ויקיפדיה

חינוך פוליטי

חינוך פוליטי (מכונה לעיתים גם חינוך אזרחי או חינוך לדמוקרטיה) הוא זרם בחינוך ההומניסטי המכוון להכשרת לומדיו להשתלב באורח פעיל בחברה אזרחית ולתפקד על פי השקפת עולמם במציאות חברתית ופוליטית מורכבת[1]. החינוך הפוליטי שואף להקנות את היכולת לקיים דיון ציבורי המסוגל להכיל דעות שונות ועם זאת לחתור להסכמות ופשרות, ובשל כך מהווה נדבך חשוב בדמוקרטיה הליברלית[2].

מודל האו"ם, אחת מתוכניות החינוך הפוליטי הוותיקות בעולם, בנגלדש, 2012

החינוך הפוליטי אינו שם נרדף לחינוך מפלגתי, רעיוני או אידאולוגי, אלא מבטא אופן חשיבה חינוכי שאיננו חד-ערכי[3]. אחת ממטרותיו העיקריות היא דווקא קידום המודעות לסוגיות שנויות במחלוקת ולדילמות ערכיות, תוך שמירה על כבוד וסובלנות כלפי השקפות ודעות שונות.

הביטוי המרכזי, אך לא היחיד, של חינוך פוליטי בישראל הוא מקצוע האזרחות, הנלמד בחטיבות הביניים ובחטיבה העליונה כחלק ממקצועות החובה לבגרות.

מסגרת החינוך הפוליטי עריכה

מה נחשב פוליטי עריכה

בהתבסס על הגדרתו של אריסטו את האדם כ"זואון פוליטיקון" (בעל חיים פוליטי)[4], מקובלת הסברה כי בתהליך ההתחנכות והלמידה האנושיים יהיה מקום גם למימד הפוליטי בחיי האדם. ניר מיכאלי הגדיר שלוש גישות עקרוניות בנוגע למקומו של המושג 'פוליטי' במערכת החינוך[5]:

  • הכל פוליטי: גישה הגורסת כי כל עיסוק בסוגיה הנוגעת לחיי האדם – תרבות, אתיקה, כלכלה, תכנון, תעסוקה וכו' – הוא עיסוק בפוליטיקה. דוגמה תרבותית מוכרת לתפיסה זו קיימת בשירה של ויסלבה שימבורסקה, 'ילדי התקופה': "אנחנו ילדי התקופה... \ כל המעשים היום-יומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם, הם מעשים פוליטיים..." לפי מיכאלי, הגדרת "הכל פוליטי" בעייתית מכיוון שהיא מרחיבה עד כדי טשטוש את משמעות המושג פוליטי: אם הכל הוא פוליטי, אז באותה מידה דבר איננו פוליטי.
  • הפוליטיקה היא עניין לפוליטיקאים: לפי הגדרה זו, המושג פוליטי מצומצם למרחב המפלגתי המתקיים ברשויות השלטון המדינתיות והאזוריות. גישה זו נתמכת על ידי המגמה הקיימת בחברה הישראלית, להימנע מן ההגדרה 'מחאה פוליטית' (למשל), כדי שלא להרתיע ציבורים שונים מהשתתפות במאבקים, ברוח 'לא ימין ולא שמאל'. מצד שני, קיימת נטייה לראות את ה'פוליטי' בתור מה שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני. גישה צרה זו כלפי המושג 'פוליטי', מגיעה לכלל סתירה כאשר עיסוק בשאלות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אינו נתפס כעיסוק בפוליטיקה, בעוד שלאלה יש הקשרים פוליטיים מובהקים.
  • לכל דבר 'פוטנציאל פוליטי': גישת האמצע בין שתי הגישות הקודמות, הכופרת בכך ש'הכל פוליטי' אך מניחה שסיטואציות ושאלות חברתיות יכולות להפוך לפוליטיות באופן תלוי-הקשר. מנקודת מבט ביקורתית על הסדר הקיים, הגדיר הפילוסוף עדי אופיר את ה'פוליטי' בתור "פעולה פומבית המבקשת ליצור סדק בין סדר שלטוני עכשווי לבין סדר שנתפס כטבעי"[6]. במקום אחר הגדיר את הפוליטי כ"פרובלמטיזציה של השלטון"[7]. מנקודת מבט שמרנית, הגדיר הפילוסוף מייקל אוקשוט את הפוליטיקה כ'פעילות הטיפול בהסדרים הכלליים של קבוצת אנשים אשר חברו זה לזה במקרה או במתכוון', והעמיד את תכלית החינוך הפוליטי על לימוד המסורות הפוליטיות העוסקות באותו 'טיפול בהסדרים', בעיקר באמצעות ידע היסטורי אודות אותן מסורות.[8] כפי שציין המחנך והחוקר דודי פויכטונגר, את גישת האמצע ניתן להצדיק גם על פי הגדרתו הביקורתית של אופיר וגם על פי הגדרתו השמרנית של אוקשוט.

