ויקיפדיה

יוחאי בן-נון

מראשוני חיל הים הישראלי

יוחאי בן-נון (17 בדצמבר 1924 – 6 ביוני 1994) היה מראשוני הלוחמים בחיל הים הישראלי ומפקדו השישי. פיקד על יחידות קומנדו ימי בשלהי תקופת המנדט ובמלחמת העצמאות וזכה לאות גיבור ישראל. לאחר קום המדינה היה בין מקימי שייטת 13 וראשון מפקדיה. ייסד וניהל את החברה לחקר ימים ואגמים בישראל.

יוחאי בן נון
מפקד חיל הים אלוף יוחאי בן-נון 1960.
לידה 17 בדצמבר 1924
כ' בכסלו ה'תרפ"ה
חיפה, פלשתינה (א"י)
פטירה 6 ביוני 1994 (בגיל 69)
כ"ח בסיוון ה'תשנ"ד
ניו יורק ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה התיכון ליד האוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות ההגנה
פלי"ם
צבא הגנה לישראל
חיל הים הישראליחיל הים הישראלי חיל הים
תקופת הפעילות 1940–1966 (כ־26 שנים)
דרגה אלוף (ים) אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
עיטורים
אות גיבור ישראל  אות גיבור ישראל
תפקידים אזרחיים
מנהל המכון לחקר ימים ואגמים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ילדות עריכה

בן-נון נולד בחיפה לטובה ובנימין פישמן. אמו, בת למשפחת קרול מאנשי העלייה הראשונה, נולדה בפתח תקווה. אביו נולד בדרום רוסיה ועלה לישראל בגיל שבע. בגיל שנה עברה המשפחה לירושלים והתיישבה בשכונת בית הכרם שהוריו היו בין מייסדיה, ושהייתה אז שכונה מבודדת במערב העיר. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת זו. כילד חווה בן-נון את מאורעות תרפ"ט כשהערבים בשכונתו תקפו את שכניהם היהודים. זיכרון המאורעות השאיר חותם עמוק על בן-נון, והוא אף טען שזה היה אחד הדברים שהשפיעו על מעשיו בהמשך חייו.

בן-נון למד בבית הספר התיכון בבית הכרם, לימים בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה. בזמן לימודיו, בימי מאורעות 1936–1939 (המרד הערבי הגדול) ביצע שמירות לילה בשכונת בית וגן, במחצבת צובה ובמעלה החמישה.

שירות המדינה בדרך עריכה

בשנת 1940 התחיל להתאמן במסגרת ההגנה, ובשנת 1942, עם סיום לימודיו הצטרף בן-נון לפלמ"ח, לפלוגה ו' (הירושלמית) בכפר גלעדי. בן-נון נשלח להשתתף בקורס מפקדי כתות ארצי ראשון בביתן אהרון. באמצע הקורס לקה בדלקת התוספתן ואושפז בבית חולים בילינסון. אחרי שחרורו מבית החולים, בשעה שבן-נון השתקם בירושלים, הוא הצטרף לכוח הנוטרים, ועם סיום השיקום חזר לכוח הפלמ"ח שבכפר גלעדי. הוא השתחרר מן הפלמ"ח בסוף שנת 1944, ותכנן להתחיל את לימודיו בתחום הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1945, במהלך חופשת השחרור שלו, פגש בן-נון באקראי את אברהם זכאי, מי שהיה מפקד הפלוגה הימית (פלי"ם) של הפלמ"ח, ששכנע את בן-נון להישאר בפלמ"ח ולהצטרף לכוח הימי, שבכפיפות למוסד לעלייה ב' החל להיערך באותה תקופה להעלות לארץ ישראל את שארית הפליטה מאירופה. בן-נון עבר הכשרה ימית (קורס מפקדי סירות מס' 4) בקיבוץ שדות ים, שם שכן הבסיס הימי של הפלוגה. מיד אחר כך השתתף בקורס מפקדי מחלקות בג'וערה שעליו פיקד יגאל ידין. הקורס לא הגיע לסיומו כתוצאה מפעולת הפריצה למחנה עתלית, שבו הוחזקו מעפילים שנעצרו על ידי הבריטים. לבן-נון ניתנה האחריות על כוח של ארבעים איש שהיה מופקד על שמירת הגדר המערבית של קיבוץ יגור שדרכו נועדו האסירים המשוחררים להיכנס.

