יוון תחת שלטון הצלבנים

שלטון הצלבנים ביוון החל לאחר מסע הצלב הרביעי בשנת 1204. הצלבנים הקתולים כבשו את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הרומית המזרחית, המכונה האימפריה הביזנטית. הם הקימו מדינות בשטחה. טווח התקופה שונה לפי אזור: המצב הפוליטי היה תנודתי מאוד, כאשר המדינות הצלבניות התפרקו והחליפו ידיים. מדינות יווניות שהוקמו בשטח האימפריה הרומית המזרחית כבשו מחדש אזורים רבים. קתולים ממערב אירופה הצליחו לכבוש חלק מיוון גם לאחר תקופת מסעות הצלב הגדולים במזרח אגן הים התיכון. שלטון זה כונה ביוונית פרנקוקראטיה, "שלטון הפרנקים".

למעט האיים היוניים וכמה איים או מבצרים שנותרו בידיי הרפובליקה של ונציה עד תחילת המאה ה-19, סוף שלטון הפרנקים ברוב חלקי יוון הגיע עם הכיבוש העות'מאני, בעיקר במאות ה-14 עד ה-17.

אסיה הקטנה והבלקן לאחר חלוקת האימפריה הביזנטית ב-1204

שם עריכה

מסעי הצלב הם סדרת מלחמות דת ומסעות צבאיים שיזמו (או תמכו) האפיפיורים הנוצריים בין המאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו בניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים. כלל המשתתפים הנוצריים במסעות הכיבוש הללו קרויים צלבנים. השימוש במונח "מסעי הצלב" המשיך עד המאה ה-16. עקב האקלים הפוליטי באירופה מאז תקופת הרנסאנס והרפורמציה, הפך המונח לבלתי קביל, והופסק השימוש בו.

תקופה זו כונתה גם Frankokratia (ביוונית : Φραγκοκρατία, "שלטון הפרנקים"), Latinokratia (ביוונית : Λατινοκρατία, "שלטון הלטינים") ובשטח הרפובליקה של ונציה, Venetokratia או Enetokratia (ביוונית : Βενετοκρατία או Ενετοκρατία, "שלטון הוונציאנים"). המונח נובע מהשם שנתנו היוונים האורתודוקסים לקתולים הלטיניים במערב אירופה: "שלטון הפרנקים או הלטינים".

היסטוריה עריכה

במהלך מסע הצלב הרביעי כבשו תושבי מדינות אירופה את שטחיה של האימפריה הביזנטית ביוון, וחילקו אותם לארבע מדינות צלבניות:

האימפריה הלטינית - התקיימה לזמן קצר בין השנים 1204 עד לכיבושה החוזר בידי הביזנטים בשנת 1261
ממלכת סלוניקי - התקיימה לזמן קצר בין השנים 1204 עד לכיבושה החוזר בידי הביזנטים בשנת 1224
דוכסות אתונה - נוסדה בידי מתיישבים מקטלוניה בשנת 1205 והתקיימה עד לכיבוש העות'מאני בשנת 1456
נסיכות אכאיה - נוסדה בשנת 1205 ונכבשה על ידי הביזנטים בשנת 1432.

אזורים בשליטת ונציה (אנ'), הייתה אחת מערי המדינה החזקות באיטליה.

כמו כן, בוצעו מספר השתלטותיות על שטחים באגן המזרחי של הים התיכון, מרביתן על ידי מסדרים צבאיים נוצרים או על ידי ערי מדינה איטלקיות שהיו בעלות עוצמה רבה ושליטה מוחלטת בים התיכון באותה התקופה. ביניהן:

דוכסות ארכיפלאגו או דוכסות נקסוס (אנ') הוקמה על ידי מתיישבים ונציאנים לאחר מסע הצלב הרביעי לאורך חופי הים האגאי ביוון. הדוכסות שמרה על מעמדה העצמאי עד לכיבושה בידי העות'מאנים בשנת 1556.
מסדר האבירים ההוספיטלרים הקים בשנת 1310 את מושבו באי רודוס וניהל באי מדינה עצמאית עד לכיבוש העות'מאני בשנת 1522.
בידי מסדר ההוספיטלרים נמצאו ערי מדינה רבות באזור אסיה הקטנה ויוון, ביניהן: איזמיר, בודרום, אנטליה, קורינתוס והאי קוס.