עמדות חינוכיות כלפי הנושא עריכה

למרות קיומן של גישות ודגשים שונים בתוך הזרם הקרוי 'חינוך פוליטי', בבסיסו ניצבת פדגוגיה שיש לה בסיס משותף ורחב המשמש הן בחינוך הבלתי-פורמלי, הן במערכת החינוך הפורמלי, וכן במסגרת הוראת מקצוע האזרחות, כפי שזה קיים בישראל[9].על מנת להסביר את טיבו של החינוך הפוליטי, קבע חוקר החינוך הבולט צבי לם שלוש עמדות חינוכיות עקרוניות, המצויות על רצף:

  • עמדה א-פוליטית: ניסיון להימנע במפגש עם תלמידים מכל דיון בסוגיות שנויות במחלוקת שהמערכת הפוליטית עסוקה בהן, מתוך יומרה לשמור על נייטרליות, או לכל הפחות על ריחוק מאותן סוגיות.
  • עמדה אידאולוגית: ניסיון לגייס את התלמיד להחזיק בתפיסת עולם ברורה, המבקשת לענות על מכלול השאלות והדילמות הערכיות המעסיקות את החברה.
  • עמדה פוליטית: ניסיון להקנות לתלמיד אוריינות פוליטית שתאפשר לו לגבש עמדה, להיות אדם מעורב, ולהשתתף בתהליך הפוליטי הדמוקרטי.

לפי לם, שנרתע מחינוך אידאולוגי, ישנה חשיבות חינוכית בעיסוק בפוליטיקה, אך יש לנתב את העיסוק הזה לטיפוחו של התלמיד כאדם פוליטי, תוך הפגשתו עם מגוון עמדות וגישות[10]. גישתו של לם זכתה לביקורת לאורך השנים. חוקר החינוך צבי לביא טען כי למרות הניגוד בין חינוך ואינדוקטרינציה, אין כל אפשרות בפועל להפרדה מוחלטת ביניהם[11]. לפיכך, גורס לביא, בכל חינוך יש אינדוקטרינציה מעצם הגדרתו, בין אם מודעת או לא. מסקנתו היא שעל אנשי החינוך להכריע בין שתי גישות אפשריות: הראשונה, שוללת כל יומרה לחינוך פוליטי; השנייה מעודדת חינוך כזה תוך מודעות לסכנת האינדוקטרינציה.[12]

מצדדי החינוך הפוליטי סבורים כי יש לחדול מהעמדה הנייטרלית-אובייקטיבית לכאורה של מערכת החינוך, ולעסוק בסוגיות פוליטיות ומוסריות יחד עם טיפוח חשיבה עצמאית וביקורתית והתמודדות עם עמדות ערכיות מנוגדות[13]. תיקון מאוחר לחוק החינוך הממלכתי (סעיף 2.7 משנת 2003) אף קובע במפורש כי יש לחזק את כוח השיפוט והביקורת בקרב תלמידים, ולטפח בין היתר את מחשבתם העצמאית[14].

