ויקיפדיה

יוחנן מגוש חלב

ממנהיגי המרד הגדול ברומאים

יוחנן מגוש חלב (שמו המלא: יוחנן בן לוי) היה ממנהיגי המרד הגדול ברומאים, במאה הראשונה לספירה. מוצאו מגוש חלב שבגליל העליון.

יוחנן בן לוי
לידה המאה ה־1 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה רומא
מקום מגורים גוש חלב וירושלים
מקצוע סוחר שמן
תפקיד מנהיג במרד הגדול
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שרידי בית כנסת עתיק בגוש חלב, עירו של יוחנן

מעמדו החברתי עריכה

יוחנן בן לוי היה בן למשפחה בעלת אמצעים מגוש חלב בגליל. יוסף בן מתתיהו מתאר את יוחנן כמי שהיה חברו ו"מיודעו" של שמעון בן גמליאל (בנו של רבן גמליאל הזקן), שעמד בראש בית הלל בתקופת המרד (חיי יוסף, לח, 189-194). יוחנן היה אישיות מקומית חשובה עוד קודם לפרוץ המרד בשנת 66, ואחת הראיות לכך היא אזכור שמו בלוויית שמו של אביו.[1] יוסף אף מציין כי היה "בן למשפחה ידועת שם".[2] ראייה נוספת לכך היא הופעתו בראש המנהיגים של גוש חלב, בתחילה בניסיון למתן את התושבים הנוטים למרד ולאחר מכן בהנהגתם לאחר התנפלות השכנים הנוכרים על העיר ובביצורה. ברור שיוחנן הוא המנהיג המקומי הבולט בגוש חלב, משום שכאשר יוסף בן מתתיהו מבקר בעיר, יוחנן הוא האיש היחיד איתו הוא בא בדברים.[3]

אישיותו עריכה

המקור העיקרי לתולדותיו של יוחנן בן לוי מגוש חלב הם הספרים "מלחמת היהודים" ו"חיי יוסף" של יוסף בן מתתיהו, אשר היה מפקד הגליל בימי המרד הגדול. יוחנן מילא במרד תפקיד חשוב בהגנת הגליל ולאחר מכן בהגנת ירושלים, והיה לאויבו בנפש של יוסף בן מתתיהו. ייתכן אפוא, כי מקור זה אינו אמין, אולם זהו בעצם המקור היחיד שניתן למצוא באשר לתולדותיו של יוחנן מגוש חלב. יוסף בן מתתיהו מתאר את יוחנן מגוש חלב במילים הבאות:

”הוא היה ערום ונוכל מכל אנשי הבליעל אשר קנו להם שם במעשי הנבלה האלה. לראשונה היה יוחנן איש עני וימים רבים היה חסר הכסף לשטן למזימות רשעו. הוא היה משכיל על דבר שקר והבין לשים את חותם האמת על כזביו, והתרמית נחשבה בעיניו למידה טובה”.[4]

ההתקפה הבוטה של יוסף על יוחנן אופיינית לכתיבה הפולמוסית הפוליטית בספרות וברטוריקה היוונית והרומאית.[5] ייתכן כי בשעת כתיבת "מלחמת היהודים", היה יוחנן עדיין בחיים במאסר הרומאים, ויוסף חשש שהוא עוד עלול להזיק לו בעיני הרומאים (כפי שעשה אחד מפליטי הקנאים בקיריני[6]) ולכן הרבה לגנות אותו ולתאר אותו כשקרן, כדי לפסול את עדותו לחלוטין. ניתן גם להסביר זאת בכך שבזמן כתיבת "מלחמת היהודים", זעמו וצערו של יוסף על החורבן היו עדיין טריים ושנאתו כלפי האשמים בו, לדעתו, הותירה את חותמה בתיאורו.[7]

יוסף בן מתתיהו נשלח להנהיג את המרד בגליל אך בשלב מסוים יוחנן מגוש חלב החל לחשוד בו ובכנות כוונותיו, וביקש להרחיקו מתפקידו. מכאן ואילך התקיימה סדרה של מהלכים המתוארים בידי יוסף בן מתתיהו בספרו 'מלחמות היהודים', כהתנכלות של יוחנן לו ולמנהיגותו.