במקביל, הוקמו בשטחי האימפריה ישויות דוברות יוונית. בשנת 1261, השיב קיסר ניקאה מיכאל השמיני את האימפריה הביזנטית על כנה והוכרז לקיסר מיכאל השמיני פלאולוגוס (אנ'). עד מותו בשנת 1282, יוון הושבה בחלקה לשליטת ביזנטית. למרות זאת, הקיסרות לא הצליחה לשלוט על כל יוון עד סוף ימי האימפריה. הוחזר השלטון הביזנטי באזור סלוניקי, באיי הים האגאי, תסליה, אפירוס ורוב אכאיה. אתונה למשל נשארה בשליטה פרנקית (אנ').

יוון ב-1450.

ניסיונות הרפובליקה של ג'נובה (או גנואה) לכבוש את קורפו וכרתים בעקבות מסע הצלב הרביעי סוכלו על ידי הוונציאנים. רק במהלך המאה ה-14, תוך ניצול דעיכתה הסופית של האימפריה הביזנטית תחת שושלת פליאולוגוס, ולעיתים קרובות בהסכמה עם השליטים הביזנטיים המוחלשים, השתלטו אצילים גנואים שונים על שטחים בצפון מזרח הים האגאי. ביוון היבשתית, דוכסויות אתונה ונאופטריה צורפו לכתר אראגון בימי פדרו הרביעי, מלך אראגון. נחלות אלה אבדו סופית בשנת 1388 לטובת נריו הראשון, אקצ'איולי (אנ'). הוא היה בן למשפחת בנקאים שמקורה ברפובליקת פירנצה. היא הייתה בעלת השפעה בנסיכות אכאיה.

העות'מאנים, לאחר שהביסו את הבולגרים בשנת 1371, ואת הסרבים בשנת 1389, התקדמו לעבר יוון. הכיבוש של האימפריה הביזנטית נמשך כ-60 שנה, בשנת 1453 נפלה בירת האימפריה קונסטנטינופול לידי מהמט השני, ובשנת 1458 נכבשה אתונה. הפלופונסוס (מוראה) נשאר בשליטה ביזנטית עד לשנת 1460, וונציה וג'נובה שלטו בכמה משטחי הפלופונסוס וכמה איים יוונים, אולם עד 1500 היו רוב שטחי האימפריה הביזנטית, ויוון בתוכם, בידיים עות'מאניות. מצודת רודוס נפלה בידי צבאו של סולימאן המפואר ב-1522, והאיים הדודקאנסיים האחרים נכבשו באותה שנה.

איטליה ב-1789, כולל גם את מושבות ונציה ביוון

העות'מאנים והוונציאנים נאבקו בכמה מלחמות (אנ'), לעיתים בשיתוף מדינות אחרות. לדוגמה, סלוניקי, העיר השנייה בחשיבותה באימפריה הביזנטית, העבירה את נאמנותה לוונציה, בתקווה שזו תספק להם הגנה מתקיפות העות'מאנים, אך אלה הצליחו לכבוש אותה ב-1430. בשנת 1670 הם כבשו את כרתים מידי הוונציאנים. הישג בולט של ונציה היה כיבוש מחדש את מוראה. היא החזיקה בה בין 1685 ל-1714. בסוף המאבקים, בידי ונציה נשארו האיים היוניים והישובים פארגה(אנ') (נכבש בשנת 1401), ווניצה(אנ') (1684) ארטה(אנ') (1717) ופרווזה(אנ') (1717) ביוון היבשתית. בשנת 1797, ונציה איבדה את עצמאותה בעקבות הסכם קמפו פורמיו ושטחים אלה הועברו לשליטת צרפת (בהמשך נכבשו על ידי העות'מאנים). אירוע זה נחשב סוף התקופה המכונה "שלטון הפרנקים".

לבסוף, רק האיים היוניים, שנשלטו על ידי ונציה (אנ'), היו החלק היחידי מיוון שלא נפלו לידי האימפריה העות'מאנית. לאחר השלטון הצרפתי, כוח צבאי עות'מאני-רוסי הקימו באיים את רפובליקת שבעת האיים אשר התקיימה בין 1800 ל-1807. הייתה זו הפעם הראשונה מאז נפילת השרידים האחרונים של האימפריה הביזנטית במאה ה-15 בה הוענק ליוונים ממשל עצמי מוגבל. לאחר תקופה צרפתית קצרה, הוקמה ארצות הברית של האיים היוניים, מדינת חסות של האימפריה הבריטית. הם הועברו לשליטת ממלכת יוון בשנת 1864.

