ויקיפדיה

חוסה ריזאל

גיבור לאומי בפיליפינים

חוסה ריזאל (בספרדית: José Rizal‏; 19 ביוני 1861 – 30 בדצמבר 1896) היה לאומן ופוליטיקאי פיליפיני, במהלך סוף התקופה הקולוניאלית הספרדית של הפיליפינים. היה רופא עיניים במקצועו, והפך לסופר וחבר מרכזי בתנועת התעמולה הפיליפינית, שדגלה ברפורמות פוליטיות למען הקולוניה שבשליטת ספרד.

חוסה ריזאל
דיוקן של חוסה ריזאל
דיוקן של חוסה ריזאל
לידה 19 ביוני 1861
קלמבה, Captaincy General of the Philippines, האימפריה הספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 30 בדצמבר 1896 (בגיל 35)
מנילה, Captaincy General of the Philippines, האימפריה הספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה José Protasio Rizal-Mercado y Alonso-Realonda עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה Captaincy General of the Philippines עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
בן או בת זוג ג'וזפין בראקן עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הוא הוצא להורג על ידי הממשלה הקולוניאלית הספרדית כמסית למרד לאחר המהפכה הפיליפינית, בשל כתביו, אף שלא היה מעורב באופן פעיל בתכנון או בהפיכה.

הוא נחשב לאחד הגיבורים הגדולים ביותר של הפיליפינים עם זאת, שום חוק, צו או הכרזה הכריזו עליו רשמית כגיבור לאומי. הוא היה מחברם של מספר רומנים, שירים ומאמרים.

ביוגרפיה עריכה

ראשית חייו עריכה

חוסה ריזאל נולד בשנת 1861 בעיר Calamba במחוז לגונה. היו לו תשע אחיות ואח אחד. הוריו היו חוכרים של אסיינדה וחוות אורז. משפחתו אימצה שם משפחה נוסף ב-1849, לאחר שהמושל הכללי גזר על אימוץ שמות משפחה ספרדים בקרב הילידים הפיליפינים למטרות מפקד (אם כי כבר היו להם שמות ספרדים).

כמו משפחות רבות בפיליפינים, משפחתו הייתה ממוצא מעורב. השושלת הפטרילינלית של חוסה הייתה קשורה לפוג'יאן בסין דרך אביו של אביו, לאם-סי, סוחר סיני שהיגר לפיליפינים בסוף המאה ה-17.[1] לם-קו נסע למנילה מאמוי, סין, לבסוף החליט להישאר באיים כאיכר. בשנת 1697, כדי להימלט מהדעה הקדומה האנטי-סינית שהייתה קיימת בפיליפינים, הוא התנצר, שינה את שמו לדומינגו מרקדו והתחתן עם בתו של חברו הסיני אוגוסטין צ'ין. מצד אמו, היא הייתה בת תערובת של מוצא סיני, יפני וטאגלוג.[2] חוסה ריזאל היה גם ממוצא ספרדי. סבו היה חצי ספרדי בשם לורנצו אלברטו אלונזו.[3]

מגיל צעיר גילה חוסה כישורים אינטלקטואליים גבוהים. הוא למד את האלפבית מאמו בגיל שלוש, ויכול היה לקרוא ולכתוב בגיל חמש. הוא קיצר את שמו בעצתו של אחיו.[4] כדי לאפשר לו לנוע בחופשיות ושלא יזוהה עם אחיו שהיה בקשר עם כמרים פיליפיניים שנאשמו בבגידה והוצאו להורג.

לאחר שינוי שם המשפחה לריזאל, חוסה התבלט במהרה בתחרויות לכתיבת שירה, ובלימוד שפות וניבים רבים. שמו החדש הפך לנודע וכל משפחתו שינתה את שמה לריזאל במקום השם מרקדו.

השכלה עריכה

ריזאל למד לראשונה במקום הולדתו, ואחר כך נשלח למנילה.[5] לבקשת אביו, הוא עבר את בחינת הכניסה לקולג', וסיים אותו בהצטיינות. הוא המשיך את לימודיו לתואר מודד מקרקעין ובאותו הזמן למד משפטים לתואר ראשון.[6] בהמשך הוא החליט לעבור ללמוד רפואה בבית הספר לרפואה של סנטו תומאס והתמחה מאוחר יותר ברפואת עיניים.

