טאקין מישמי
טאקין מישמי (שם מדעי: Budorcas taxicolor taxicolor) הוא אחד מארבעה תת-המינים של הסוג טאקין החי במשולש הגבולות של הודו, בורמה וסין העממית. הוא היה הראשון מבין הטאקינים שהתגלה, ותואר מדעית בשנת 1850 על ידי הביולוג בריאן הודג'סון. שמו ניתן לו עקב הימצאותו בהרי מישמי בהודו. הטאקין המישמי הוא מהנדירים שבטאקינים ותפוצתו חופפת לטאקין בהוטני שדומה לו יחסית בצבעי הפרווה.
 טאקין מישמי
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | יעלים |
| שבט: | כבשי שור |
| סוג: | טאקין |
| מין: | טאקין |
| תת־מין: | טאקין מישמי |
| שם מדעי | |
 Budorcas taxicolor taxicolorהודג'סון, 1850 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
אנטומיה עריכה
טאקין מישמי מתאפיין בזוג קרניים ספירליות דמויות קרני גנו, והמבנה שלהם מיוחד ויוצא דופן לאנטילופות - עז אחרות: הקרן צומחת מיד לכיוון הצדדים בדומה לשוורים ולא לכיוון מעלה כאנטילופות או עיזים, כשלבסוף הקרן מתעקלת לכיוון אחורה ומעלה. בבסיס הקרניים עבות וקמורות והן מזכירות את ה"מגן" של קרני התאו האפריקני. הקרניים ממוקמות במרכז המצח והן חרוטיות. במשטח העליון שלהן יש חריצים או רכסי טבעת עדינים. צבע הקרניים הוא לרוב שחור-אפור כהה. יחסית לגודל הראש הקרניים נראות קטנות למדי.
הפרווה של הטאקין המישמי דומה לזו של הטאקין הבהוטני בכך שהיא מתולתלת וצבעונית יותר, בניגוד לפרווה החלקה של תת-המינים האחרים. היא שעירה וצפופה כשל שוורים. צבע הפרווה הוא הססגוני שבתת-המינים: אדמדם ערמוני מדובלל בצלעות ואדמדם בהיר יותר בגב, כשפלג הגוף האחורי, החזה, הגחון, והרגליים יהיו בצבע שחור עמוק או חום שוקולד. מהעורף ועד לאמצע הגב או לקצה הזנב יש לטאקין פס שחור ברור עם שיער בהיר בצדדיו. הזנב בצבע כהה בדרך כלל.
צבע ראשו של הטאקין המישמי הוא שחור מבריק או חום שוקולד בחרטום, בלחיים וסביב העיניים, בעוד שבמצח יש כתם זהוב או אדמוני בהיר. הזקן, הסנטר והשפתיים אף הם שחורים, להוציא את חזית השפתיים העליונות שצבען לבנבן. צבע האוזניים שחרחר בצד החיצוני וצהבהב-אדמדם בצד הפנימי.
מבנה גופו של הטאקין גדול ורחב כחבית, ויש לו רגליים קצרות ומוצקות ופרסות גדולות ורחבות המותאמות לאזורים הררים. בניגוד לפרסתנים רבים, גם הפרסות הקטנות שמעל הקרסול גדולות למדי. הצוואר של הטאקין קצר ותומך בראש גדול עם חרטום מקושת המהווה מעין צורת ביניים בין שור לכבש. יש לו שפתיים ואף גדולים, וזקן בינוני בסנטר. האוזניים שלו מקופלות בצורה מוזרה וייחודית והזנב קצר יחסית ונטמע על קרע השיער שסביבו. הוולדות של הטאקין דומים בתקופה הראשונה לחייהם לטלאים של כבש הבית וכבש המושק, והם בצבע כהה אחיד.
מידות הגוף שלו זהות לשאר הטאקינים: גובה כתפו: 130-100 ס"מ; אורך ראשו וגופו: 220-170 ס"מ; אורך זנבו 15–20 ס"מ, אורך קרניו: 30-25 ס"מ, ומשקל גופו עד 350 ק"ג.
תפוצה ואקולוגיה עריכה
הטאקין המישמי מצוי בדרום סין העממית, צפון מיאנמר (בורמה) וצפון-מזרח הודו. התפוצה שלו לפי חלוקה מנהלית היא כדלהלן: סין - מרבית מחוז יונאן ודרום מזרח המחוז האוטונומי הטיבטי. בורמה - צפון מחוז שאן ומחוז קאצ'ין. הודו - ארונאצ'ל פרדש. הגבול הגאוגרפי בין טאקין מישמי לטאקין הבהוטני אינו ברור דיו.
בית הגידול של הטאקין המישמי הוא יערות טרופיים, יערות עננים ויערות גשם ממוזגים-הרריים בגבהים של 4,000-1,000 מטר מעל פני הים, כדוגמת הרי אנגדואן, הרי פאת'קאי הרי מישמי והרי אראקאן, עם פסיפס של שיחים, סלעים, צוקים ומדרונות. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 10–30 מעלות והאקלים הוא טרופי חם ולח; כמות המשקעים הממוצעת היא כ-3,000 מילימטר ומעלה לשנה.
