טקס התה היפני, המכונה "צ'ה דוֹ" (קאנג'י: 茶道, רומאג'י: chadō, מילולית: "טקס התה") או "צ'ה-נוֹ-יוּ" (קאנג'י: 茶の湯, רומאג'י: cha-no-yu, מילולית: חליטת תה) ביפנית, הוא טקס יפני הכולל הכנת תה, הגשתו לאורחים ושתייתו. הטקס נבנה בהשראת טקס תה סיני המכונה גונג-פו צ'ה. ביפן נהוג היסטורית לשתות תה ירוק בלבד, ולכן רק תה ירוק בסגנון יפני משמש לטקס, ובמיוחד תה אבקתי הקרוי מאצ'ה. לעיתים נדירות משתמשים בתה עלים הקרוי סנצ'ה לצורך ביצוע הטקס, ובמקרה זה חולטים אותם בקומקום כפי שנהוג לחלוט עלי תה, ולא בקערה כפי שנהוג לשתות מאצ'ה. טקס התה הושפע ועוצב על ידי הפילוסופיה הזן בודהיסטית, ויש לו מאפיינים מדיטטיביים.

תווי קאנג'י עבור chadō (茶道)- המילה המתארת את טקס התה היפני

אירועי שתיית תה ביפן מסווגים לשני סוגים, התכנסויות לא רשמיות (ביפנית- chakai 茶会, מפגשי תה) והתכנסויות רשמיות (chaji, 茶事', אירועי תה). מפגשי התה הלא רשמיים מהווים כמעין מחווה של הסברת פנים עבור אורחים, בהם מוגש תה פשוט (המכונה גם תה דליל) וארוחה קלה. לעומת זאת, אירועי התה הם אירועים רשמיים, הם כוללים ארוחת קאיסקי (סעודה בסגנון יפני קלאסי) מלאה ואחריה הגשה של שני סוגי תה, תה סמיך ותה דליל. אירועי התה יכולים להימשך למעלה מ-4 שעות.

בטקס התה היפני מעניקים תשומת לב מיוחדת לאסתטיקה ולטעם התה, ולעולם לא מבוצע כלאחר יד. זהו טקס אמנותי לכל דבר וכל תנועה בו מחושבת ביותר, כשישנן מספר שיטות נבדלות זו מזו לביצוע הטקס.

טקס התה נחשב לאחד משלוש אמנויות האירוח הקלאסיות, ביחד עם איקבנה והדלקת קטורת (Kōdō). ביחד הן מכונות צ'אדו,

היסטוריה עריכה

 
מאסטר סן נו ריקיו, איגד את דרך התה (ציור על ידי האסגווה טוהאקו)
 
בית תה פתוח מגיש מאצ'ה (ימין) ורוכל מוכר תמציות (שמאל) (איור מתוך Shichiju-ichiban shokunin utaawase) תקופתו של מורומקי.

התיעוד הראשון לשתיית תה ביפן מגיעה מהכרוניקה ניהוֹן קוֹקי (אנ') שנכתבה בשנת 840. שם מתואר הנזיר הבודהיסטי אֵייצ'וּ (קאנג'י: 永忠, רומאג'י: Eichū) חוזר מסין ומביא איתו עלי תה וחולט אותם עבור הקיסר יפן סאגה בשנת 815. צו קיסרי מהשנה שלאחר מכן מורה להתחיל לגדל תה באזור קנסאי.[1] עם זאת, העניין בתה ביפן ירד לאחר מכן.[2]

ככל הנראה התה אותו הנזיר הביא איתו מסין היה לבנת תה דחוס המכונה ביפנית דאנצ'ה, בדומה לתה הדחוס מיונאן המכונה פו אר, מכיוון שזו הייתה צור צורה בה התה היה נפוץ בסין בתקופתו.[3][4] באותה תקופה בסין התה נשתה בעיקר למטרות רפואיות, והיה מעורבב עם צמחי מרפא נוספים.

המנהג של שתיית תה התפתח ועבר מן התחום הרפואי אל עבר שתייה למען ההנאה וכך גם התפשט לכל סין. במאה התשיעית לספירה המחבר הסיני לו יו כתב את ה"קלאסיקה של התה", חיבור על תה שהתמקד בשלבי הגידול, הטיפוח וההכנה של התה. חייו של לו יו הושפעו רבות מהבודהיזם ובמיוחד מהזן. רעיונותיו היוו את ההשראה לטקס התה היפני.