בסוף שנת 1945, על פי הוראתו של אברהם זכאי, הקים בן-נון את החוליה לחבלה ימית שהייתה חלק מהפלוגה הימית. החוליה פעלה עד לסוף שנת 1947 נגד ספינות משמר וספינות גירוש שהפעילו הבריטים כחלק מהמאבק בעלייה הבלתי לגלית לישראל. במקביל המשיך בן-נון את הכשרתו הימית. בין פעולותיה של החוליה לחבלה ימית ניתן למנות את הפיגוע בשתי ספינות משמר בריטיות שעגנו בנמל חיפה במסגרת ליל הרכבות. כאשר באוגוסט 1946 הבריטים פתחו במבצע "איגלו" לגירוש מעפילים מישראל למחנות מעצר בקפריסין בן-נון וצוותו הצליחו לפגוע באוניות HMT Empire Rival בנמל חיפה, ו-HMT Ocean Vigour בקפריסין. עם ההכרזה על תוכנית החלוקה הופסקה פעילות החוליה כנגד הבריטים והתפרקה.

מלחמת העצמאות עריכה

בן-נון פיקד על פלוגת הנמל שפעלה בנמל חיפה. הפלוגה הוקמה לאחר טבח בתי הזיקוק ב-30 בדצמבר 1947, ומטרתה הייתה להגן על הפועלים היהודים שהיוו מיעוט בנמל חיפה. מכיוון שהבריטים שלטו עדיין בנמל, אנשי הפלוגה התחזו לפועלים ועסקו בחשאי בהבטחת שלומם של הפועלים היהודים ואימונם להגנה עצמית. בן-נון פיקד על הפעולה לכיבוש הכפרים הערבים בלד א-שיח' וחוואסה והשתתף בקרבות על חיפה. בין המשימות האחרות שביצעה הפלוגה היו גם העברת נשק בדרך הים לגליל המערבי הנצור והשתלטות על ציוד צבאי, אספקה ואמצעי לחימה.

באפריל 1948 הצטרף בן-נון לכוחות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח שפעלו באזור ירושלים ומונה כסגנו של מפקד פלוגה ב' חיים (פוזה) פוזננסקי. בן-נון השתתף בכיבוש בית סוריק ובמהלך קרב נבי סמואל הכושל נפצע מכדור בראשו וכדור בירכו. הוא חולץ מהשטח תחת אש והועבר לבית חולים הדסה בירושלים שפעל באותה עת כבית חולים מאולתר ברחוב הנביאים, מכיוון שבית החולים בהר הצופים כבר לא היה פעיל אחרי טבח שיירת הדסה. במהלך החלמתו הוא ירד בהפוגה הראשונה, יוני 1948, תוכנן להצטרף להפלגת אונית רכש "הזקן" (מאסטרלה) עם תותחים שנרכשו בצ'כוסלובקיה.

בעקבות קרע שחל בין משטרו של המרשל יוסיפ ברוז טיטו לבין מדינות הגוש הסובייטי, התותחים לא הגיעו ליוגוסלביה, והאונייה נצטוותה להפליג לאיטליה. בהגיעה ב-15 ביולי לנאפולי, הושבתה האונייה במסגרת שביתה כללית שפרצה בשל רצח מנהיג פועלים קומוניסטי. בן-נון, שהבריא בינתיים ביקש לחזור לישראל ואנשי המוסד הטילו עליו להשיט לישראל את הספינה "אלבטרוס", שהייתה בעבר יאכטה פרטית של הצאר הרוסי, ונתנה במתנה על ידי ראש ממשלת איטליה אלצ'ידה דה גספרי לדוד בן-גוריון. הספינה הגיעה לחיפה ב-15 באוגוסט 1948.

