יאזור
יאזוּר (בערבית: يَازُور), הייתה עיירה ערבית ששכנה כ-6 ק"מ ממזרח ליפו, במקום שבו שוכנת בימינו אזור. במהלך מלחמת העצמאות, באפריל 1948, התרוקנה העיירה מתושביה.
 | |
| קבר שייח' (מקאם) אל-קטנאן, כיום בצומת אזור, בכניסה לאזור התעשייה של חולון | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | לוד |
| נפה | נפת יפו |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 11,800 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע חמץ |
| תאריך נטישה | אפריל 1948 |
| יישובים יורשים | אזור, משמר השבעה, חלק מחולון |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 4,030 (1945) |
| קואורדינטות | 32°01′44″N 34°47′58″E / 32.0289°N 34.7994°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
היסטוריה עריכה
השם אזור הופיע בכתובת אשורית במאה ה-8 לפנה"ס, ושמו הערבי של היישוב יאזור, מוכר מאז המאה ה-13. נראה שהיישוב במקום החל לפני כ-6,000 שנים, כאשר הביצה שכסתה את בקעת אונו נסוגה.
על פי אחד מן המקומיים בעיירה, שם העיירה היה אדאליה לפני ששמה שונה ליאזור. שם העיירה השתנה לאחר השתלטותו של המלך hez-zur על העיירה.[1]
במקום התגלה מקווה מים עשוי אבן, שגילו מוערך בכ-1,800 שנה. לידו שני עצי שקמה שגילם לכל היותר הוא אלפים שנה. במקום נמצא גם סרקופג ביזנטי ששימש כשוקת.
בכפר היה מסגד שלו תשע כיפות, שהוקדש לאימאם עלי בן אבי טאלב. המסגד נמצא בסמוך לכביש 44 וגובל בבית הקברות של הכפר. המבנה, שתאריך בנייתו אינו ידוע, אך נזכר במקורות מהתקופה הממלוכית ואילך, משמש כיום כבית כנסת בשם "שערי ציון."[2]
הצלבנים הקימו מבצר צלבני על ראשה של הגבעה הניצבת במרכזה של העיירה אזור. המבצר הוקם בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון, וזכה לשם מצודת המישור (Chateau de Plain), שכן חלש על המישור המקיף את הגבעה. בשנת 1187 החריב צלאח א-דין את המצודה, אך ב-1191 שב ריצ'רד לב הארי והקימה מחדש. לאחר מכן נמסר המבצר לידי המסדר הטמפלרי. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הממלוכים, הרס ביברס את המצודה באופן סופי, וכיום נותרו ממנה רק שרידים, הניצבים במרכזו של גן. הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי תיאר את יאזור כעיירה קטנה.
.jpg)
בשנת 1552 הוקדשו הכנסות המיסים של יאזור למוסד העימארה אל-עאמרה, מוסד הצדקה הגדול שהקימה הורם סולטאן, אשתו המועדפת של סולימאן הראשון בירושלים בתקופה העות'מאנית. מבחינה מנהלית, הכפר השתייך לנפת רמלה.[3] תעודת ההקדש העתיקה מתארת את גבולות הכפר באופן הבא: "ומהם מלוא הכפר יאזור. גבולו הדרומי ע'ליט ובית קַ צָּ ב ישן והמזרחי אל־חרור אל־אחמר ומאגר תת-קרקעי שבו התאנה והבארות הרדודות ובורות מי הנזאז וחדבת סמון אל־קבלי וואדי מנזל סאכיה והצפוני חלקת אדמת סלמה והמערבי עץ שיזף מצוי מערבית לבארות הרדודות ועץ אורן."[4]
ב-1596 התגוררו בכפר כ-275 תושבים.
ביאזור התגוררו בני ארבע חמולות. בתי הכפר נבנו חלקם מאבן וחלקם מלבני בוץ וקש. בכפר הוקמו שני בתי ספר: בית הספר לבנים בשנת 1920 ובית הספר לבנות ב-1933. בשנת 1947 למדו 590 תלמידים בשני בתי הספר. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בכפר 2,337 תושבים ב-419 בתים. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט התבססו בכפר קבוצות ערביות שתקפו את התחבורה בכביש הראשי מיפו לרמלה, והפילו קרבנות רבים מקרב הנוסעים היהודים.[5]
על פי סקר הכפרים 1945 ב-1945 השתרעה העיירה על פני שטח של 11,800 דונם ואוכלוסיית המקום נאמדה בכ-4,030 תושבים. התושבים היו מבוססים מבחינה כלכלית, חלקם התפרנסו בחקלאות בפרדסי הסביבה וחלקם במסחר ובבתי חרושת כבית חרושת לקרח, טחנת קמח ובבית החרושת היהודי לעורות בשכונת מולדת שבחולון, שמחצית מעובדיו היו ערבים. הכביש הראשי מיפו לרמלה (שהמשיך לירושלים) חצה את העיירה ובשוליו חנויות ובתי קפה על אם הדרך. על תוואי הכביש זה סלול היום כביש 44.