מטרות החינוך הפוליטי עריכה

אדר כהן, אשר הציע ב-2016 ניסוח לפדגוגיה של חינוך הפוליטי, גרס כי חרף הוויכוחים הפוליטיים הסוערים הקיימים בציבור, ישנו בסיס הסכמה כללי לחינוך הפוליטי, ובפרט בנוגע להוראת האזרחות בישראל[9]. הוא כינה את החינוך הפוליטי, פדגוגיה של סימני שאלה, העוסקת בבירורן של שאלות חברתיות ופוליטיות, וממעטת להשיב סימני קריאה ברורים וחד-משמעיים[9]. את מטרות החינוך הפוליטי במסגרת לימודי האזרחות חילק כהן לשתיים:

א. מטרות קוגניטיביות (ידע ומיומנות) עריכה
  • ידע פוליטי: הקניית ידע פוליטי קשורה להפנמה של ערכים דמוקרטיים. הידע הפוליטי משמש כבסיס להכרת עקרונות הדמוקרטיה, בהם המערכת הפוליטית, גוני החברה השונים, והדילמות המלוות אותם.
  • כישורי חשיבה: טיפוח יכולות ניתוח, השוואה, הסקת מסקנות, נימוק, שאילת שאלות וחשיבה ביקורתית בקרב כלל הלומדים. מתודה מרכזית המשמשת לכך היא ניתוח של אירועי אקטואליה ומאמרי דעה, והיכולת לבסס נימוקים לעמדות שונות.
  • כישורי שפה: פיתוח יכולת הבנה וניתוח של טקסטים משלל סוגים - מכתבות ומאמרי דעה, עבור בקריקטורות וגרפים, וכלה במאמרים אקדמיים וספרים אינטלקטואלים עבי כרס. הקניית כישורי השפה והתמודדות עם כל טקסט מאפשרת לבוגר החינוך הפוליטי לפתח אוטונומיה ביקורתית ונגישות לרבדיו השונים של השיח הציבורי.
ב. מטרות נפשיות (ערכיות, רגשיות וחברתיות) עריכה
  • מחויבות לחברה ולמדינה: החינוך הפוליטי בכלל, ולימודי האזרחות בפרט, מבקשים לעורר רגשי אחריות ומחויבות חברתיים. המחויבות באה לידי ביטוי ברגישות חברתית, כבוד לזכויות אדם ומאבק בעוולות. באופן הזה מחנך החינוך הפוליטי לפטריוטיות אזרחית, שייכות לזהות הקולקטיבית ונאמנות לכללי המסגרת הפוליטית הדמוקרטית. בכך נוצר חיבור בין החינוך הפוליטי במדינות הדמוקרטיות בעולם, ובין ההקשר הפרטיקולרי שבו מתקיימת מערכת החינוך.
  • בניית מוטיבציה לפעולה אזרחית: הידע הנרכש והיציאה מן הבועה, מבקשים ליצור בקרב הלומדים עניין בסוגיות פוליטיות, וחיבור אישי בין מציאות החיים שלהם ובין המרחב הפוליטי הארצי. יש בכך עידוד לנקיטת עמדה וליציאה לפעולה אקטיבית על מנת להשפיע על המתרחש, מן הרמה המקומית ביותר, ועד לזירה הלאומית. החינוך הפוליטי מחובר איפוא לחוויית עשייה ושינוי.
  • הכלת מורכבות בחברה רבת מחלוקת: חיים בחברה פלורליסטית מגוונת ומרובת זהויות ותרבויות, מחייבים חינוך לסובלנות והכלה של מצבי עמימות ומורכבות - מתוך שאיפה לניהול חיים משותפים המתמודדים באופן תמידי עם מחלוקות.
  • ניהול שיח פוליטי: החינוך הפוליטי שם דגש על תרגול והתנסות במיומנות ההשתתפות בדיון ציבורי על סוגיות שנויות במחלוקת. בתוך כך נרכשים כישורים נוספים - יכולת לתת כבוד לדעות שונות, להשמיע עמדה לא פופולרית, ולהתמודד באופן מנומק עם בעלי דעות מנוגדות.