גרשון זק, שהיה מפקד השירות הימי, הציע לבן-נון להקים את יחידת הקומנדו הימי. בסיס היחידה הוקם בנמל יפו והתקבצו אליה ותיקי הפלי"ם ויוצאי הצבא הבריטי. לרשות היחידה הועברו שש סירות נפץ מהירות שהצי המלכותי האיטלקי פיתח במהלך מלחמת העולם השנייה. הסירות, שנשאו כ-300 ק"ג חומר נפץ, היו יכולות להגיע למהירות של 35 קשר. המפעיל הבודד שהפעילן היה אמור לכוון אותן לעבר ספינת האויב ובמרחק של 100 מטר מהספינה לפלוט עצמו מהסירה. אנשי היחידה החלו להתאמן בהפעלת הכלים בים כנרת בסיועו של המדריך האיטלקי פיורנצו קאפריוטי.

הטבעת האמיר פארוק עריכה

  ערך מורחב – האמיר פארוק

עוד בטרם הספיקו הכוחות להשלים את שלב האימון הטכני על סירות הנפץ, התעורר צורך דחוף בהפעלתן המבצעית כחלק ממבצע יואב, כשתצפית אווירית גילתה שתי אוניות מלחמה מצריות עמוסות בציוד ובחיילים שעשו את דרכן לעבר חוף עזה. הפעולה אושרה לפי הוראתו של דוד בן-גוריון, אף על פי שקודם לכן היא בוטלה עקב כניסתה של הפסקת האש השנייה לתוקף.

בליל 22 באוקטובר 1948 הגיעה אח"י מעוז מול חופי עזה, ועליה בן-נון ולוחמיו עם שלוש סירות נפץ, שכונו "סיגרים", וסירה רביעית שיועדה סירת איסוף. הכוונה הייתה לתקוף בעזרת סירות הנפץ את האמיר פארוק, אוניית הדגל של הצבא המצרי, ואת שולת המוקשים שהתלוותה אליה.
הסירה הראשונה תקפה, על פי התוכנית, את "האמיר פארוק", אך היות שהאנייה הייתה בתנועה, תקפה גם הסירה השנייה את "האמיר פארוק" במקום את שולת המוקשים. במצב זה החליט בן-נון לתקוף עם סירתו את שולת המוקשים, שהחלה לסכן את סירת השילוח של סירות הנפץ, כשהתקדמה לעברה תוך כדי ירי מקלעים. בשל תקלה במנגנון הפליטה שלו מסירת הנפץ, היה חשש שהוא עצמו יפגע מהפיצוץ, אך למרות זאת החליט בן-נון להמשיך במשימה. לבסוף, הצליח להשתחרר מהסירה ולקפוץ מעליה, רק כשהיה בטווח של כ-50 מטר משולת המוקשים במקום 100 מטר כמתוכנן. הפגיעה גרמה נזק רב לשולת המוקשים. למזלו, לא נפגע מהפיצוץ ונאסף על ידי סירת האיסוף.
על פעולה זו הוענק ליוחאי בן-נון אות גיבור ישראל ב-17 ביולי 1949. הוא היה אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו בעיטור זה.[1]