באימפריה העות'מאנית ובפלשתינה עריכה
בשנת 1948, קצת לפני מלחמת העצמאות, מנתה אוכלוסיית הכפר כ-4,600 נפשות, כולם ערבים, רובם מוסלמים ומקצתם נוצרים. מספר הבתים בכפר הגיע ל-898. הכפר כמו היום, קושר ליפו, רמלה ולוד באמצעות כביש בצד אחד ומסילת רכבת בצד השני, ולכן גם היה מקום אסטרטגי שצבאות ישראל רצו לכבוש.
בעוד שאזור, שהוא היישוב היהודי שעליו שוכנת יאזור בעיקרה, יושבת על שטח של 2,415 קילומטר רבוע, יאזור ישבה על 11,807 קילומטר רבוע. היא שלטה על אזורים רבים מסביבתה, שכיום נשלטים על ידי חולון, משמר השבעה, תל אביב-יפו, רמת גן וגנות. עם זאת, ביאזור בנו רק על שטח מאוד מצומצם של 637 קילומטר רבוע, שכיום יושבות עליו שכונות "שיכון גג", "שיכון חדש", ושטחים מאוד מצומצמים משכונות "יצחק שדה" ו-"שיכון שבענה".[6]
מבנה חברתי עריכה
יאזור חולקה ל-4 אזורים, שבכל אחת מהן הייתה חמולה. הבתים של כל חמולה נבנו באמצעות טיט ואבנים על ידי קבוצות אשר נקראו "חושות". לכל בית מהקבוצות הללו הייתה חצר. החמולות עזרו לארגון החברתי ולמבנה הקהילה של היישוב. לרוב מנהיגי החמולות גם היה כוח רב על תושביהם באותו אזור.[6][7]
מקומות בילוי עריכה
ביאזור היה בית מקדש ומסגד, שהיו בשימוש במרכז הכפר. בנוסף לכך, במרכז הכפר היה אזור מסחרי, אשר כלל בית קפה ומספרה, ששניהם נפגעו מפצצות שזרקו אנשי האצ"ל ממכונית נוסעת כמה שנים לאחר מכן. בנוסף לכך, במזרח הכפר, איפה שממוקם כיום שיכון שבענה ובית ספר "השבעה", היו 2 בתי ספר מוסלמים, אחד לבנים והשני לבנות, שהוקמו בעזרתה של האימפריה הבריטית.[7]
ליאזור היה מקדש סופי משמעותי שהוקדש לסידנא חידר, שביקרו בו תיירים. ביאזור, סידנא חידר היה נחשב לדמות חשובה, הם קראו לו 'אדוננו', אך ההיסטוריה הביוגרפית שלו נשכחה.[7]
כלכלה עריכה
לכל אורך כביש יפו, שנקרא כיום כביש 44, היו מפעלים שהיו בבעלותם של תושבי יאזור. היה בתוך יאזור גם שטחי מסחר ומסביב לו היו גם חוות רבות של בעלי חיים וצמחים. עם זאת, רוב הכלכלה של יאזור הייתה מבוססת על גידול חקלאי. רוב השטחים שמסביב לאזור המסחרי של יאזור היו חוות של פלסטינים, ורוב התוצרת הייתה נשלחת דרך כביש יפו (כיום כביש 44) שהיה כביש אסטרטגי שהוביל לכלל הערים החשובות לפלסטינים אז, ביניהן: יפו, ירושלים, רמלה, לוד, בית דג'אן (כיום בית דגן), סרפנד אל-עמר (כיום ראשון לציון ובאר יעקב) ומקוה ישראל. כלל המסחר של יאזור הגיע לכ-140,000 לירות ארץ-ישראליות שכיום שוות ל-30 מיליון שקלים.[7]
במלחמת העצמאות עריכה
על פי תוכנית החלוקה נועד הכפר להכלל בתחום המדינה היהודית.
