Pacific Standard, ‏October 6, 2015
  38. ^ Study ties economic woes to murder rates in some small cities, EurekAlert, ‏May 14, 2001
  39. ^ טל מויסה, אל תגידו שלא הזהרנו: 10 הערים המסוכנות ביותר בארה"ב, באתר גלובס, ‏29 במאי 2011
  40. ^ אירופה בבעיה? ראו מה קורה בארה"ב, באתר הכלכלה האמיתית, ‏9 באוגוסט 2012
  41. ^ George Ritzer (Editor), "Rustbelt", gangresearch, ‏Retrieved July 10, 2016
  42. ^ Christopher Jencks, What is the underclass - and is it growing?, pp.14-16, ‏Retrieved 10.7.2016
  43. ^ MEN DISAPPEAR FROM RUST BELT AS UNEMPLOYMENT AND ADDICTION RISE, University of Wisconsin-Madison, ‏May 31, 2017
  44. ^ 1 2 JC Reindl. How Detroit lost its title as 'ruin porn' capital. Detroit Free Press, August 16, 2018
  45. ^ Population Trends, Detroit Future City, ‏Retrieved November 9, 2020
  46. ^ U.S. Census Bureau QuickFacts selected: Detroit city, Michigan; Michigan, www.census.gov (באנגלית)
  47. ^ בית משפט בארה"ב קבע: דטרויט חדלת פירעון, באתר כלכליסט, ‏3 בדצמבר 2013
  48. ^ העיר פלינט ננטשת בעקבות זיהום המים, באתר ynet, 11 בפברואר 2016
  49. ^   ג'ון אליגון, ניו יורק טיימס, זיהום מי השתייה במישיגן מציף דיון על יחס מפלה כלפי תושבים שחורים ממעמד נמוך, באתר הארץ, 26 בינואר 2016
  50. ^ אסף יחזקאלי, מחדל במישיגן: "המים מזוהמים והתינוק שלי לא גדל כבר שנה שלמה", באתר Mako, ‏13 בפברואר 2016
  51. ^ Rebecca Cook, Flint has highest rate of vacant homes in United States: report, Reuters, ‏February 11, 2016
  52. ^ U.S. Census Bureau QuickFacts selected: Flint city, Michigan; Michigan; UNITED STATES, www.census.gov (באנגלית)
  53. ^ City and Town Census Counts: STATS Indiana, www.stats.indiana.edu (באנגלית)
  54. ^ U.S. Census Bureau QuickFacts selected: Gary city, Indiana, www.census.gov (באנגלית)
  55. ^ Engel, Pamela, Gary, Indiana Is Deteriorating So Much That It May Cut Off Services To Nearly Half Of Its Land, Business Insider, ‏June 20, 2013
  56. ^ Rethink the Rust Belt, Silicon Rust Belt, ‏May 19, 2013
  57. ^ Susan Milligan, An Urban Revival in the Rust Belt, U.S.News, ‏September 2, 2014
  58. ^ קופין טאן, השיבה הביתה, באתר גלובס, ‏29 בינואר 2013
  59. ^ Red, White and Blueprints: A Rust Belt Documentary - Cleveland International Film Festival :: April 4 - 15, 2018, www.clevelandfilm.org
  60. ^ Red, White and Blueprints: A Rust Belt Documentary (2013), נבדק ב-2017-07-02
  61. ^   Red, White & Blueprints: Documentary Teaser Trailer, סרטון בערוץ "Caving Cities", באתר יוטיוב, 1 באוקטובר 2011
  62. ^ Red, White and Blueprints: A Rust Belt Documentary. CIFF46. Retreved August 11, 2021
  63. ^ Patrick Sisson, Young Rust Belt Preservationists Banding Together to Save Industrial Heritage, Curbed, ‏April 7, 2016
  64. ^ RBCoYP – RBCoYP!, rustbeltcoalitionofyoungpreservationists.com (באנגלית)
  65. ^ 2008 Electoral College, Real Clear Politics, ‏Retrieved July 10, 2016
  66. ^ Presidential Election Results: Donald J. Trump Wins, The New York Times, ‏November 10, 2016