'חינוך למורכבות' מחבר לפי אדר כהן את כל המטרות הללו, שכן החינוך הפוליטי חותר להבנת המציאות הפוליטית והחברתית רבת הצדדים מצד אחד, ולהתנהלות אנושית וקשובה כאנשים החולקים מרחב פוליטי-ציבורי משותף מצד שני[15]. בין המטרות שהציע כהן, ובין ממדי החינוך הבלתי פורמלי כפי שנוסחו על ידי ראובן כהנא, יש חפיפה משמעותית, כמו למשל בהתייחסות למעורבות חברתית, אקטיביות בתהליך הלמידה, והתמודדות עם מורכבות ורב-ממדיות[16]. החינוך הפוליטי משתלב היטב במסגרות חינוך בלתי פורמליות, ובראשן תנועות הנוער, ולטענת פרופ' אייל נווה, אף ביתר שאת לאור הרתיעה שקיימת במערכת החינוך הפורמלי לעסוק בחינוך פוליטי[17]. רם כהן, הסביר כי חברה מקוטבת ורבת פנים כמו החברה הישראלית יכולה לחזק את חוסנה כחברה דמוקרטית, באמצעות חינוך לתרבות של מחלוקת, שבתוכה אפשר להצמיח סובלנות ולעורר חשיבה[18].

בספרו המרד השפוף, הגדיר גדי טאוב עמדה פוליטית כ'תודעה הקשרית': תודעה שהיא ביטוי של הבנת הסדר בו חי האדם - וההשפעה של המדיני, החברתי, הכלכלי, על חייו. לא רק זאת, טען טאוב, אלא שתודעה פוליטית היא "לא משהו שאדם חייב למישהו אחר - להורים, למורים לחברים (...)", היא "משהו שאדם זקוק לו בעצמו." טאוב אף כרך בין תודעה א-פוליטית ובין היעדר תחושת משמעות קיומית בתרבות הישראלית[19].

מכיוון ששם נוסף לחינוך הפוליטי הוא חינוך לדמוקרטיה, קיים בלבול לעיתים בין חינוך דמוקרטי ובין חינוך לדמוקרטיה. פרופ' גרט בייסטה, חוקר של החינוך הציבורי, הסביר מדוע חינוך דמוקרטי איננו בהכרח חינוך לדמוקרטיה: הוא עמד על ההבדל בכך שחינוך דמוקרטי עושה חינוך דרך דמוקרטיה, כלומר יוצר דמוקרטיזציה של החינוך, אך איננו מבטיח בהכרח כי הלומדים בו יהיו בעצמם בעלי אישיות דמוקרטית, המונעים לפעולה כסובייקטים עצמאיים[20]. בנוסף, כפי שמראה הניסיון בישראל, חינוך לדמוקרטיה מתקיים גם מחוץ לזרם החינוך הדמוקרטי[21].

פרקטיקות של חינוך פוליטי עריכה

החינוך הפוליטי, כפי שבא לידי ביטוי בלימודי האזרחות בישראל, נשען על קונצנזוס פדגוגי ומתודי הכולל ניתוח אקטואליה, קריאת מאמרים, דיון על סוגיות פוליטיות וחברתיות, הצפת שאלות ופתיחוּת למגוון של דעות, ניתוח ביקורתי של כלי התקשורת ושל התבטאויות ונאומים של פוליטיקאים, ויצירת מוטיבציה לאקטיביזם במרחב הקהילתי[22]. אנשי חינוך שונים מסכימים על כך שתפקיד המחנכ\ת בחינוך הפוליטי הוא לחנך לחשיבה ביקורתית ומורכבת על סוגיות שונות[21].