כבר בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות נרגמו מכוניות יהודים באזור, אך "ההגנה" נמנעה מפעולות תגמול כל עוד דרך הביטחון לא הושלמה ולא ניתן היה לעקוף את יאזור. גם רוב התושבים לא היו מעוניינים בשיבוש התחבורה היהודית מחשש לפעולות תגמול ומלחץ של נכבדי יפו לנהוג במתינות מחשש לחסימת הדרך ליפו.
ב-9 בדצמבר 1947 נזרקה פצצה לבית הקפה ביאזור ממכונית נוסעת נהוגה בידי אנשי אצ"ל. בית הקפה נהרס ושבעה מיושביו נהרגו. ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה יהודית סמוך לכפר. נהג משאית מכפר ורבורג נהרג וארבעה נפצעו.[8] בתגובה לכך הופיעו שוב אנשי אצ"ל וזרקו רימונים לבית הקפה. שישה ערבים נהרגו ורבים נפצעו.
בעקבות אירועים אלו חסם הצבא הבריטי את הכביש ביאזור לתנועה יהודית. לאחר משא ומתן בין הבריטים לאנשי הקשר של "ההגנה" סוכם שנוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות בקטע יאזור.
ב-21 בדצמבר 1947 פתחו ערביי יאזור באש על שיירה יהודית. במשאית הראשונה נהג חבר קיבוץ כפר מנחם המשאית השנייה הייתה של קיבוץ גת והשלישית של קיבוץ דורות. שתי המשאיות הראשונות הצליחו להיחלץ אבל התוקפים הצליחו להרוג את נהג משאית דורות ועוזרו. את המשאית העמוסה חביות סולר העלו באש. תימרות האש והעשן נראו עד מקוה ישראל. בהתקפה נוספת נפצעו 5 יהודים שנסעו מרחובות לתל אביב.[9] הכביש שוב נחסם למשך יממה. ב-30 בדצמבר נכנסה קבוצת יהודים לכפר ופוצצה שני בתים ששימשו אכסניה לאנשי הכנופיות. בהתקפה זו נהרג ערבי אחד ואחר נפצע.[10]
ב-22 בינואר 1948 עלה באזור טנדר שבו שבעה נוטרים על מוקש, חלקם נהרגו מפיצוץ המוקש והשאר לאחר שהמון הסתער עליהם (ראו נפילת שבעת הנוטרים). בתגובה לכך פגעו כוחות פלמ"ח בתחבורה הערבית ליפו והרגו 20 ערבים.[11] כמה ימים אחר כך פוצצה אנשי ההגנה שני בתים בכפר.[12] ב-9 בפברואר הותקפה שיירה נוספת שעברה בכפר.[13] ב-14 בפברואר תקפו כוחות גבעתי ביאזור במסגרת פעולת יאזור במבצע יונה (ע"ש יונה רסין) ופוצצו מספר מבנים.[14] עם שחר י' באדר תש"ח (20 בפברואר 1948), יצאו ממקוה ישראל כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח ותקפו את מפקדת אנשי חסן סלאמה ביאזור. במפקדה זו התבצרו לוחמים ערבים ויועציהם הגרמנים, והיא מוקמה בבית החרושת לקרח ושני בתים נוספים. הפעולה תוכננה על ידי קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין כפעולת תגמול ליום השלושים לרצח השבעה במטרה לשים קץ להתקפות החוזרות על השיירות ממתחם זה. מפקד הפשיטה היה נחום אריאלי, מפקד פלוגה ד' בגדוד החמישי ("פלוגת הקו") של הפלמ"ח, שתפקידה היה להגן על השיירות, והיא התבססה על אנשי "הרזרבה" (מילואים) בפלמ"ח. בפשיטה זו נעזרו לוחמי "פלוגת הקו" ביחידת נשק מסייע ממטה ההגנה בפיקודו של ישראל טל (טליק). בפעולה פוצצו חבלני הפלמ"ח בקרב קשה את שלושת הבתים המבוצרים, ונסוגו דרך הפרדסים למקוה ישראל, נושאים את הפצועים ואת חברם רחמים הוורד, שנהרג בהתנדבו לחפות בנשקו על החבלן אמנון חינסקי בעת שהטמין את חומר הנפץ בבית החרושת לקרח. בנסיגתם, הערבים וגם הבריטים, דלקו אחריהם וירו לעברם. הקרב היווה ציון דרך במעבר ה"הגנה" ללחימה של צבא סדיר במלחמת העצמאות: זה הקרב הראשון בו תקפו כוחות ה"הגנה" עם שחר, והראשון בו נעשה שימוש בנשק מסייע כבד. את שרידי בית החרושת לקרח וסימני היריות על קורות הבטון שנותרו אפשר לראות גם היום בסמוך ל"אנדרטת השבעה" בשולי כביש 44 החולף באזור.