  67. ^ Tami Luhby, Jennifer Agiesta, Exit polls: Clinton fails to energize African-Americans, Latinos and the young, CNN, ‏November 9, 2016
  68. ^ Patrick Gillespie, Donald Trump check: Has NAFTA 'destroyed our country?', CNN, ‏September 16, 2016
  69. ^ 1 2 New film argues the existence of the “Corporate Coup d’État”. The Council of Canadians. Retrieved August 11, 2021
  70. ^ רויטרס‏, טראמפ הבטיח שגשוג במדינות חגורת החלודה. בדיוק ההיפך קרה, באתר וואלה!‏, 28 באוקטובר 2020
  71. ^ Big Data Poll director: 2020 election will be decided in the Rust Belt, The Hill, ‏September 29, 2020
  72. ^ The US presidential election explained in 10 numbers, The Economic Times, ‏November 8, 2020
  73. ^ Andrew Solander, Joe Biden Wins Presidency After Recapturing Rust Belt States, Forbes, ‏November 7, 2020
  74. ^ Nick Bryant, US election 2020: Why Donald Trump lost, BBC, ‏November 7, 2020
  75. ^ Donald Trump promised to make the Rust Belt great again. He has not, USA Today, ‏November 1, 2020
  76. ^ Poppy Wood, Stefan Boscia, and Josh Martin, US Election: Biden's (almost certain) win: How it happened, .CityA.M, ‏November 6, 2020
  77. ^ Rochelle Hurt, The Aesthetics of Ruin: "Come rummage through our guts", Best American Poetry, ‏July 7, 2014
  78. ^ Moira McAvoy, New Year Reading List, Nano Fiction, ‏December 28, 2015
  79. ^ Lawrence Webb, New Hollywood in the Rust Belt: Urban Decline and Downtown Renaissance in The King of Marvin Gardens and Rocky, http://sro.sussex.ac.uk/, ‏November 2015
  80. ^ JM Tyree, Why Christopher Nolan is taking Batman to the rustbelt, The Guardian, ‏April 12, 2011
  81. ^ Roger & Me (1989), IMDb, ‏December 20, 1989
  82. ^ Stephen Marche, Michael Moore's Roger & Me at 25: Still the Best Movie About the U.S. Economic Collapse, Esquire, ‏December 19, 2014
  83. ^ Michael O'Sullivan, Library of Congress announces 2013 National Film Registry selections, The Washington Post, ‏December 18, 2013
  84. ^ Iron Maze (1991), IMDb, ‏November 1, 1991
  85. ^ Alex Cross (2012), נבדק ב-2018-09-27
  86. ^ How A Historic Movie Palace Became America’s Most Unusual Parking Garage, Huffington Post, ‏December 6, 2017
  87. ^ S.A. Rogers, Detroit’s Michigan Theater: A Most Beautiful Parking Lot, Web Urbanist, ‏Retrieved August 28, 2018
  88. ^ Braddock America (2013), IMDb, ‏March 12, 2014
  89. ^ Jeannette Catsoulis, Ravaged by Time, a Steel Town Tries to Hold On, The New York Times, ‏October 30, 2014
  90. ^ Colin Covert, 'Out of the Furnace' is a Rust Belt noir, Star Tribune, ‏December 5, 2013
  91. ^ Making A List of Rustbelt America Movies: Reflecting on the Race, Class, and Gender Politics of the New Film "Out of the Furnace", www.chaunceydevega.com
  92. ^ Akhim ba'dam (2013) Out of the Furnace (original title), IMDb, ‏December 12, 2013
  93. ^ Matt Zoller Seitz, Out of the Furnace, RogerEbert.com, ‏December 4, 2013
  94. ^ עופר ליברגל, "אחים בדם",סקירה, באתר סריטה, ‏14 בדצמבר 2013
  95. ^ Traficant: The Congressman of Crimetown. CIFF46. Retrieved August 11, 2021