בספר 'חיי יוסף' טוען יוסף בן מתתיהו, כי הונו של יוחנן הושג בדרכי מרמה, כאשר יוחנן טען לפניו טענות שקר, במטרה להשיג רווחים מהירים, כי יהודי קיסריה נותרו ללא שמן זית ולשם כך הפקיע כמויות גדולות של שמן זית מגוש חלב: "הוא ידע היטב כי בקסריה נמכרים שני סכסטרים בדרכמון אחד, ובגוש חלב שמונים סכסטרים בארבעה דרכמונים".[8]

ההיסטוריון בן המאה ה-19 צבי גרץ מתאר את אותה הדמות עצמה במילים הבאות:

”אז יצא מקרב העם איש מלא רוח גבורה, אשר בגורלו עלה להמשיך את המלחמה עם הרומיים עד השעה האחרונה, ואשר יחד עם שמעון בר גיורא היה גם שמו למחיתה לאויבי היהודים”.[9]

בספר זה ("חיי יוסף"), שנכתב כעשרים וחמש שנה לאחר אירועי המרד, תיאר יוסף בן מתתיהו את יוחנן מגוש חלב, כמי שבתחילה היה דווקא מתון בגישתו והתנגד למרד: ”בראות יוחנן בן לוי, שאחדים מתושבי העיר מתכוננים למרוד ברומאים, ניסה להרגיע את רוחם ולדרוש מהם כי ישמרו אמונים לרומאים. אולם עם כל השתדלותו לא עלה הדבר בידו... את גוש חלב בנה מחדש, יפה מאשר לפנים”.[10] אפיונו של יוחנן בהצגתו הראשונה לפני הקוראים כשוחר שלום, עומד בסתירה להצגתו ב"מלחמת היהודים", שם הוא רשע מעיקרו, וגם בסתירה להמשך הדברים ב"חיי יוסף", המציגים את יוחנן כנבל. ניתן לחשוד כי בעריכת דבריו לקראת פרסום הספר, דאג יוסף בן מתתיהו, בראשית דבריו על יוחנן, הבאים מיד אחרי דבריו על יוסטוס איש טבריה, לשפר את דמותו של יוחנן כדי להבליט עוד יותר את רשעותו של יוסטוס.[11] יוסף בן מתתיהו השתמש בספריו כדי לנגח את אויביו הפוליטיים, ויש להניח כי תיאורו את יוחנן נובע מההיסטוריה המשותפת שלהם, ומהדרך השונה מאוד בה בחרו שניהם, ואינו תיאור אובייקטיבי של דמות חשובה זו בתולדות עם ישראל. תיאורו את יוחנן מגלה איבה מיוחדת כלפי אישיותו. מעבר להתנגדות האידאולוגית וההאשמה באסונות שקרו לאחר מכן, קיים הבדל בין תיאור יוחנן לבין תיאור מנהיגים אחרים. ביקורתו של יוסף על יוחנן חושפת איבה אישית עמוקה, ששורשיה נעוצים בעיקר בניסיונו בתקופת כהונתו כמפקד הגליל, שם היה יוחנן יריבו הנחוש ביותר, אשר עשה הכל כדי להדיחו.[12]