 
סולם הפוליטיות של פוּקס

סולם הפוליטיות של פוּקס:

סער פוּקס, מחנך ופעיל פוליטי איש תנועת החלוץ, הציע את סולם הפוליטיות - כלי פדגוגי המאפשר למחנכים ומחנכות לברר היכן ממוקם התוכן החינוכי שלהם:

  1. האם יש לך ערכים?
  2. האם אתה פועל על פיהם?
  3. האם אתה רוצה לעצב את החברה על פי הערכים האלו?
  4. האם אתה פועל לעצב את החברה על פי הערכים האלו?
  5. האם הערכים והאופנים האלה נמצאים במחלוקת משמעותית מול תפיסות אחרות?
  6. האם אתה מזהה את עצמך כחלק מזרם/תפיסת עולם רחבה/מחנה?
  7. האם אתה פועל בשיטות שמכוונות לחזק את המחנה שלך?
  8. האם אתה פועל בשדה המפלגתי-שלטוני?

לשיטתו של פוקס, המניח כי אנשי חינוך אינם מומחים אובייקטיביים נטולי דעה, חינוך פוליטי במערכת החינוך הבית ספרית נסוב סביב השאלות בסעיפים 1-5. סעיפים 6-8 אינם רלוונטיים למערכת החינוך הממלכתית, משום שהם נכנסים לתוך הספירה האידאולוגית והארגונית[23].

הפולמוס על החינוך הפוליטי עריכה

החינוך הפוליטי עצמו הוא מושא למחלוקת בין אנשי חינוך. בגלל הנטייה ליחס לחינוך הפוליטי, באופן שגוי, אופי של חינוך אידאולוגי, קיימת רתיעה ממנו במסגרות חינוך התופסות עצמן ממלכתיות. במאמר שדן בסוגיית החינוך הדיאלוגי, מפריך יפתח גולדמן את הנייטרליות לכאורה של אנשי החינוך[24], ומסביר כי

משרד החינוך מכיר בחשיבותם של דיונים בסוגיות אקטואליות טעונות ומעודד את המורים לקיים דיונים כאלה בכיתותיהם. במסגרת דיון כזה, אין מניעה שהמורה יביע את עמדתו האישית או יעדיף עמדות מסוימות על פני אחרות, אך באופן שלא מבטל את דעותיהם של תלמידיו אלא מאפשר להם לפתח חשיבה ביקורתית.

עמדה ברוח דומה ביטאה שירלי רימון-ברכה, מנהלת מינהל החינוך של עיריית תל אביב. היא הסבירה כי לדעתה

חינוך פוליטי הוא חובה. צריך להיות קוהרנטיים במסר הזה: מותר לדבר על פוליטיקה בכיתה, וצריך לדבר. (...) הדרך להתמודד עם (...) שימוע או 'שיחת הבהרה' במשרד החינוך (...) היא לסמוך על אנשי החינוך. פשוט לסמוך עליהם."[25]

מתוך ניסיון לתאר כיצד יש להחזיר את החינוך לתודעה פוליטית אל כותלי בית הספר[17], הסביר אייל נווה כי

החל מהשליש האחרון של המאה העשרים [הלך ונוצר] תחום החינוך לתודעה פוליטית-אזרחית כשדה מחקרי והתנסותי, הנובע מתוך אי נחת כלפי המצב הקיים, ומחפש דרכים לתיקון ושיקום על ידי החזרת הפוליטיקה (כביטוי של אחריות ושליטה עצמית, ולא כביטוי סיעתי) אל בית הספר, מוסדות החינוך והמרחב בו מתחנכים צעירים. יש הקוראים לכך חינוך לאזרחות, אחרים מכנים זאת חינוך דמוקרטי, יש המדגישים את החינוך הערכי, ואחרים עוסקים בטיפוח חינוך חברתי. כל אחד מתחומים אלה שייך לשדה החינוך לתודעה פוליטית, הכולל בתוכו תוכני ידע (...), התנהגות ציבורית (...), אוריינטציה מוסרית (...), ומימד של זהות (...).