עם סיום "מבצע חמץ" נטשו התושבים את יאזור ורובם ברחו למחנה הפליטים ברפיח.[15] ב-30 באפריל 1948 נכנס ליאזור כוח של חטיבת גבעתי.[16] הבריטים לא השלימו עם תפיסת יאזור על ידי היהודים מחשש לפגיעה בתנועה ליפו. הם הגישו אולטימטום לנסיגת כוחות גבעתי מיאזור ואיימו בהפגזה. לבסוף הוסכם שהכוחות יישארו ביאזור ורק שורת הבתים לאורך הכביש תישאר באחריות בריטית.[17] כך היה עד לפנוי הבריטים מארץ ישראל, עם זאת מוכתר הכפר ביקש להתיר לפועלים חקלאיים לחזור לכפר ולעבד את האדמה.[18]
ביולי הקים צה"ל במקום את המטה הצבאי שלו, ששימש אותו ב"מבצע דני"[דרוש מקור].
בנובמבר 1956, בעת מבצע קדש, ביקר העיתונאי מנחם תלמי במחנות הפליטים ברצועה, ופגש את פליטי הכפר שהמשיכו לגור ביחד באותו מתחם.[15]
קישורים חיצוניים עריכה
- מירון רפופורט, פעם היה כאן מסגד, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2005
- יאזור באתר palestineremembered.com
הערות שוליים עריכה
- ^ Palestine Exploration Fund, Quarterly statement - Palestine Exploration Fund, London, 1869
- ^ שילר, אלי, דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, כרך 118-117, ירושלים: אריאל, 1996, אריאל, עמ' 99-97
- ^ רועי מרום, גִ'נְדַאס בשערה של לוד: אבן פינה לחקר העורף הכפרי של העיר 1948-1459, לוד-דיוספוליס 7, 2021, עמ' 19-16
- ^ רועי מרום, כתבי הֶ קדש מהתקופה הממלוכית־עות'מאנית כמקור למחקר גאוגרפי־היסטורי: וקפית ח'אצכי סולטאן (1552 לסה"נ), אופקים לגאוגרפיה 103-104, 2023, עמ' 10
- ^ קן מרצחים זה עד מתי, דבר, 9 ביוני 1936
תל אביב (שוב רגמו מכונית), דבר, 12 במאי 1936
מאורעות הימים האחרונים (יריות), דבר, 2 בנובמבר 1938
יהודי נפצע קשה ליד יאזור, דבר, 13 בפברואר 1939 - ^ 1 2 Yazur — يازُور, Interactive Encyclopedia of the Palestine Question – palquest (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 قرية يازور | موسوعة القرى الفلسطينية, palqura.com (בערבית)
- ^ הותקפה שיירה ביאזור, דבר, 12 בדצמבר 1947
- ^ שנים נהרגו וחמשה נפצעו ביאזור, דבר, 22 בדצמבר 1947
- ^ אצ"ל מודה בהטלת הפצצה ליד שער בתי-הזיקוק, דבר, 1 בינואר 1948
- ^ שבעה נוטרים נרצחו בכפר יאזור, דבר, 23 בינואר 1948
- ^ פעולה נגד יאזור, דבר, 1 בפברואר 1948
- ^ יאזור מוסיפה להתקיף, דבר, 10 בפברואר 1948
- ^ ההגנה חדרה לאבו כביר יאזור וג'בליה, דבר, 15 בפברואר 1948
- ^ 1 2 מנחם תלמי, פגישה עם מכרים וותיקים - עם תושבי יאזור ויפו במחנות הפליטים ברצועה, מעריב, 30 בנובמבר 1956
- ^ סלמה ויעזור נכבשו, דבר, 2 במאי 1948
- ^ בלחץ הצבא פונה חלק מיאזור, דבר, 4 במאי 1948
- ^ מוכתר יאזור מבקש מה"ההגנה" רשות להביא לכפר "פועלים חקלאיים"..., המשקיף, 9 במאי 1948