 
כרטיס הביקור של ד"ר חוסה ריזאל, רופא העיניים וכתובת מרפאתו בהונג קונג, 1890 בערך

ללא ידיעתו והסכמתו של הוריו, אך נתמך בחשאי על ידי אחיו פאצ'יאנו, הוא נסע לבדו למדריד, ספרד במאי 1882 ולמד רפואה במרכז המדעי של מדריד, שם קיבל את התואר ברפואה. הוא גם השתתף בהרצאות רפואיות באוניברסיטת פריז ובאוניברסיטת היידלברג. בברלין הוא התגייס כחבר בחברה האתנולוגית ובאגודה האנתרופולוגית בברלין, בחסותו של הפתולוג המפורסם רודולף וירצ'וב. הוא נשא הרצאה בגרמנית באפריל 1887 בפני החברה האנתרופולוגית על אורתוגרפיה ומבנה שפת טאגלוג.

בהיידלברג, ריזאל שהיה בן 25, סיים בשנת 1887 את ההתמחות ברפואת עיניים אצל פרופסור אוטו בקר. שם הוא השתמש במכשור מודרני של אותם ימים. מהיידלברג כתב ריזאל להוריו: "אני מבלה חצי יום בלימוד הגרמנית והחצי השני, בלימוד מחלות העיניים, פעמיים בשבוע אני הולך לדבר גרמנית עם ידידי הסטודנטים".

ריזאל הייתה רב כישרונות ומיומנויות הן במדע והן באמנויות. הוא צייר, רשם ופיסל בעץ. הוא היה משורר פורה, מסאיסט וסופר, שעבודותיו המפורסמות ביותר היו שני הרומנים שלו. הפרשנויות החברתיות של הקולוניאליזם הספרדי היוו את הגרעין הספרותי שנתן השראה לשוחרי שלום ולמהפכנים חמושים כאחד. ריזאל היה גם רב-לשונאי.[7][8]

ריזאל היה רופא עיניים, פסל, צייר, מחנך, חקלאי, היסטוריון, מחזאי ועיתונאי. מלבד השירה והכתיבה היצירתית, הוא התמחה, בדרגות שונות של מומחיות, בארכיטקטורה, קרטוגרפיה, כלכלה, אתנולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, דרמה, אמנויות לחימה. הוא גם השתייך לבונים החופשיים.

חיים אישיים עריכה

חייו של ריזאל הם מהמתועדים ביותר מבין אנשי הפיליפינים מהמאה ה -19, בשל רישומים נרחבים שנכתבו על ידו.[9] כמעט כל דבר בחייו הקצרים נרשם איפשהו, הוא ניהל יומן וכתב מכתבים רבים, שרובם שרדו. אבל הביוגרפים שלו התקשו לתרגם את כתביו בגלל הרגל של ריזאל לעבור משפה לשפה.

הם כוללים את יומני הנסיעות שלו ואת תובנותיהם של צעירים אסיאתיים שהוא פגש במערב בפעם הראשונה. הם כללו את מסעותיו המאוחרים, הבית ובחזרה לאירופה דרך יפן וארצות הברית,[10] ולבסוף, דרך הגלות שהטיל על עצמו בהונג קונג.

יחסיו עם נשים עריכה

מדצמבר 1891 עד יוני 1892 התגורר ריזאל בהונג קונג והייתה לו שם מרפאת עיניים. בתקופה זו של חייו הוא קיים יחסים עם נשים רבות, שתשע מהן זוהו. הנשים היו מכל גוני החברה הגבוהה של סוחרים אנגלים וספרדים, צאצאי משפחות יפניות אצילות ומשפחות מכובדות מהפיליפינים.

ליאונור ריברה עריכה

 
ציור דיוקן שעשה ריזאל של לאונורה ריברה אהובתו

ליאונור ריברה נחשבה כהשראה לדמותה של מריה קלרה בספרו. ריברה וריזאל נפגשו לראשונה במנילה כאשר ריברה הייתה רק בת 14. כאשר יצא ריזאל לאירופה ב־3 במאי 1882, הייתה ריברה בת 16. התכתובת שלהם החלה כאשר ריזאל כתב שיר עבורה.[11]

התכתובת בין ריברה לריזאל המשיכה להתרכז בלימודיו באירופה. הם כתבו בקודים במכתבים, מפני שאמה של ריברה לא אהבה את ריזאל. כשחזר ריזאל לפיליפינים ב־5 באוגוסט 1887, ריברה ומשפחתה חזרו לדגופאן, פנגסינן.