עד לנפילת גוש חלב עריכה

גוש חלב (בכתבי יוסף בן מתתיהו ביוונית: "גיסקלה") הייתה עיר קדומה בגליל, במקום בו שוכן הכפר המודרני ג'ש. כאמור, יוסף בן מתתיהו סיפר כי יוחנן נמנה תחילה עם המתונים,[13] והחל בפעילות מלחמתית רק בתגובה להתנפלות אנשי צור ובני בריתם על גוש חלב.[3] הוא פעל בימים הראשונים של המרד, בטרם מונה יוסף בן מתתיהו למפקד הגליל, ובשעה שהמלחמה עדיין נשאה אופי של מלחמה בין האוכלוסיות היהודיות והלא יהודיות השוכנות בארץ. יוחנן קיבץ אליו לוחמים מכל קצות הגליל, כארבע מאות במספר, וארגן אותם לכוח צבאי שהגן על ערי הגליל, ופשט על הערים הנכריות.[14] כאשר הגיע למקום יוסף בן מתתיהו, הוא הורה ליוחנן לבנות מחדש את חומותיה של גוש חלב ולהגן עליה.[15] יוסף הגיע לגליל עם שני עוזריו, יועזר ויהודה, לאחר שהוסמך על ידי הממשלה שהוקמה בירושלים על ידי אספת העם, לשמש המפקד הצבאי של הגליל, ויוחנן היה כפוף למרותו. שניים אלו, כפי הנראה, היו שונים באופיים ובגישתם אל הפעולות שהיה צריך לנקוט בהן. ההתנגשות הראשונה בין השניים הייתה בשאלת מכירת אוצרות התבואה של הקיסר הרומי שהיו מאוכסנים בגליל, לצורך בניית החומה של גוש חלב. תבואות אלו נועדו לשמש מס לרומא.[16] יוסף סירב לאשר את המכירה, ויש המפרשים את הדבר כחוסר רצון מצידו לפגוע בקיסר הרומי. בסופו של דבר, קיבל יוחנן משני עוזריו של יוסף את האישור למכור את תבואת הקיסר, והוא השתמש בכסף לביצור עירו, גוש חלב.[17]

בדיווחו של יוסף בן מתתיהו על יוחנן בזמן פעילותו בגליל, לא נזכרת שום פעולה כלשהי נגד הרומאים או נגד המתונים, אוהדיהם. לדברי אוריאל רפפורט, אילו דגל יוחנן בתקופה זו במרד, יוסף לא היה מעלים זאת מקוראיו, ולכן המניע לפעולותיו לא היה בהכרח עמדה אנטי-רומאית ומאבקו ביוסף בן מתתיהו לא היה בהכרח קשור ליחס לרומא. נראה כי ליריבות זו לא היה אופי רעיוני, וכי הריב היה במסגרת השקפות דומות, שכן יוחנן נעזר במאבקו באישים מהממשלה המתונה.[18]

יוסף כתב כי יוחנן ניסה לגייס אנשים להורגו, וכי המריד את אנשי טבריה כנגדו. לאחר ניסיון זה נמלט יוחנן לגוש חלב ושקד על הכנת הגנתה, ועמו כאלפיים איש, פליטים יהודים מערי סוריה. יוחנן פנה באמצעות שליחים (אחד מהשניים היה אחיו, שמעון) אל "רעו ומיודעו" רבן שמעון בן גמליאל הזקן בירושלים, שישכנע את חנן בן חנן וסיעתו להרחיק את יוסף מתפקידו, ואלה שלחו שליחים אל ערי הגליל להחזירו לירושלים.[19] היחסים הקרובים ששררו בין יוחנן ושמעון בן גמליאל, ונכונותו של חנן בן חנן להדיח את יוסף, מצביעים שיוחנן לא נחשב אז כשופרם של הגורמים הקיצוניים.[12] ארבעת השליחים נתמכו בצבא של כ-2,500 איש (כאלף ב"חיי יוסף"), אך יוסף הצליח להשתלט על המרידה, ושלח את השליחים וצבאם בחזרה לירושלים. לאחר כל אלו נותר יוחנן בגוש חלב ולא יצא ממנה, לדברי יוסף, מתוך פחד ממנו.[20]