ביום ה-22 באוקטובר 1948, בשעת התקפה של כוחות חיל הים על צי האויב, גילה מפקד ההתקפה, רב-חובל יוחאי בן-נון, כי אחד מפקודיו אינו מתקיף אונית-אויב, שצוינה בתכנית, אלא אוניה אחרת. על-ידי כך עלולה הייתה האוניה הראשונה לסכן את הצלחת הפעולה ואת יחידתנו כאחת. אם כי תוך מהלך ההתקפה התקלקל באוניתו חלק מהמכשירים, דבר שעלול היה למנוע ממנו אפשרות הצלה ברגע האחרון, הוסיף רב-החובל להתקיף עד שניצח וטיבע את אונית האויב. לאחר זאת לא שם לב לסכנה הצפויה לו, אסף את כל היחידה והחזירה לבסיס בטוח. על מעשה זה הוענק לו : עיטור הגבורה ניסן תשל"ג אפריל 1973, משה דיין, שר הבטחון

— עיטור הגבורה ליוחאי בן נון

שירות בחיל הים עריכה

 
סא"ל יוחאי בן-נון בחדר המפקד של אח"י מזנק (ק-32) עם סגנו - סרן מאיר ברקת, 1955.

עם סיום מלחמת העצמאות, הפך בן-נון למפקד יחידת סירות הנפץ שהייתה מוצבת ביפו. בסוף שנת 1949, הוחלט לאחד את יחידת סירות הנפץ בפיקודו של בן-נון עם יחידת הצוללים בפיקודו של יוסף דרור (יוסלה) שפעלה אז בשדות ים. ב-1 בינואר 1950 הוקמה היחידה המאוחדת, שייטת 13. בן-נון מונה למפקדה הראשון ואילו דרור מונה לסגנו. היחידה הועברה לעתלית ונעשו מאמצים גדולים לגייס צעירים לשורותיה.

לאחר המלחמה, בשנת 1949, נשא בן-נון לאישה את שיה, בתו של יצחק בן-יעקב, ממייסדי דגניה, מראשוני הטייסים ביישוב העברי וממייסדי חברת אווירון. לזוג נולדו ארבע בנות: נועה, חמוטל, תמר ואפרת. בספטמבר 1950 נשלח בן-נון לתקופת לימודים בארצות הברית. העברתו מהפיקוד על שייטת 13 הייתה הרחקה שנעשתה על ידי הרמטכ"ל יגאל ידין, על רקע הרוח ה"פלמ"חניקית" הבלתי רשמית ששררה ביחידה.[2]

בשייטת המשחתות עריכה

בשנת 1954 סיים בן-נון בהצטיינות את לימודיו לתואר מהנדס וארכיטקט ימי במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). עם שובו לישראל מונה בן-נון לסגן מפקד אח"י מזנק (ק-32) שמפקדה היה מנחם כהן, ולאחר חודשים ספורים מונה למפקדה. בינואר 1956 נשלח בן-נון לליברפול שבבריטניה במטרה לקבל את הפיקוד על המשחתת אח"י יפו, שנרכשה יחד עם אחותה אח"י אילת ולהכשיר אותה לקראת הבאתה לישראל. לאחר גמר השיפוצים ואימוני ההיבנות בבריטניה, הגיעו המשחתות לישראל באביב 1956.

במלחמת סיני השתתף בן-נון בלכידת המשחתת המצרית איברהים אל אוול, שהפגיזה את חיפה. כמפקד אח"י יפו (ק-42) תקף בן-נון את המשחתת המצרית יחד עם אח"י אילת, תוך שהוא מנצל את העובדה שטווח התותחים הישראליים עלה על זה של המצרים וכתוצאה מכך הצליחו המשחתות הישראליות להימנע מפגיעת המצרים. לאחר קרב של כשעה וחצי נפגעה המשחתת המצרית וניסתה לסגת לכיוון ביירות, אולם אח"י יפו חסמה את נתיב נסיגתה. במקביל הותקפו המצרים על ידי שני מטוסי אוראגן של חיל האוויר הישראלי. הדבר שבר את התנגדות המצרים, והם החלו לנטוש את ספינתם. אח"י אילת השתלטה על המשחתת המצרית בעוד שאח"י יפו עסקה באיסוף המלחים המצרים שנטשו את אונייתם. בפעולה נוספת במהלך מבצע סיני השתתפה אח"י יפו בהפגזת מוצבי הצבא המצרי ברפיח.[3]

שייטת 13 עריכה

באוקטובר 1957 מונה בן-נון למפקד שייטת 13 בפעם השנייה, והמשיך בתפקיד זה עד למינויו למפקד חיל הים.