על ריזאל נאסר על ידי אביו פרנסיסקו מרקדו, לראות את ריברה כדי לא להעמיד את משפחתה בסכנה, כי ריזאל כבר הוגדר על ידי האליטה הקריאולית כ"פילבוסטרו" או חתרן בגלל הרומן שכתב. ריזאל רצה להתחתן עם ריברה בעודו בפיליפינים בגלל נאמנותה אליו. ריזאל ביקש רשות מאביו להפגש איתה עוד פעם אחת לפני שעזב את הפיליפינים. הפגישה לא התקיימה. ב-1888 הפסיק ריזאל לקבל מכתבים מריברה במשך שנה, אם כי ריזאל המשיך לשלוח לה מכתבים. הסיבה לשתיקת השנה של ריברה הייתה הקשר בין אמה לבין אנגלי ששמו הנרי קיפינג, מהנדס רכבות שהתאהב בריברה וזכה לתמיכת אמה.[11] הידיעה על נישואיו של ליאונור ריוברה לקיפינג הרסה את ריזאל.

הקשר עם ג'וזפין בראקן עריכה

 
ז׳וזפין בראקן, אשתו של חוסה רזיאל, שנישאה לו זמן קצר לפני הוצאתו להורג

בפברואר 1895 פגש ריזאל, בן 33, את ג'וזפין בראקן, אשה אירית מהונג קונג, כאשר ליוותה את אביה המאומץ, ג'ורג טאופר, לבדוק את עיניו על ידי ריזאל.[12] לאחר ביקורים תכופים, התאהבו ריזאל וברקין זה בזה. הם ניסו להינשא, אבל בגלל המוניטין של ריזאל ומעמדו הפוליטי, הכומר המקומי לא הצליח להשיג אישור לנישואין כנסייתיים משום שהיה ספק עם ריזאל יחזור לקתוליות.[13]

לאחר שליוותה את אביה למנילה ושבה להונג קונג, ולפני שחזרה לדפיטן לגור עם ריזאל, הציגה ג'וזפין את עצמה בפני בני משפחתו של ריזל במנילה. אמו הציעה לערוך נישואים אזרחיים, שאמנם פחות מקודשים מנשואים דתיים, אך הם לא יחייבו את ריזאל לשנות את דעותיו כדי לקבל את אישור הבישוף. ריזאל וג'וזפין התגוררו כזוג נשוי בדפיטן.[14]

בבריסל ובספרד (1890–1892) עריכה

ב-1890 עזב ריזאל, בן 29, את פריז לבריסל כשהתכונן לפרסום הערותיו לספר שנכתב על הפיליפינים במאה ה-17. השהייה בבריסל הייתה קצרת ימים. הוא עבר למדריד.

התוכן של כתביו של ריזאל השתנה במידה ניכרת בשני הרומנים המפורסמים ביותר שלו, "Noli Me Tángere" ("אל תגע בי"), שפורסם בברלין ב־1887, ו-"El Filibusterismo", שפורסם בגנט ב־1891. עבור פרסומם הוא השתמש בכספים שקיבל מחבריו. הספרים הכעיסו הן את האליטה הקולוניאלית הספרדית והן את הפיליפינים המשכילים בשל הסמליות שלהם. הם היו ביקורתיים על הנזירים הספרדים ועל כוחה של הכנסייה. הספרים מדגישים את הפערים בכלכליים והחברתיים ביו בעלי האחוזות והעשירים הקולוניאליים, ובים המוני הילידים הפיליפינים שנאבקו להשיג פת לחם ולשרוד במשטר החברתי הקולוניאלי שניצל אותם.[15]

ידידו של ריזאל, פרדיננד בלומנטריט, פרופסור והיסטוריון יליד אוסטריה-הונגריה, כתב כי הדמויות של הרומן נלקחו מהחיים האמיתיים וכי כל פרק יכול לחזור על עצמו בכל יום בפיליפינים.[16]

בלומנטריט היה נכדו של הגזבר הקיסרי בווינה באימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר ומגן נלהב של הדת הקתולית. הדבר לא מנע ממנו לכתוב את ההקדמה של El Filibusterismo אחרי שהוא תרגם גם את הספר הקודם של ריזאל Noli Me Tángere לגרמנית. כפי שהצהיר בלומנטריט, ספרים אלה הביאו להעמדתו לדין של ריזאל כמסית למהפכה. בסופו של דבר הוא נשפט על ידי הצבא, הורשע והוצא להורג.