בשנת 67 החל מפקד הצבא הרומי אספסיאנוס את מסעו בגליל. עד מהרה נפלה העיר יודפת, לאחר מצור קשה תחת פיקודו של יוסף, ולאחריה יתר הגליל. גוש חלב הייתה האחרונה מערי הגליל שהחזיקה מעמד, לאחר נפילת המעוזים האחרונים בידי הרומאים – גמלא והר תבור. בנו של אספסיאנוס, טיטוס, נשלח אל גוש חלב ועמו אלף רוכבים. לדברי יוסף בן מתתיהו, משהגיע טיטוס אל העיר, ביקש ממנו יוחנן שלא להתחיל במלחמה ביום השבת. טיטוס נענה לבקשה זו, ויוחנן ניצל את ההזדמנות ועזב את העיר בחשכת הלילה ועמו כמה אלפים מן הקנאים. למחרת פתחו תושבי העיר את שעריה והסגירוה בידי טיטוס. טיטוס רדף אחרי יוחנן ואנשיו, ואף הרג רבים מהם, אך יוחנן הצליח להימלט לירושלים.[21] אולם תיאור זה מעורר תהיות: אם החליט יוחנן לברוח, מדוע לא עשה זאת טרם בואו של טיטוס, וכיצד הצליחו אנשיו לעבור דרך כל כך ארוכה מבלי שישיגו אותם פרשיו של טיטוס. ייתכן, אפוא, שיוחנן ואנשיו כלל לא ברחו, אלא פשוט יצאו מהעיר, ללא נשים וילדים, ומבלי שנרדפו.[22]

המצור על ירושלים עריכה

  ערך מורחב – המצור על ירושלים (70)

יוחנן הגיע לירושלים בתחילת שנת 68, לאחר כיבוש הגליל בידי הרומאים, ועמו כמה אלפי פליטים מערים שונות בגליל.[23] כניסתם לעיר גרמה להתקהלות סביבם: אנשים רבים רצו לדעת מה קרה מחוץ לעיר. יוחנן ואנשיו טענו כי לא ברחו מהרומאים, אלא בחרו לצאת מגוש חלב, משום שהבינו כי אין טעם לבזבז נשק וכוחות על הגנת ערים קטנות וחלשות, אלא יש לשמור אותם עבור מאמץ משותף להגנת עיר הבירה. יוחנן סבב בעיר וניסה להרים את המורל של תושביה לקראת המלחמה הקרבה: הוא תיאר את הרומאים כחלשים וטען כי מכונות המלחמה שלהם נשחקו בקרבות על כפרי הגליל, ולכן, אמר, "גם אם יצמיחו הרומאים כנפיים לא יוכלו לדלג מעל חומת ירושלים".[24]

בעת שהגיע יוחנן לירושלים היו המחנות הפוליטיים היריבים על סף מלחמת אחים. הקנאים בעיר הונהגו על ידי אלעזר בן שמעון ופעלו להפלת הממשלה, אותה האשימו בנפילת הגליל. באותה העת, היה יוחנן בעל השפעה ומקובל על שני המחנות העיקריים והעוינים זה לזה שהיו בעיר: המתונים, שהחזיקו בשלטון, ובראשם, בין היתר, הכהנים הגדולים לשעבר חנן בן חנן ויהושע בן גמלא, והמורדים ("הקנאים"), ובראשם אלעזר בן שמעון.[25] יוסף בן מתתיהו האשים אותו בחתירה נגד הממשלה ובהעברת סודותיה אל הקנאים, וטען כי לאחר שנחשד בכך, חויב להישבע לנאמנותו.[26] אולם נראה כי עם התרחשות האירועים, קיבל יוחנן את טענת המורדים, כי ממשלת המתונים מתכוונת למסור את ירושלים לידי הרומאים, ולכן הפסיק את קשריו עמה ולא פעל לסייע לה.[27] לדעת אוריאל רפפורט, שינוי עמדתו של יוחנן היה חלק מתהליך לאומי כללי, מעמדה מתונה יחסית לעמדה קיצונית יותר.[28] עמדתו זו חיזקה מאוד את מפלגת הקנאים, כנגד המתונים בהנהגת הכוהנים ועשירי העיר. הכהן הגדול מתתיהו בן תאופילוס הודח, ובמקומו הובא אלמוני משורות הקנאים, בשם פנחס בן שמואל. חנן בן חנן, שעמד בראש הממשלה המתונה, החליט להתגבר על הקנאים. יוחנן ואנשיו התבצרו בבית המקדש וקראו לעזרת האדומים מבחוץ. אלו (ובהם יעקב בן סוסא) נכנסו אל העיר וטבחו במתונים. כך החל מסע רציחות, שבו איבדו את חייהם מנהיגי המתונים, חנן בן חנן ויהושע בן גמלא.

