חמש מצלמות שבורות

חמש מצלמות שבורות
	כרזת הסרט
בימוי	עימאד בורנאט, גיא דוידי
הופק בידי	גיא דוידי
תסריט	גיא דוידי
עריכה	גיא דוידי, ורוניק לגוארד סגו
מוזיקה	טריו ג'ובראן
צילום	עימאד בורנאט
מדינה	צרפת, ישראל
חברה מפיצה	קינו לורבר
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	23 בנובמבר 2011
משך הקרנה	90 דקות
שפת הסרט	ערבית, עברית
סוגה	סרט תיעודי
הכנסות	$108,541 (רק בארצות הברית; 15 בפברואר 2013)
הכנסות באתר מוג'ו	fivebrokencameras
פרסים	נכלל בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי. פרסי Cinema Eye בניו יורק. פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. פרס חבר השופטים ובפרס חביב הקהל בפסטיבל אידפא לסרטי תעודה. פרס הסרט התיעודי של פסטיבל הקולנוע ירושלים
	האתר הרשמי
	דף הסרט ב־IMDb

חמש מצלמות שבורות (בערבית: خمس كاميرات محطمة) הוא סרטם התיעודי של הבמאים עימאד בורנאט וגיא דוידי משנת 2012. הסרט מבוסס בעיקר על חומרים שצילם עימאד בורנאט, פלסטיני תושב בלעין, בשנים 2005–2010. הוא תיעד את מאבק תושבי הכפר נגד גדר ההפרדה, שלשם הקמתה הופקעו חלק מאדמותיהם. הסרט זכה בפרס אמי הבין-לאומי ונכלל בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי.^[1] הסרט קרוי על שם חמש המצלמות בהן צולם, שנשברו בזו אחר זו בעימותים עם חיילי צה"ל או מתנחלים. הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית-פלסטינית-צרפתית.

עלילה עריכה

העלילה של הסרט מתפתחת עם הצגת לידתו של בנו הרביעי של בורנאט, ג'יבריל, במקביל לתחילת מאבק אנשי הכפר בילעין נגד גדר ההפרדה שמוקמת בשטחים הסמוכים לכפר. תוך כדי התקדמות העלילה, מתאר הבמאי כיצד הקמת גדר ההפרדה על ידי מדינת ישראל, עוברת על אדמות בבעלות תושבי הכפר. במאבק לוקחים חלק תושבי הכפר והכפרים הסמוכים, פלסטינים מיהודה ושומרון, פעילי שמאל ואנשי קבוצת אנרכיסטים נגד הגדר מישראל וכן פעילים מחו"ל, בעיקר מארגון הסולידריות הבינלאומי. המאבק מזוהה בעיקר עם ההפגנות הנערכות מדי יום שישי.

הסרט מחולק לחמשה חלקים. כל חלק מצולם על ידי מצלמה אחרת, אשר נהרסת לבסוף כתוצאה מעימותים עם חיילי צה"ל.
הסרט מלווה בקריינות מאת עימאד בורנאט, אשר מתארת את הלך הרוח של בורנאט, משפחתו וחבריו לכפר.

המועמדות לאוסקר והזכייה באמי עריכה

הסרט היה אחד מחמשת המועמדים לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי ב-2013, יחד עם הסרט הישראלי שומרי הסף. אף על פי שבניגוד לקטגורית פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בקטגוריה זו הסרטים אינם מייצגים מדינות, בתקשורת הישראלית הם הוצגו כנציגי ישראל - דבר שעורר מורת רוח הן בקרב היוצרים,^[2] הן בקרב אנשי בילעין הפלסטינים והן בקרב אנשי ימין ישראלים.

כשהגיע בורנאט עם אשתו ובנו לטקס האוסקר הם עוכבו למשך כשעה וחצי בנמל התעופה של לוס אנג'לס על ידי אנשי רשות ההגירה האמריקנית שלא האמינו שאכן פלסטיני מועמד לאוסקר, ושוחררו לאחר התערבותו של במאי התעודה האמריקני מייקל מור איתו בורנאט יצר קשר.^[3]

בסוף 2013 זכה הסרט בפרס אמי הבין-לאומי לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. הסרט התמודד באמי מול שלושה סרטי תעודה: הסרט "The Golden Hour" מניו זילנד, הסרט "My Mother, Lady Bondong" מקוריאה הדרומית והסרט "5 de Mayo, Un Dia de Gloria" ממקסיקו. כשבורנאט עלה לקבל את הפרס הוא הכריז כי הוא "הפלסטיני הראשון שזכה באמי".^[4]

פרסים ומועמדויות עריכה

פרסים

פרס אמי הבין-לאומי 2013: הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר
פסטיבל הקולנוע ירושלים 2012: הסרט הדוקומנטרי הישראלי הטוב ביותר
פסטיבל סאנדנס 2012: פרס הבימוי בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של בוסאן: הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר (Busan Cinephile Award)
פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי הבינלאומי של אמסטרדם 2013: פרס חביב הקהל+ פרס חבר השופטים
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ירוואן: הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר