יבנא
יִבְּנא (בערבית يبنى) הייתה עיירה ערבית בנפת רמלה, כ־10 קילומטרים דרומית־מערבית לרמלה.
 | |
| תל יבנה ושרידי צריח מסגד הכפר | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| נפה | נפת רמלה |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 59,554 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע ברק |
| תאריך נטישה | 27–28 במאי 1948 |
| יישובים יורשים | יבנה, כפר הנגיד, בית גמליאל, בן זכאי, כפר אביב, כרם יבנה |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 5,420 (1945) |
| קואורדינטות | 31°52′49″N 34°47′23″E / 31.880292°N 34.789733°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
_20-3-1928_-_i%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A8%D7%92%D7%A8i_btm11385.jpeg)
יבנא נכבשה במעין השלמה למבצע ברק, במהלך מלחמת העצמאות, בתחילת יוני 1948, ותושביה נמלטו לעיירה איסדוד. העיר יבנה, שהקמתה החלה ב־1949, שוכנת צפונית־מערבית ליבנא.
היסטוריה עריכה
היסטוריה מוקדמת עריכה
ערך מורחב – יבנה#היסטוריה
יבנא הייתה מיושבת בתקופות רבות לאורך ההיסטוריה. בתל יבנה ובסביבתו נמצאו ממצאים המתוארכים לתחילת האלף ה־2 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה), וסמוך לו נתגלו קברים מהאלף ה־4 לפנה"ס. בעיר יבנה ישבו הפלשתים בתקופת ממלכת ישראל, יהודים ושומרונים בתקופה הרומית ונוצרים בתקופה הביזנטית. ב-624 נכבשה יבנה על ידי המוסלמים. הגאוגרף המוסלמי מוחמד אל־מוקדסי כתב בספרו מ-985 על מסגד יפה שעמד ביבנא. יבנא-יבנה נכבשה בידי הצלבנים ב־1099 ושימשה, בשם "איבלין", כבירת רוזנות יפו ואשקלון. ב־1244 נכבשה יבנא-יבנה בידי הממלוכים, ובתקופתם הפכה הכנסייה בתל-יבנה למסגד. הממלוכים הוסיפו מינרט למסגד, ששרידיו עומדים עד ימינו ומתוארכים ל-1386.
הכפר יבנא עריכה
במפקד האוכלוסין העות'מאני מ־1596 נמנו בכפר יבנא 710 תושבים.
המיסיונר האמריקני ויליאם תומסון (William Thomson) ביקר בכפר ב־1834 וכתב שהכפר שכן על גבעה והתגוררו בו כ־3,000 פלאחים מוסלמים. ב-1921 הוקם בכפר בית ספר לבנים, בתחילת שנות ה־40 כבר למדו בו למעלה מ־400 תלמידים. בית ספר לבנות הוקם ב־1943. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ־1922 נמנו בכפר 1,791 תושבים. במפקד האוכלוסין מ־1931 גדלה האוכלוסייה לכדי 3,600 תושבים ב־794 בתים, כמעט כולם מוסלמים. בתקופת המנדט הבריטי הייתה יבנא במגמת צמיחה והתפתחה לעיירה. לפי 'סקר הכפרים בארץ ישראל' שנערך ב־1945, הוערך מספר תושבי הכפר לכ־5,420 נפש והוא השתרע על שטח של 59,554 דונם, מתוכם 18,790 דונם של שטחים ציבוריים ו־2,845 דונם בבעלות יהודים. השטח הבנוי של הכפר השתרע על 127 דונם.[1] בסביבות יבנא התגוררו גם כ־1,500 בדואים.
בשנות ה־40 הוקמו יישובים יהודיים בסמוך ליבנא על קרקעות שנרכשו מתושבי יבנא: ב־1941 הוקמה קבוצת יבנה וב-1946 גבעת וושינגטון.
על פי תוכנית החלוקה יועדה יבנא להיכלל בתחום המדינה היהודית. באמצע מרץ 1948 הגיעו 200 חיילים עיראקים מצבא ההצלה ליבנא, וקבעו את בסיסם בתחנת הרכבת. באפריל התפנו התושבים הבלתי־לוחמים מזרנוגה הסמוכה לעיירה.
ב-28 במאי כבשו חיילי חטיבת גבעתי את הכפר זרנוגה, הנטוש רק למחצה, בשל יחסי ידידות שנהג לקיים עם היישוב העברי, וגירשו את תושביו ליבנא. המגורשים מחו על שליחתם אל כפר עוין להם, שהם עצמם לא התירו בעבר לתושביו להיכנס אל זרנוגה, אך ללא הועיל. למחרת הם חזרו לזרנוגה וסיפרו כי גורשו מיבנא כ"בוגדים מועדים שאינם ראויים להכנסת אורחים".[2] בעקבות כיבוש זרנוגה וקוביבה, נמלטו הפליטים, יחד עם תושבי יבנא, בסוף מאי דרומה לעיירה איסדוד (אשדוד). בצה"ל החליטו לכבוש את יבנא על מנת לחסום את דרכו של הצבא המצרי צפונה. ב־5 ביוני 1948[3], במקביל להתקפה הכושלת על הטור המצרי באשדוד, נכבשה יבנא בחלק השני של מבצע ברק על ידי כוח של האצ"ל בצירוף גדודים 55 ו־51 של חטיבת גבעתי. הכוחות מצאו את הכפר נטוש, פרט לכמה זקנים וזקנות, שעליהם ציוו החיילים לארוז את מיטלטליהם.[4]
ב"מבצע נקיון" של חטיבת גבעתי, שנערך בין ה-24 ל-28 באוגוסט, קיבלו חיילי הגדוד החמישי הוראה "לגרש את כל הבלתי-מזוינים" מהאזור שבין יבנא, נבי רובין וח'רבת סוכריר (ממערב ליבנא), שבו התאספו פליטים ערבים מן הכפרים יבנא, קוביבה וזרנוגה. ואולם, החיילים מצאו שם רק מספר אנשים, כי הפליטים עזבו עוד קודם לכן.[5] תושבי יבנא הגיעו לבסוף לרצועת עזה, והם וצאצאיהם חיים בעיקר במחנות הפליטים של רפיח. רוב בתי הכפר נהרסו זמן קצר אחר כך. בסמוך לעיירה הוקמה מעברת יבנה, ועל השטחים החקלאיים של יבנא הוקמו המושבים כפר הנגיד ובית גמליאל (ב-1949), בן זכאי (ב־1950), וכפר אביב (ב־1951). בהמשך הקים משרד העבודה והרווחה ב־1955 את צופיה, מוסד מחסה לנערות (מזרחית לבן זכאי) וכן הוקמה ישיבת כרם ביבנה ב־1963.
מסגד הכפר פוצץ ב־9 ביולי 1950 בהוראתו של אלוף פיקוד הדרום, משה דיין, ורק הצריח שלו שרד.[6] מספר בתים של יבנא נותרו על תילם עד היום ומשמשים למגורים.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 177.
- ^ נכבשה יבנה, הַבֹּקֶר, 6 ביוני 1948
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, עמ' 178.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, עמ' 287.
- ^ מירון רפפורט, המסע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 6 ביולי 2007