  96. ^ Traficant: The Congressman of Crimetown. IMDb. Retrieved August 11, 2021
  97. ^ IMDb: Most Popular Titles With Location Matching "2488 Buena Vista St, Detroit, Michigan, USA", IMDb
  98. ^ 2488 Buena Vista St | Global Film Locations, globalfilmlocations.net (באנגלית)
  99. ^ Redfin, 2488 Buena Vista St, Detroit, MI - 2.5 baths, Redfin
  100. ^ Hinds, Julie, 'Don't Breathe' is latest movie to use Detroit as its scary setting, Detroit Free Press, ‏August 25, 2016
  101. ^ Rust Belt, נבדק ב-2018-08-30
  102. ^ Resident Video 20: Rust Belt, Facets, ‏February 1, 2017
  103. ^ The Corporate Coup D'État. IMDb. Retrieved August 11, 2021
  104. ^ Working Man official wesite. Retrieved August 11, 2021
  105. ^ Working Man. IMDb. Retrieved August 11, 2021
  106. ^ Petski, Denise, ‘American Rust’ Picked Up By Amazon Freevee For Second Season Following Cancellation By Showtime. Deadline Hollywood, June 9, 2022
  107. ^   "חלודה אמריקאית", קדימון הסדרה בערוץ "Showtime", באתר יוטיוב, 6 ביוני 2021
  108. ^ Peter white, ‘Rust Belt News’ Comedy From Matt Warburton, Alloy & Warner Bros TV Lands CBS Pilot Order. Deadline Hollywood, February 16, 2022
  109. ^ Silver, Leigh, 15 Things You Need to Know About Ruin Porn, complex, ‏August 18, 2013
  110. ^ James Griffioen, School's Out Forever, Vice, ‏Februay 2, 2009
  111. ^ "Detroit Disassembled: Photographs by Andrew Moore at the National Building Museum". National Building Museum (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-08-22.
  112. ^ Andrew Moore Detroit Disassembled ARTBOOK | D.A.P. 2010 Catalog Damiani/Akron Art Museum Books Exhibition Catalogues 9788862081184, www.artbook.com
  113. ^ sean O'Hagan, Detroit in ruins: the photographs of Yves Marchand and Romain Meffre. The Guardian, January 2, 2011
  114. ^ Yves Marchand & Romain Meffre, reportages. Divisare. retrieved August 11, 2021
  115. ^ The Ruins of Detroit (2005-2010). marchandmeffre.com, retrieved August 11, 2021
  116. ^ Jennifer Guerra. Photographing the so-called 'ruins' of Detroit. Michigan Radio, January 9, 2011
  117. ^ Dan Austin. Lost Detroit: stories behind the Motor City's majestic ruins; photography by Sean Doerr. August 2, 2010. Charleston, SC : History Press. USA, ISBN 9781596299405
  118. ^ Tom Hendrickson, What a find: Model D TV shines a light on authors of 'Lost Detroit'. Model D TV, October 19, 2010
  119. ^ Fay, Sarah, Men of Steel – American Rust by Philipp Meyer. Book Forum, retrieved June 10, 2022
  120. ^ "חלודה אמריקאית" באתר הספרייה הלאומית, אוחזר ב-10 ביוני 2022
  121. ^ Rochelle Hurt, Rochelle Hurt
  122. ^ Rochelle Hurt, Rochelle Hurt
  123. ^ Harriet Staff, The Rustbelt Rises from the Ruins: Rochelle Hurt at Best American Poetry, Poetry Foundation, ‏Retrieved April 13, 2017
  124. ^ Anthony Frame, Interview with Rochelle Hurt, The Indianola Review, ‏Retrieved May 1, 2017
  125. ^ Rustbelt Midwest Regional Poetry Slam 2014, RustBeltPoetry, ‏Retrievd May 1, 2017