הדרך בה הכינו את התה לקראת סוף המאה ה-12 נקראה "tencha" (点茶), אבקת המאצ'ה הושמה בתוך קערה, הוספו מים חמים ואבקת התה והמים הוקצפו ביחד, שיטה זו יובאה ליפן על ידי איסאי, נזיר אחר, בחזרתו מסין. הוא לקח עימו זרעי תה שבמקרה הפיקו את התה שנחשב לאיכותי ביותר בכל יפן.[5]

אבקת התה הירוק שימשה לראשונה בפולחנים דתיים בתוך מנזרים בודהיסטיים. עד המאה ה-13, כאשר קאמאקורה שוגיונייט שלט ביפן, התה, וכל הפינוקים המקושרים אליו הפכו לסוג של סמל סטטוס בין הסמוראים ומכך נוצרה ביניהם סוג של מסורת של טעימות תה (ja:闘茶 tōcha), מסיבות שבהן התחרו על ניחוש איכות התה הטובה ביותר— אלו שגודלה בקיוטו, האלו שאיסאי הביא לסין, המנצח בתחרות היה זוכה בפרס ראוותני.

התקופה המרכזית הבאה בהיסטוריה היפנית הייתה תקופתו של מורומאקי, בעת עלייתה של תרבות הקיטאימה Kitayama Culture (ja:北山文化 Kitayama bunka), שמרכזה בתוך העולם התרבותי של אשיקאגה יושימיטסו והווילה שלו בגבעות הצפוניות של קיוטו (המקדש המוזהב), ומאוחר יותר באותה תקופה, עלייתה של תרבות ההיגאשיאמה, שמרכזה סביב העולם התרבותי האלגנטי של אשיקאגה יושימאסה והווילה הנטושה שלו בגבעות המזרחיות של קיוטו (המקדש של החמלה הזוהרת). התקופה הזו, שהתרחשה בערך בין השנים 1336 עד 1573 היוותה לניצנים למה שכיום מוגדר כהתרבות היפנית המסורתית שאנו מכירים.

השימוש בתה יפני התפתח ושינה צורות, הוא התחיל לקבל את האסתטיקה שלו, ובמיוחד האחת של ואבי-סאבי. "וואבי" מייצג את החוויות הפנימיות, או הרוחניות בחיים של בני האדם. במקור משמעותו הייתה עידון שקט או טעם מאופק המאופיין בצניעות, איפוק, פשטות, טבעיות, חוסר שלמות ואי סימטריה ומדגיש את האובייקטים והחללים האדריכליים הפשוטים וחוגג את היופי הרך והעדין שהזמן והטיפול מעניקים לחומרים. "סאבי" מצד שני מייצג את הצד החיצוני והחומרי של החיים, במקור פירושו בלוי, שחוק ורקוב. במיוחד בקרב האצולה להבין את הריקות נחשב לאמצעי הטוב ביותר להתעוררות רוחנית, כאשר חיבוק חוסר המושלמות נחשב לתזכורת בריאה להוקיר את העצמיות הלא מצוחצחת כאן ועכשיו, בדיוק כפי שאנחנו - הצעד הראשון ל"סאטורי" או הארה.

 
אשה בקימונו מבצעת טקס תה. חפץ הבמבוק בימין התמונה הוא סמן המסמן את מקום הישיבה של המארחת

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא טקס תה יפני בוויקישיתוף

טקס התה היפני: שלווה גדולה לקוח מתוך אתר מסע

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Kaisen Iguchi; Sōkō Sue; Fukutarō Nagashima, eds. (2002). "Eichū". Genshoku Chadō Daijiten (ביפנית) (19 ed.). Tankōsha (ja:淡交社). OCLC 62712752.
  2. ^ Kaisen Iguchi; Sōkō Sue; Fukutarō Nagashima, eds. (2002). "Eisai". Genshoku Chadō Daijiten (ביפנית) (19 ed.). Tankōsha (ja:淡交社). OCLC 62712752.
  3. ^ Yuki. "The Origin of Japanese Tea Ceremony". Matcha Tea. אורכב מ-המקור ב-2018-06-11. נבדק ב-14 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Han Wei (1993). "Tang Dynasty Tea Utensils and Tea Culture" (PDF). Chanoyu Quarterly. Kyoto: Urasenke Foundation of Kyoto (74): 38–58. OCLC 4044546. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-07-06. נבדק ב-2012-07-05.
  5. ^ Hiroichi Tsutsui (筒井紘一), "Tea-drinking Customs in Japan", paper presented at the 4th International Tea Culture Festival, Korean Tea Culture Association (Seoul, 1996)