 
חוסה ריזאל (משמאל) וידידיו עורכי העיתון הפיליפיני, בספרד, 1890 בערך

כמנהיג תנועת הרפורמה של הסטודנטים הפיליפינים בספרד, תרם ריזאל מאמרים, שירים ומאמרי מערכת לעיתון הספרדי "לה סולידרידד" בברצלונה (במקרה זה ריזאל השתמש בשמות עט, "דימאסאלנג", "לאונג לאאן", "מאי פאגאסה"). הליבה של כתביו מתמקדת ברעיונות ליברליים ומתקדמים של זכויות וחופש הפרט, במיוחד, זכויות לעם הפיליפינים. הוא חלק את אותם רגשות עם חברי התנועה - שהפיליפינים נאבקים, מול נזירים מושחתים וממשל רע. אפשר לסכם את רעיונותיו:

הרשויות הקולוניאליות בפיליפינים לא אהבו את הרפורמות שהוא הציע.

ואצלב רטאנה, פרשן פוליטי בספרד, האשים את ריזאל בכך שכתב מאמר מעליב ב"לה אפוקה", עיתון במדריד. הוא רמז כי בני משפחתו וחבריו של ריזאל פונו מאדמותיהם בקלמבה על שלא שילמו את דמי השכירות שלהם. התקרית (כשריזאל היה בן עשר) נבעה, על פי דבריו, מהאשמה שאמו של ריזאל, תיאודורה, ניסתה להרעיל את אשת בן דוד. באישור הכנסייה, ובלי שימוע, היא הושלכה לכלא בסנטה קרוז בשנת 1871. היא שוחררה לאחר שנתיים וחצי של ערעורים לבית המשפט העליון.[17]

בשנת 1887 כתב ריזאל עתירה בשם דיירי קלמבה, ומאוחר יותר באותה שנה הוביל אותם נגד ניסיונותיהם של הנזירים להעלות את שכר החכירה. הם יזמו התדיינות משפטית שגרמה לדומיניקנים לפנותם מבתיהם, כולל משפחת ריזאל.

עם קריאת המאמר, שלח ריזאל נציג לאתגר את רטאנה לדו-קרב. רטאנה פרסם התנצלות פומבית והפך לאחד המעריצים הגדולים של ריזאל, ונחשב כביוגרף החשוב ביותר של ריזאל.

חזרה לפיליפינים (1892–1896) עריכה

גלות בדפיטן עריכה

עם שובו למנילה בשנת 1892, הוא הקים תנועה אזרחית בשם "לה ליגה פיליפינית". הליגה תמכה ברפורמות החברתיות המתונות הללו באמצעים חוקיים, אך היא פורקה על ידי המושל. באותה עת הוא כבר הוכרז על ידי השלטונות הספרדים כאויב המדינה בגלל פרסום הרומן שלו.

ריזאל היה מעורב בפעילות המרד המתהווה וביולי 1892 גורש לדפיטן בחצי האי של מינדנאו.[18] שם הוא בנה בית ספר, בית חולים ומערכת אספקת מים, לימד ועסק בחקלאות ובגננות. וכן בגידול אבאקה (צמח ממשפחת הבננות לייצור סיבים) שהיה אז חומר גלם חיוני לחבלים, ושריזאל ותלמידיו נטעו אלפי עצים.

בדפיטן, עשו הישועים מאמץ גדול כדי להבטיח את חזרתו של רזיאל לחיק המסדר שלהם. חברו הטוב ביותר, הפרופסור פרדיננד בלומנטריט, ששמר איתו על קשר יחד עם ידידים אירופאים ומדענים עמיתים שכתבו אליו מכתבים בשפות רבות - הולנדית, צרפתית, גרמנית ואנגלית, אשר הביכו את הצנזורים, שעכבו את העברתם. ארבע שנות גלותו עלו בקנה אחד עם התפתחות המהפכה הפיליפינית מראשיתה ועד התפרצותה, אשר, מנקודת המבט של בית המשפט הוא היה שותף בה.[19] הוא גינה את ההתקוממות, אם כי כל חברי הקטיפונאן הפכו אותו לנשיא כבוד, והשתמשו בשמו לקריאה למלחמה, לאחדות ולחירות.[20] אבל הוא היה ידוע באמונתו כי דרך השלום היא הטובה ביותר למנוע סבל נוסף במדינה וימנע אובדן חייהם של פיליפינים.[21]

מעצר ומשפט עריכה

ב־1896 היה המרד שחולל ארגון הקטיפונאן, ארגון מחתרתי מיליטנטית, שפעל למהפכה מלאה והוכיחה כי היא התקוממות ארצית. ריזאל התנדב קודם לכן לשירות כרופא בקובה וקיבל חופשה כדי לשרת את קורבנות הקדחת צהובה. ריזאל וג'וזפין עזבו את דפיטן ב־1 באוגוסט 1896, עם מכתב המלצה מהמושל בלנקו.