מתברר כי למרות אי הנחת מהמצב הקיים והרצון הכן לשפרו, החוקרים ואנשי החינוך העוסקים בנושא חלוקים בהגדרת הבעיות, בדרכי הפתרון, במתודות המוצעות, ובהיבט המערכתי של השינוי המוצע. הוויכוח בא לידי ביטוי החל משלב הגדרת מושגי היסוד (מה התוכן הממלא את הביטוי "אוריינות פוליטית", לדוגמה) ועד ליישומם היעיל והראוי ביותר של אותם מושגי יסוד המוסכמים. כך נוצר שדה מורכב הדורש מיפוי ראשוני לאור איזה שהם מושגים ומערכת צירים אשר יסייעו בידי המעוניינים בכך לנווט דרכם במבוך החינוך הפוליטי החדש והמתחדש.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חינוך פוליטי

פדגוגיה רלוונטית עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ William A. Galston, Political Knowledge, Political Engagement, and Civic Education, Annual Review of Political Science, ‏2001
  2. ^ Eamonn Callan, Creating Citizens: Political Education and Liberal Democracy, Clarendon Press, 1997, עמ' 1-2
  3. ^   אריק כרמון, חינוך פוליטי לישראל | דעה, באתר הארץ, 19 בפברואר 2014
  4. ^ יפתח גולדמן, שומר ההון (על דמוקרטיה וליברליזם, קפיטליזם וכפיה)
  5. ^ ניר מיכאלי, מבוא: חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית, כן בבית ספרנו: קובץ מאמרים על חינוך פוליטי, 2014, עמ' 10-11
  6. ^ עדי אופיר, פוליטי, קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי (2011-), 2012, עמ' 289-298
  7. ^ עדי אופיר, מסה - מהו הפוליטי, באתר תיאוריה וביקורת, ‏אביב 2009
  8. ^ מייקל אוקשוט, הרציונליזם בפוליטיקה, הוצאת שלם, 2011, עמ' 102-121
  9. ^ 1 2 3 אדר כהן, מסכימים על סימני השאלה: חינוך פוליטי כפדגוגיה אזרחית משותפת, גילוי דעת 10, 2016, עמ' 201
  10. ^ ניר מיכאלי, מבוא, עמ' 12
  11. ^ צבי לביא, אתגרים בחינוך, הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים, 1978, עמ' 365
  12. ^ אדר כהן, חינוך פוליטי כפיקציה חינוכית: תאוריה, מדיניות, פרקטיקה, ‏2018
  13. ^ ניר מיכאלי, חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית, באתר מכון מופ"ת
  14. ^ חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, באתר נבו
  15. ^ אדר כהן, מסכימים על סימני השאלה, עמ' 203
  16. ^ ראובן כהנא, לקראת תאוריה של בלתי פורמליות והשלכותיה לנעורים, באתר תנועת הצופים
  17. ^ 1 2 אייל נווה, חינוך לתודעה פוליטית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏2008
  18. ^ רם כהן, לחנך לתרבות של מחלוקת, באתר ישראל היום, ‏11.2.19
  19. ^ גדי טאוב, המרד השפוף, הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 14
  20. ^ Gert Biesta, Education and the Democratic Person: Towards a Political Conception of Democratic Education, Teachers College Record, 2007, עמ' 740-769
  21. ^ 1 2   ירדן סקופ, אלטלנה והחייל היורה מחברון בשיעור אחד, באתר הארץ, 25 ביוני 2016
  22. ^ אדר כהן, מסכימים על סימני השאלה, עמ' 204
  23. ^ ראה בדף השיחה, סער פוקס, סולם הפוליטיות, 28.12.2018
  24. ^ יפתח גולדמן, חינוך דיאלוגי, באתר הבלוג של יפתח גולדמן, ‏4.2.19
  25. ^   שירה קדרי-עובדיה, בר פלג, יעלון על עזה: אנחנו לא דוחקים את נתניהו לקיר, שלא כמו חבריו לקבינט, באתר הארץ, 28 במרץ 2019
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חינוך_פוליטי&oldid=38271810"