חנוך יעקבי
חנוך (היינריך) יעקבי (Jacoby; 2 במרץ 1909 – 13 בדצמבר 1990) היה מלחין וויולן ישראלי.
 | |
| לידה |
2 במרץ 1909 קניגסברג, פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
13 בדצמבר 1990 (בגיל 81) תל אביב-יפו, ישראל |
| מוקד פעילות |
ישראל |
| עיסוק | מלחין, ויולן |
| כלי נגינה |
ויולה |
  | |
קורות חיים עריכה
יעקובי נולד ב-1909 בקניגסברג שבגרמניה, שם למד נגינה בויולה. בשנים 1927-30 למד בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין. מורו להלחנה שם היה פאול הינדמית. ניגן בתזמורת הקאמרית של מיכאל טאובה בברלין ומשנת 1930 בתזמורת הרדיו של פרנקפורט. ב-1933 פוטר בעקבות חוקי נירנברג. בשנת 1934 עלה לארץ ישראל כוויולן ברביעייה הירושלמית שהקים אמיל האוזר. היה ממקימי הקונסרבטוריון בירושלים ובהמשך לימד כינור, ויולה, תאוריה וקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים, אותה גם ניהל בשנים 1958-1954. באותן שנים היה ויולן ראשי בתזמורת רשות השידור ואף ניצח עליה לעיתים קרובות. משנת 1958 ניגן בוויולה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שאף ביצעה מיצירותיו, עד לצאתו לגמלאות בשנת 1974. בשנה זו היה אמן אורח של הטכניון בחיפה. אחרי צאתו לגמלאות המשיך יעקבי ללמד, לנגן ולהנחות הרכבים קאמריים שונים.
חנוך יעקבי נפטר בתל אביב בדצמבר 1990.
יעקבי היה נשוי לאליס יעקבי לבית קנל, שהלכה לעולמה, ואב לארבעה: חוה ניר שנפטרה, אילנה יערי, רפי יעקבי, מיכל פרמינגר (אשתו של פרופ' ענר פרמינגר). בין 9 נכדיו (2012): המוזיקאי נורי יעקבי והרקדנית והכוריאוגרפית נימה יעקבי.
יצירתו עריכה
כל יצירותיו של יעקבי, פרט לקונצ'רטו לכלי קשת שכתב לפני בואו לארץ, בשנת 1932, חוברו בישראל. נושאיה של רביעיית מיתרים שחיבר בשנת 1938, השנייה במספר, לקוחים מן השיר "שעה רצינית", אחד משלושה שירים למצו-סופרן, ויולה ופסנתר על פי שיר של רילקה, המהווה יסוד רגשי ורוחני לרביעייה.
יעקבי הרבה לעבד שירים לברכה צפירה, הן שירים שאספה במשך השנים והן שירים שחיברה בעצמה. הליווי האינסטרומנטלי לשירים אלה היה מגוון, בחלקם השתמש בהרכב קאמרי, באחרים בהרכבים אחרים, לעיתים בחצוצרה בלבד. ב"שירים בליווי פסנתר" השתמש במודוסים גרגוריאניים כבסיס לפולקלור ישראלי. חנן אייזנשטדט הזמין אצל יעקבי קנטטה, "עוד יבוא יום" ("בן אדם: עוד יבוא יום"), למילותיו של אהרן דוד גורדון. בהמשך הוסיף יעקבי לקנטטה שני פרקים והשתמש בה כחומר לסוויטה לכלי מיתר (1946). יצירה זו עובדה גם לתזמורת מלאה ובגרסה זו היא מכונה "סוויטה זעירה". היצירה זיכתה את יעקבי בפרס אנגל לשנת תשי"ג (1952).[1]
בין יצירותיו התזמורתיות של יעקבי שלוש סימפוניות, שהראשונה בהן חוברה ב-1944, השנייה ב-1955 והשלישית ב-1960. ביצוע הבכורה של הסימפוניה הראשונה היה בתזמורת הפילהרמונית, בניצוח יעקבי עצמו, בשנת 1946. הסימפוניה השנייה נוגנה לראשונה בווינה ואת השלישית ניגנה בביצוע בכורה תזמורת קול ישראל בניצוח היינץ פרוידנטל. סינפונייטה שנכתבה בהזמנת התזמורת הפילהרמונית (1960) כוללת את כל ארבעת פרקיה של סימפוניה מסורתית בפרק סונאטה יחיד. בדצמבר 1948 הושמעה בירושלים בביצוע בכורה פתיחה על הנושא של מעוז צור, בנגינת הרכב מתוך תזמורת קול ישראל.
לכבוד הכרזת המדינה כתב יעקבי את "כינור היה לדוד", נושא ווריאציות, שנכתב בתחילה לוויולה ופסנתר אך עובד כעבור זמן קצר לתזמורת. בשנת 1978 כתב יעקבי עוד גרסה ליצירה, הפעם לוויולה ותזמורת כלי קשת. הווריאציות שביצירה מתייחסות לאירועים שונים בתולדות עם ישראל, בניסיון של יעקבי למצוא סגנון לאומי חדש.
ביצירתו "סריו ג'וקוזו" ביקש יעקבי לבטא מחאה על הניכור שחש במוזיקה של דורו:
בשנת 1975, כשהיה אמן אורח בטכניון, חיבר יעקבי את "מוטאציו" (במובן הן של "שינוי" והן של "הדדיות"), כעימות בין שני נוסחים מסורתיים לתפילת ראש השנה, האחד כורדי בבסולם מז'ור דיאטוני והשני בגדאדי, בסולם מינורי-כרומטי. בכתיבת היצירה חתר יעקבי להגיע למקור הקדום המשותף לשני הנוסחים. ב-1977 כתב נוסח שני ליצירה זו בעיבוד לתשעה סולנים.
מקור עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- חנוך יעקבי, דף שער בספרייה הלאומית
- 'Hanoch Jacoby,' in: Robert Fleisher, Twenty Israeli Composers: Voices of a Culture; foreword by Shulamit Ran, Detroit, MI: Wayne State University Press, 1997, pp. 57-65
- מנשה רבינא, הקונצרט הסימפוני השנים-עשר, דבר, 21 ביולי 1967
הערות שוליים עריכה
- ^ בן-חיים, יעקבי ודאוס חתני פרס-אנגל, מעריב, 22 בינואר 1953; "פרס אנגל" חולק בת"א, דבר, 23 בינואר 1953; משה גורלי, חלוקת פרס אנגל, דבר, 30 בינואר 1953.
- ^ יהודה כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 132.