ריזאל נעצר בדרך לקובה ונכלא בברצלונה ב-6 באוקטובר 1896. הוא נשלח בחזרה באותו יום למנילה להעמידו לדין את מעורבותו במהפכה, באמצעות קשריו עם חברי הקטיפונאן. במשך כל המעבר, הוא לא היה משוחרר, שום ספרדי לא הניח עליו יד, והיו לו הזדמנויות רבות להימלט אבל הוא סירב לעשות זאת. בזמן שנכלא בפורט סנטיאגו, הוא הוציא מניפסט והתכחש למהפכה הנוכחית והכריז כי החינוך בפיליפינים והישגים של זהות לאומית הם תנאים מוקדמים לחופש.

 
צילום ההוצאה להורג של חוסה ריזאל, 1896

ריזאל נשפט בפני בית דין צבאי באשמת הסתה וקנוניה, הורשע בשלוש סעיפים ונידון למוות. בלנקו, שהיה אוהד של ריזאל, נאלץ לעזוב את תפקידו. הארכיבישוף של מנילה מלא את מקומו, כמושל הכללי החדש של הפיליפינים, לאחר שלחץ על המלכה-ריג'נט מריה כריסטינה מספרד, ובכך נחתם גורלו של ריזאל.

ההוצאה להורג עריכה

רגעים לפני הוצאתו להורג ב־30 בדצמבר 1896, על ידי חוליית חיילים פיליפינים של הצבא הספרדי, עמד כוח גיבוי של חיילים סדירים של הצבא הספרדי מוכן לירות בתליינים אם לא ימלאו את הפקודה.[22] המילים האחרונות של ריזאל היו אלה של ישוע המשיח: "Consummatum est", הוא סיים.[23]

הוא נקבר בחשאי בבית הקברות פאקו במנילה ללא כל זיהוי על קברו. אחותו נרקיזה סיירה בכל הקברים האפשריים ומצאה את מקום הקבורה. בהנחה שזהו מקום הקבורה, היא שיחדה את השוער לסמן את המקום באותיות "RPJ", ראשי התיבות של ריזאל.

שירו הבלתי מתוארך "מי אולטימו אדיוס", שנכתב ימים ספורים לפני הוצאתו להורג, הוסתר בתוך תנור אלכוהול, ונמסר מאוחר יותר למשפחתו עם חפציו המעטים שנותרו, כולל המכתבים האחרונים שלו. במהלך ביקורם האחרון אמר ריזאל לאחיותיו באנגלית: "יש בו משהו" ובכך הדגיש את חשיבות השיר. הוצאת גופתו באוגוסט 1898, על ידי השלטון האמריקני, גילתה שהוא לא היה קבור בארון. הוא נקבר מחדש לרגלי האנדרטה הנקראת על שמו במנילה.[17]

 
מקום קברו של חוסה רזיאל, מצבתו הפשוטה והכתובת שנחקקה על פי בקשתו מאחותו. לרגלי המצבה אבן זיכרון שהניחו האמריקאים.

במכתב למשפחתו כתב: "תתייחסו להורינו הזקנים כפי שתרצו שיטפלו בכם ... אהבו אותם מאוד בשמי ... 30 בדצמבר 1896".[19] הוא נתן למשפחתו הוראות קבורה: "קיברו אותי באדמה, הניחו אבן וצלב עליה, שמי, תאריך לידתי ומותי, אם אחר כך תרצו להקיף את קברי בגדר, אתם יכולים לעשות זאת. אל תערכו לזכרי ימי זיכרון״.[24]

במכתבו האחרון, אל בלומנטריט כתב ריזאל: "מחר בשעה 7, יירו בי; אבל אני חף מפשע המרד. אני הולך למות במצפון שקט".[19] ריזאל נחשב כמהפכן הפיליפיני הראשון, אשר מותו מיוחס כולו לעבודתו כסופר. כתיבתו גרמה להרוס בהצלחה את עליונותה המוסרית של ספרד.