פיקוד על חיל הים עריכה

בן-נון קיבל את הפיקוד על חיל מהים מאלוף שמואל טנקוס ב-1 במרץ 1960.[4] עם המינוי הועלה לדרגת אלוף. הוא מילא תפקיד זה כשש שנים, עד 2 בינואר 1966. במהלך פיקודו על חיל הים בן-נון חתר לבסס את חיל הים כזרוע ימית חזקה של צה"ל, דבר שהיה בניגוד לדעתם של אנשי המטה הכללי, שסברו שחיל הים צריך להיות לכל היותר כוח מסייע לחילות האוויר והיבשה, אולם בסופו של דבר בן-נון הצליח להוכיח את חיוניותו של חיל ים חזק ושרק הוא יכול למנוע הטלת מצור ימי על מדינת ישראל.[5]

בזמן פיקודו של בן-נון קלט החיל את הצוללות הראשונות שלו (מדגם S): אח"י תנין (צ-71) בפיקוד יוסף דרור שהגיעה לישראל בסוף 1959, ואח"י רהב (צ-73) בפיקוד הדר קמחי שהגיעה ביוני 1960. ונערך לרכישת צוללות נוספות גדולות יותר (מדגם T), בן-נון גם חתר לרכישת צוללות בעלות יכולת שיגור של טילים בליסטיים, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות מפקדיו.[6] כמו כן נמשך פיתוחו של טיל הגבריאל, הדגם הראשון של טילי ים-ים בשימוש החיל ואחד הראשונים בעולם.

בתחילת כהונתו קיים בן-נון תהליך חשיבה בו הגיע פיקוד חיל הים למסקנה שיש צורך בשדרוג הכח הימי. ביטחון ישראל בים אינו מאפשר להסתפק ביכולת הגנת החופים והפקת מבצעים עלומים, אלא מפיתוח יכולות התקפיות שבהן משולב חיל הים במאמץ הכללי בעת מלחמה. מניסיונו במלחמת העצמאות רצה בנשק שאינו מחייב מבצעי גבורה מיוחדים. ומניסיונו בקרב נגד איברהים אל אוול רצה בנשק שיכריע את הקרב מטווח רחוק ובזמן קצר. המצאת הטיל המתביית איפשרה לנתק את הקשר הישיר בין עוצמה קרבית לגודל כלי השייט. נוצרה אפשרות להשגת המטרה מבלי לחרוג ממסגרת תקציבית סבירה.

גובשה לחיל הים תפישת הפעלה חדשה שמאוחר יותר נקראה "ספינות סער". לפי הגדרתו של בן-נון חיל הים "יצא למרחב" בהפעלת הרבה ספינות קטנות, שיישאו חימוש מדויק היכול לפגוע מרחוק ולהכריע בזמן קצר את כלי השייט של האויב. הלוא הן ספינות הטילים. תהליך הרכש וההצטיידות בספינות סער נדרש להיות קצר היות שלחיל הים לא היה דבר כנגד האויבים בים. לקראת סוף כהונתו של בן-נון כמפקד חיל הים נחתם החוזה הראשון לבנייתן.

תפישת ספינות הסער והמהירות בה יושמה הוכיחו את עצמן בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים. חיל הים שפעל ביוזמה התקפית הצליח להביס את חיל הים המצרי ואת הצי הסורי, בקרבות שנערכו במימי החופים שלהם. ובכך לשבש את המצור על ישראל במזרח הים התיכון. חופש התנועה שהושג בנתיבי השייט לישראל היה מרכיב חיוני בהחלטת ארצות הברית לאספקה בהישט.[7]

דברי אלוף יוחאי בן-נון בדיון מטכ"ל, ינואר 1963, בו הוחלט על פרויקט הסטי"לים: ”חיל הים מיצה את כל הפתרונות האפשריים לבעיית הזירה הימית באמצעות סדר הכוחות הקיים... יש לקיים צי אשר ישיג את עיקר משימתו בדרך המהירה והזולה של השמדת ציי האויב בימי הלחימה הראשונים ושיהיה מסוגל לענות על מירב המשימות שנדרשות על ידי המטה הכללי בנושאי מלחמה כוללת, מלחמה מוגבלת וביטחון שוטף. הפתרונות גלומים בשינוי התפיסה ובפיתוח נשק עדיף שישרת את התפיסה. הנשק הנדרש: סטי"לים וצוללות ובתמורה השבתה של המשחתות והטרפדות שסיימו את תפקידם.”[8]

עיקרי התפיסה היו: עיקר כוחו של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה מהירה, קטנת ממדים וזולה יחסית אשר יקנה לה את היתרונות באים:

  • הספינה תהיה מסוגלת להתמודד עם משחתות וסטי"לים גם יחד, והודות למהירותה להכתיב את תנאי הקרב.
  • לספינה תהיה עצמאות אופרטיבית כספינה בודדת או כחלק מכוח משימה.
  • הספינה תהיה חמושה בטילים מונחים ובתותחים אוטומטיים דו תכליתיים מבוקרי מכ"ם. היחס בין תותחים לטילים יהיה ניתן לשינוי בהתאם לאופי המשימות וכן ניתן יהיה להרכיב כוחות משימה בצרופים שונים של חימוש.
  • מהירות - הספינה תוכל לנוע במהירות שיוט רצופה שתאפשר מעבר מהיר מאזור לאזור וריכוז כוח בנקודת הכרעה. טווח ההפלגה ייענה על כל משימה באגן המזרחי של הים התיכון.
  • כושר ימי - לספינה יהיה כושר שיט טוב בים סוער.
  • ואחרון אך חשוב, אפשרות למעבר לבנייה בארץ, לאחר קליטת הסדרה הראשונה שתבנה בחו"ל.

מין הראוי לציין שבן-נון, בהיותו מפקד חיל הים, יזם פיתוח של כלי שיט נוסף - "אריה", דמוי טורפדו, שיהיה מונהג על ידי לוחם בודד. ה"אריה" תוכנן להיות בעל טווח שייט גדול, המסוגל לפעול גם בתנאי ים קשים. אולם עם פרישתו של בן-נון מפיקוד על חיל הים, שהיה היוזם והכוח המניע, הוקפא המיזם ובוטל.

גלריה עריכה

אחרי השחרור מצה"ל עריכה

 
פיורנצו קאפריוטי (מימין) ויוחאי בן נון (משמאל) במפגש לציון 40 שנה לחיל הים בשנת 1988.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בשנת 1966 נענה בן-נון לפנייתו של ראש הממשלה לוי אשכול להקים את המכון לחקר ימים ואגמים. בשנים 1968–1982 היה בן-נון מנהלו הראשון של המכון, ולאחר פרישתו שימש כיושב ראש מועצת המנהלים של המכון עד פטירתו. במסגרת תפקידו במכון חתר בן-נון לפיתוח החקלאות הימית בישראל, לניצול יעיל של משאבי המים, והוא הניח את התשתית למחקר האוקיינוגרפי בישראל.

בשנותיו האחרונות עבד בקיבוצו, מעגן מיכאל, תחילה כאחראי על האחזקה ובהמשך כמנהל במפעל "צורון" (המייצר חלקי מתכת מדויקים). אחר כך עבד ליד מכונת הזרקה במפעל "פלסאון" (המייצר מוצרי פלסטיק) ולבסוף היה אחראי על מערכת הבריאות בקיבוץ. יוחאי בן-נון נפטר ב-1994 בעת ששהה בניו יורק בשליחות הקיבוץ והמכון לחקר ימים ואגמים, ונקבר במעגן מיכאל. על שמו רחובות בחיפה ובירושלים.

פעילות ציבורית ופוליטית עריכה

עם שוך הקרבות לאחר מלחמת יום הכיפורים, הצטרף בן-נון לתנועת המחאה של מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, "ישראל שלנו – התנועה לתמורה" שקראה להתפטרות הממשלה. אולם עם הזמן נתגלעו חיכוכים בין בן נון לקדמוני ומחאתם דעכה.[9]

בן-נון היה חבר במועצה לשלום ולביטחון. הוא התנגד להמשך נוכחותה של ישראל בשטחים, ודגל בנסיגה מהם תוך ניסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים.

בזירה הביטחונית עריכה

לאחר שחרורו מצה"ל נרתם בן-נון, על פי בקשתו של ראש המוסד מאיר עמית, למאמצים לשחרור עצורי העסק הביש במצרים וקיים פגישות רבות בעניין זה בארצות הברית ובאירופה.[10] במלחמת ששת הימים התנדב למילואים והשתתף במבצעים הימיים בחזית הדרומית. עם סיום הלחימה שם, התנדב לשרת בחזית הצפונית כלוחם מן המניין, השתתף בקרבות על רמת הגולן והגיע יחד עם הכוחות הראשונים לקוניטרה.[11] עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התנדב בן-נון לשירות מילואים והשתתף בתכנון מבצעי חיל הים ובפשיטות של שייטת 13 על מעגן ע'רדקה במטרה להשמיד את ספינות הטילים של הצי המצרי.[12]

מאמרים שכתב עריכה

מקורות וקריאה נוספת עריכה

  • משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 258–266.
  • שיה בן-נון, ודיתה גרי, (עורכות), התקופה לקחה אותנו, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 2003.
  • שיה בן-נון, ממפקד לפקודיו, מדברי יוחאי בן-נון למפקדים וחיילים בחיל הים, הוצאת קרן להנצחת יוחאי בן-נון, 2014.
  • אבנר שור, אבירם הלוי, בשיתוף טל בשן, האש והדממה - סיפורו של יוחאי בן־נון, מייסד שייטת 13, הוצאת כתר, 2017.

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: יוחאי בן-נון
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוחאי בן-נון

הערות שוליים עריכה

  1. ^ רב חובל (רס"ן) יוחאי בן-נון, באתר www.gvura.org
  2. ^ יוחאי בן-נון, התקופה לקחה אותנו, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 70-69.
  3. ^ יהודה הראל, צל"ש עשרים שנות גבורה בישראל, הוצאת מוקד, עמ' 54-53
  4. ^ א/מ יוחאי בן-נון נתמנה מפקד חיל הים, דבר, 1 במרץ 1960
  5. ^ מייק אלדר, שייטת 13, ספריית מעריב, 2003 עמ' 261-262
  6. ^ אמיר אורן, כל בעל מקרר ישלם לירה לחודש וכך נקים את משמר הגבול, הארץ, 14/10/05
  7. ^ בן-נון, ודיתה גרי, (עורכות), התקופה לקחה אותנו, הוצאת משרד הביטחון,2003, עמ' 118.
  8. ^ שיה בן-נון, ודיתה גרי, (עורכות), התקופה לקחה אותנו, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 118-116.
  9. ^ שמשון עופר, ניתוק בין זרמים, דבר, 29 בספטמבר 1974
  10. ^ בסופו של דבר שוחררו העצורים כחלק מעסקת חילופי השבויים שלאחר מלחמת ששת הימים.
  11. ^ יהודה הראל, צל"ש עשרים שנות גבורה בישראל, הוצאת מוקד, עמ' 56-55
  12. ^ מייק אלדר, שייטת 13, ספרית מעריב, עמ' 52-17


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יוחאי_בן-נון&oldid=38295244"