הטאקין המישמי פעיל בעיקר בשעות הבוקר ושעות אחר הצהריים, אך בימים מעוננים הוא עשוי להיות פעיל לאורך היום. הוא משתמש בשבילים קבועים בצמחייה הצפופה כדי להגיע לאזורי האכלה ומנוחה. הוא חי בעדרים מעורבים קטנים בחורף של עד 20 פרטים, ובקיץ נצפו בעבר עדרים של עד 100 פרטים. הזכרים המבוגרים נוטים לחיות בבדידות לעיתים קרובות. תזונתו של הטאקין מבוססת על עשבים, עלים, ניצנים, חזרן וצמחייה הררית אחרת.
כאשר הטאקין חש מאוים הוא נמלט לתוך סבך במבוק צפוף בו הוא שוכב עד שתעבור הסכנה. פרטים מבוגרים נצפו כשהם מצמידים את גופם לאדמה עם צווארם כדי שיהיו מוסווים היטב. כאשר הטאקין מבחין בסכנה הוא פולט קריאת אזהרה שנשמעת כשיעול ומיד לאחר מכן כל הטאקינים שבסביבה ימלטו. אויביו העיקריים של הטאקין הם דובים וזאבים.
ההריון של נקבת הטאקין נמשך 7–8 חודשים, לאחריהם נולד טלה יחיד או תאומים לעיתים רחוקות. הטלאים נגמלים לאחר תשעה חודשים ומגיעים לבגרות לאחר 2.5 שנים. תוחלת החיים של הטאקין היא כ-12 שנים.
איומים ושימור עריכה
הטאקין המישמי הוא תת-המין המאוים ביותר לצד הטאקין הזהוב. בטיבט, הציד הוא האיום המרכזי לטאקין מישמי, אולם גם הרס בית הגידול על ידי כריתת יערות מהווה איום רציני. באזורים המרוחקים שבו הטאקין המישמי מצוי בסין, התושבים המקומיים לרוב אינם מודעים כלל למעמדו בחוק. בבורמה אוכלוסיות הטאקין מאוימות על ידי ציד לבשר במלכודות, רובים ואפילו קשתות, וסביר להניח שגם בהודו.
בסין, הטאקין המישמי מוגן תחת המחלקה הראשונה של רשימת המינים המאוימים, וניתן לצוד באופן חוקי מספר קטן של טאקינים כל שנה. הציד החוקי אסור לגמרי בהודו, ומעמדו של הטאקין במיאנמר אינו וודאי. הוא מופיע גם בנספח ב' של אמנת וושינגטון.
הוא מצוי במספר אזורים מוגנים בסין, כמו בשמורת נוג'יאנג הממוקמת בהרים הצפוניים של יונאן שהוקמה בשנת 1981 כדי להגן על הטאקין ובעלי חיים מאוימים נוספים. הוא מצוי גם באזורים נוספים ביונאן וטיבט המהווים חלק מהאזורים המוגנים בשלושת הנהרות המקבילים ביונאן, כמו שמורת גאוליגונגשאן, שמורת קיבאג'ו ושמורת דונג-ג'יו בטיבט. בבורמה הטאקין מצוי בעיקר באזורים המוגנים הצפוניים אם כי רמת ההגנה שלהם אינה יעילה כל כך. בהודו הטאקין מצוי בפארק הלאומי נאמדאפה, הפארק הלאומי מאולינג, שמורת חיות הבר דיבאנג, שמורת החיות הבר קמאלנג, והשמורה הביוספרית דיאנג-דיבאנג. צעדי השימור המוצעים: 1) לבצע מפקד אוכלוסין של אוכלוסיות הטאקין המישמי בסין שיתחיל בשמורת נוג'יאנג ויעבור הלאה לחלקים האחרים של הטווח שלו. 2) לפתח תוכניות של שיתוף פעולה בין רשויות השימור הסיניות והבורמזיות באזורי הגבול ולאסור לגמרי ציד של הטאקינים. 3) לאתר אזורים מוגנים פוטנציאלים להגנה על הטאקין.
בשבי עריכה
הטאקין המישמי מצוי במספר גני חיות ברחבי העולם. ביניהם ניתן למנות את פארק חיות הבר קולמרדן (שוודיה), גן החיות של בייג'ינג (סין), גן החיות סקרופ (דנמרק), גן החיות טירפארק בברלין (גרמניה), גן החיות של טאלין (אסטוניה), גן החיות של הלסינקי (פינלנד), פארק הטבע מארוול, גן החיות פיינטון ופארק חיות הבר היילנד (בריטניה) גן החיות ריצ'מונד וגן החיות דנבר (ארצות הברית), וגן החיות נירגאזה (הונגריה).
קישורים חיצוניים עריכה
- טאקין מישמי, באתר ITIS (באנגלית)
- טאקין מישמי, באתר NCBI (באנגלית)
- טאקין מישמי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- טאקין מישמי, באתר GBIF (באנגלית)