מעמד גבור לאומי עריכה

הבלבול לגבי עמדתו האמיתית של ריזאל לגבי המהפכה הפיליפינית הוביל לשאלה של הכרתו כגיבור לאומי של האומה.[25][26] ריזאל נעשה גיבור לאומי בעזרת הכוחות האמריקאים שכבשו את הפיליפינים. ב-1901 הציע המושל האמריקאי ויליאם הווארד טאפט, כי ארצות הברית תיזום את הכרזתו של ריזאל כגיבור לאומי בפיליפינים. מאז מותו, ריזאל היה סמל אידיאלי המועדף על הכובשים האמריקאים. הוא דגל בהתנגדות לא-אלימה. רעיונות כאלה לא איימו על השלטון האמריקני ולא שינו את הסטטוס קוו שלהם ככובשים באיי הפיליפינים. ריזאל לא תמך במלחמה לעצמאות בפיליפינים.[27] לאחר מכן, הוועדה בחסות ארצות הברית עבירה חוק מס '346 אשר קבע את יום השנה של מותו של ריזאל כיום זיכרון.[28]

 
פסל דמותו של חוסה ריזאל, במונומנט. מרשים במנילה

רנטו קונסטנטינו כתב כי ריזאל הוא "גיבור בחסות ארצות הברית" וסומן כגיבור הפיליפיני הגדול ביותר בתקופה הקולוניאלית האמריקאית של הפיליפינים - לאחר שאגינלדו הפסיד במלחמה הפיליפינית-אמריקאית. ארצות הברית קידמה את ריזאל, שייצג את הצד הפוליטי השקט (למעשה, הסתייגות מאמצעים אלימים בכלל) במקום הדמויות הרדיקאליות יותר, שרעיונותיהם יכלו לעורר התנגדות נגד השלטון האמריקני. ריזאל נבחר להנצחה על פני דמותו של אנדרס בוניפסיו, שנראתה "רדיקלית מדי".[29]

מאידך גיסא, ישנם מקורות[30] מצטטים כי אמיליו אגוינלדו, ולא הוועדה הפיליפינית השנייה, שהכירה לראשונה ב-30 בדצמבר את "יום האבל הלאומי לזכרו של ריזאל וקורבנות אחרים של עריצות ספרדית. האירוע הראשון של יום ריזאל התקיים במנילה ב-30 בדצמבר 1898.[31] נראה ששתי הטענות מוצדקת ולכן קשה לקבוע חד משמעית מי יזם את הנצחה. עם זאת, ההיסטוריונים מסכימים כי רוב הפיליפינים לא היו מודעים למהלך חייו של ריזאל שהיה חלק מהעיליתה וחי שנים רבות מחוץ לפילפינים. כתב בעיקר בשפות האליטה על אידיאלים נעלים כמו חירות, בעוד ההמונים היו מודאגים מהפרנסה היומיומית.[32]

תיאודורו אגונצ'ילו סבור שהגיבור הלאומי הפיליפיני, שלא כמו אלה של מדינות אחרות, אינו "מנהיג כוחות השחרור". הוא התכוון כי אנדרס בוניפסיו לא יכול להחליף את ריזאל כדמות של גיבור לאומי.[33]

הערכה של קונסטנטינו ספגה ביקורת על הפולמוסיות שלה ועל אי דיוקים בנוגע לריזאל.[34] ההיסטוריון רפאל פלמה טוען שהמהפכה של בוניפסיו היא תוצר של כתבי ריזאל, ו״על אף שהאקדח של בוניפסיו הניב תוצאה מיידית, העט של ריזאל יצר הישג מתמשך יותר״.[35]

מורשת וזיכרון עריכה

 
פוסטר משנת 1950, המתאר את דמותו של ריזאל וסיסמה המקדשת אותו כדמות מופת לאומית לחיקוי.

ריזאל היה בן זמנם של גנדי, וסאן יאט סן, וגם הוא דגל בחירות באמצעים של שלום ולא כתוצר מהפיכה אלימה. בד בבד עם הופעתם של אותם מנהיגים, ריזאל החל להביע דעותיו בשירים, בקטעי מחזות. היו אלה רעיונות על הלאומיות המודרנית כאפשרות מעשית באסיה. אין כל ראיות לכך שגנדי או נהרו התכתבו עם ריזאל, וגם לא הזכירו אותו בזיכרונותיהם או מכתביהם.[36]

כדמות פוליטית, ריזאל היה מייסד "La Liga Filipina", ארגון אזרחי שהוליד את הקטיפונאן בראשות אנדרס בוניפסיו, ארגון מחתרתי שהתחיל את המהפכה הפיליפינית נגד ספרד, והניח בסופו של דבר את היסוד לרפובליקה הפיליפינית הראשונה בראשות אמיליו אגינלדו. ריזאל תמך בהשגת הממשל העצמי הפיליפיני בדרכי שלום באמצעות רפורמה מוסדית, ולא באמצעות מהפכה אלימה, ותמך רק ב"אמצעים אלימים כאפשרות אחרונה.[37] ריזאל האמין כי ההצדקה היחידה לשחרור לאומי ולשלטון עצמי היא השבת כבודו של העם: "מדוע לקבל עצמאות, אם העבדים של היום יהיו עריצים של מחר?"[38] באמצעות בחינה מדוקדקת של יצירותיו והצהרותיו, מתגלה ריזאל עצמו כמהפכן. הדימוי שלו כמו ישו הגביר את הערצה המוקדמת אליו.

בכתביו הוא הראה את הפער בין הקולוניאליסטים הראשונים לבין אלה של ימיו, עם העוולות של האחרונים שהולידו את מהפכת הפיליפינים של 1896. הביוגרף האנגלי, אוסטין קואטס והסופר, בנדיקט אנדרסון, מאמינים שריזאל נתן למהפכה הפיליפינית אופי לאומי מובהק; וכי הפטריוטיות של ריזאל ומעמדו כאחד האינטלקטואלים הראשונים של אסיה עוררו השראה לאחרים על חשיבותה של זהות לאומית לבניית האומה.[39]

אנדרסון מציין את שירו האחרון של ריזאל, "Mi último adiós" ("השלום האחרון") כאחת היצירות הלאומיות הפטריוטיות החשובות ביותר שנכתבו בתנועות השחרור באסיה.

השיר הפך ליצירת חובה בבתי הספר בפיליפינים ונלמד כבר יותר ממאה שנה.

כמה שורות מהשיר מוכיחות את עוצמתו:[40]