תרבות ודת עריכה

שרידי כנסיית הבתולה, רודוס (עיר)

בשל פילוג הכנסייה הנוצרית, היה הבדל דתי בין הצלבנים לתושבי יוון. הצלבנים היו חלק מהכנסייה הקתולית שהשתרשה במערב ורוב תושבי יוון היו חלק מהכנסייה האורתודוקסית שהייתה מקובלת באימפריה הביזנטית. תושבי יוון היו דוברי יוונית והצלבנים דיברו בעיקר שפות רומאניות (ונטית, צרפתית וכדומה) והשתמשו בלטינית לצרכים שונים.

עם אירועי מסע הצלב הרביעי, הקרע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית התעצם. כאחרית דבר למסע, אינוקנטיוס השלישי, מי ששלח את המסע, רעם נגד הצלבנים בהודעה שבה אמר כי חרבותיהם הוכתמו בדם נוצרים, ולא בדמם של הכופרים. שמונה מאות שנים אחרי מסע הצלב הרביעי, האפיפיור יוחנן פאולוס השני הביע צער לגבי אירועי המסע הרביעי פעמיים. אנשי הכנסיות הנוצריות המזרחיות רואים את מסעי הצלב כהתקפות על ידי המערב הברברי, ומתרכזים במצור על קונסטנטינופול ב-1204. חפצי קודש רבים שנלקחו אז מקונסטנטינופול נמצאים עדיין בידיים קתוליות, בוותיקן ובמקומות אחרים.

Pieta, 1566, אל גרקו, צויר בכרתים

מספר אצילויות לטיניות-צרפתיות ברחבי יוון - בעיקר דוכסות אתונה ונסיכות אכיאה - סיפקו קשרים תרבותיים עם מערב אירופה ולימוד השפה היוונית. השפעה צרפתית על יוון ניכרה באוסף חוקים, "דיני רומניה" (אנ'). הוא שימש את השלטון הפרנקי ביוון ובאופן מזדמן אף את השלטון של ונציה באיים האיוניים. היצירה הידועה "כרוניקות של מוראה" תורגמה לצרפתית וליוונית. טירות צלבניות רבות וכנסיות גותיות נבנו ברחבי יוון במהלך מסע הצלב, ואחריו היו למוקד תיירותי.

הצלבנים הגדירו את הנצרות הקתולית כדת מדינתם. רוב האוכלוסייה דגלה בנצרות אורתודוקסית. לאחר מסע הצלב הרביעי בשנת 1204, הוקם בקונסטנטינופול משכנו של הפטריארך הלטיני ובו 12 דיוקסיות הכפופות לו. כך גם הבישוף האורתודוקסי באתונה הוחלף בארכיבישוף קתולי (אנ') וההררכיה הכנסיתית (אנ') כללה כמרים קתולים. בהמשך הוקמו דיוקסיות נוספות כמו הדיוקסיה הרומית קתולית באנדרוס (אנ'). לאחר שרוב יוון נכבש על ידי העות'מאנים, הופסקה בהדרגה הפעילות הכנסייתית הקתולית והמשרות היו תואר בלבד. במקביל, המושבות הוונציאניות ביוון היו בעלות חופש ניכר.

בתקופת השלטון הוונציאני בכרתים (אנ'), נחשפה האוכלוסייה היוונית לתרבות רנסאנס. באי התפתחה ספרות יוונית משגשגת (אנ'). פעלו בה דמויות ספרותיות וכן חוקרים ופילוסופים יווניים (אנ') שפרחו באיטליה במאות ה-15 עד ה-17. במקביל, נוצרה אסכולת כרתים (אנ') בציור איקונות. הצייר דומניקוס תיאוטוקופולוס, הידוע יותר בשם אל גרקו, נולד בכרתים בתקופה זו והוכשר באיקונוגרפיה ביזנטית לפני שעבר לאיטליה ומאוחר יותר לספרד. לאחר הכיבוש העות'מאני בכרתים, מרכז הציור היווני עבר לאיים היוניים.