היי שלום, מולדת נערצת, אהובת השמש
פנינת ימות מזרח, גן עדן האבוד, מלא שמחה אתן לך את חיי העצובים:
ולו היו הם זוהרים יותר, רעננים, פורחים,
גם אז למענך אותם הקרבתי...
...מולדת נשגבה שלי, רב מכאובי מכל כאב
ארץ פילפינים אהובה, שמעי דברי פרידה,
כל עזבוני הוא לך: אבותי, אהובותיֿ שלך.
הולך אני אל אץ לא עבד בה ולא שליט
בה מוות אין באמונה, בה אל עליון מולך.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא חוסה ריזאל בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Kallie Szczepanski. "Jose Rizal Biography – National Hero of the Philippines". About.com Education
  2. ^ Austin Craig (January 8, 2005). The Project Gutenberg EBook of Lineage, Life and Labors of Jose Rizal: Philippine Patriot. www.gutenberg.org. Retrieved July 1, 2016
  3. ^ "The Mercado – Rizal Family"
  4. ^ Vicente L. Rafael On Rizal's El Filibusterismo, University of Washington, Dept. of History.
  5. ^ Valdez, Maria Stella S. (2007). Doctor Jose Rizal and the Writing of His Story. Rex Bookstore, Inc. ISBN 978-971-23-4868-6., p. 77
  6. ^ Parco de Castro; M. E. G. "Jose Rizal: A birthday wish list". The Varsitarian. Retrieved June 27, 2011
  7. ^ Frank Laubach, Rizal: Man and Martyr (Manila: Community Publishers, 1936).
  8. ^ Witmer, Christoper (June 2, 2001). "Noli Me Tangere (Touch Me Not)". LewRockwell.com. Retrieved on September 29, 2012
  9. ^ alaw, Teodoro."Epistolario Rizalino: 4 volumes, 1400 letters to and from Rizal". Bureau of Printing, Manila
  10. ^ Antonio T. Tiongson; Edgardo V. Gutierrez; Ricardo Valencia Gutierrez; Ricardo V. Gutierrez (2006). Positively No Filipinos Allowed: Building Communities and Discourse. Temple University Press. p. 17. ISBN 978-1-59213-123-5. "Rizal in America". Jose Rizal University. 2004. Retrieved December 5, 2014
  11. ^ 1 2 Leonor Rivera, José Rizal University, joserizal.ph
  12. ^ Fadul, Jose (ed.) (2008). [3]. Morrisville, North Carolina: Lulu Press ,p. 7
  13. ^ Fadul, Jose (ed.) (2008). [3]. Morrisville, North Carolina: Lulu Press, p. 21
  14. ^ Fadul, Jose (ed.) (2008). [3]. Morrisville, North Carolina: Lulu Press, p. 38
  15. ^ אנדרסון, ב. 1991, קהילות מדומיינות, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 74–75
  16. ^ Harry Sichrovsky (1987). Ferdinand Blumentritt: an Austrian life for the Philippines : The Story of José Rizal's Closest Friend and Companion. p. 39. ISBN 978-971-13-6024-5
  17. ^ 1 2 Austin Craig, Lineage, Life and Labors of Rizal. Internet Archive. Retrieved on January 10, 2007
  18. ^ "Appendix II: Decree Banishing Rizal. Governor-General Eulogio Despujol, Manila, July 7, 1892." In Miscellaneous Correspondence of Dr. José Rizal / translated by Encarnacion Alzona. (Manila: National Historical Institute.)
  19. ^ 1 2 3 Kalaw, Teodoro."Epistolario Rizalino: 4 volumes, 1400 letters to and from Rizal". Bureau of Printing, Manila
  20. ^ "Rizalismo (isang sanaysay)". Definitely Filipino™
  21. ^ Rizal, Dapitan, September 1, 1892. In Raul J. Bonoan, The Rizal-Pastells Correspondence. Manila: Ateneo de Manila University Press, 1994, 86s
  22. ^ Russell, Charles Edward; Rodriguez, Eulogio Balan (1923). The hero of the Filipinos: the story of José Rizal, poet, patriot and martyr. The Century co. p. 308
  23. ^ Austin Coates, Rizal: Philippine Nationalist and Martyr (London: Oxford University Press, 1968)
  24. ^ "Letters Between Rizal and his Family, #223". The Life and Writings of José Rizal. Retrieved on September 29, 2012
  25. ^ Ocampo, Ambeth (1990). Rizal without the overcoat. Manila: Anvil Publishing.
  26. ^ Almario, Manuel (December 31, 2011). "Commentary, Rizal: 'Amboy' or home-made hero?". The Philippine Inquirer. Retrieved September 3, 2013
  27. ^ Forbes, Cameron (1945). The Philippine Islands. Cambridge: Harvard University Press
  28. ^ Constantino, Renato (December 30, 1969). "Rizal Day Lecture". Philippine Inquirer. Retrieved September 3, 2013
  29. ^ Constantino, Renato (1980) [1970], "Veneration without Understanding, Dissent and Counter-consciousness", pp. 125–145. Malaya Books, Quezon Cit
  30. ^ "Aguinaldo's Rizal Day Decree, 1898". Philippine Freemasons. Retrieved September 3, 2013
  31. ^ "General Emilio Aguinaldo decrees December 30, 1898, as a national day of mourning". El Heraldo dela Revolucion. December 25, 1898. Retrieved September 3, 2013
  32. ^ Zaide, Gregorio and Sonia (1999). Jose Rizal: Life, Works, and Writings of a Genius, Writer, Scientist and National Hero. Quezon City: All Nations publishing Co. Inc. ISBN 978-971-642-070-8. Archived from the original on September 23, 2013
  33. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], "History of the Filipino People (8th ed.)". Garotech Publishing Inc., Quezon City. ISBN 971-8711-06-6
  34. ^ Couttie, Bob (2007). "The End of Veneration". Scribd.com. Retrieved on September 29, 2012
  35. ^ Rafael Palma (1949). "Pride of the Malay Race", p. 367. Prentice Hall, New York
  36. ^ The Paper". thecommunitypaper.com
  37. ^ Trillana III, Dr. Pablo S. "2 historical events led to birth of modern RP". Philippine Daily Inquirer. Archived from the original on January 20, 2012. Retrieved June 11, 2007
  38. ^ José Rizal (2007). The Reign of Greed. Echo Library. p. 231. ISBN 978-1-4068-3936-4
  39. ^ Coates, Austin. "Leonor Rivera", Rizal: Philippine Nationalist and Martyr, Oxford University Press (Hong Kong), pp. 52–54, 60, 84, 124, 134–136, 143, 169, 185–188, 258
  40. ^ אנדרסון, ב. 1991, קהילות מדוימיינות, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 174–177
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חוסה_ריזאל&oldid=37378253"