באחד החודשים הראשונים של שנת 68, נעשה יוחנן המנהיג החשוב ביותר בירושלים. עמדה זו זכתה להכרה מצד כמה קבוצות מורדים, בעיקר בזכות היקף הכוח הצבאי שעמד לפיקודו הישיר ויוקרתו באותה העת. בסוף שנת 68 נפלה ממשלת המתונים בירושלים.[23][29] יוחנן נקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי מפלגת המתונים. מולו עמד מחוץ לעיר שמעון בר גיורא, אשר הנהיג תנועה אנטי-רומאית קיצונית בעלת נטיות חברתיות,[30] אשר יוחנן הורה כי תישאר מחוץ לחומות העיר. נראה כי בתקופה זו, לאחר מפלתו של חנן בן חנן ובמהלך העימות המוקדם עם שמעון בר גיורא, היה איחוד בין מחנה יוחנן למחנה הקנאים, ויוחנן היה שותף להנהגתם. אולם בשלב מסוים החליט יוחנן להתפלג לסיעה נפרדת.[31] מאוחר יותר פרשו האדומים מצבאו של יוחנן. בהתנגשותם עם הקנאים, דחקו אותם אל ארמונה של גרפטה, קרובת משפחתו של איזטס מלך חדייב, שם התגורר יוחנן ושם שמר את השלל. האדומים פרצו לארמון, הניסו משם את הקנאים ושדדו את השלל.[32]

בניגוד לממשלת המרד המתונה, שמונתה באספת עם, שהייתה גוף יהודי חוקי, ריבוני, הנהגתו דה-פאקטו של יוחנן התבססה על כוח הזרוע ולא הייתה חלק מהשלטון החוקי ביהודה. היא לא הושתתה על יסודות חוקיים ולא זכתה להכרה.[33] יוחנן החזיק במעמדו הבכיר עד חודש ניסן 69, אז נכנס לעיר שמעון בר גיורא.[23] לאחר שבהתייעצות עם האדומים, החליטו הכהנים הגדולים ובראשם הכהן הגדול לשעבר מתתיהו בן בייתוס, להכניסו לתוך חומות העיר.[34] שמעון השתלט על חלקיה העיקריים של ירושלים, וצמצם את תחום שליטתם של יוחנן והקנאים למתחם הר הבית, שדרכי היציאה ממנו נחסמו, ולחלק מהעיר התחתונה. לתחום זה היו יתרונות צבאיים ברורים, ושמעון בר גיורא לא הצליח להתגבר על ביצוריו.[35][36]

בזמן שטיטוס שהה באלכסנדריה, עוד בטרם ריכז את כוחותיו בקיסריה, מלחמת האחים בין שלושה הפלגים פרצה במלוא עוזה, לאחר שאלעזר בן שמעון פרש מסיעת הקנאים (בסוף 69 או תחילת 70[37]), משום שלא היה מוכן לסור למרותו של יוחנן. מנהיגים נוספים של קבוצות קנאים הצטרפו אליו, והם השתלטו על החצר הפנימית של בית המקדש והתבצרו בה. יוחנן התמיד בהתקפות נגד הפלג של הקנאים המתבצרים, אולם הם גבו הרוגים רבים יותר בקרב אנשיו, משום שעל אף יתרונו המספרי על הפלג של אלעזר, יוחנן היה מצוי במקום נחות, מאחר שהחומה שהקיפה את החצר הפנימית הייתה גבוהה בכ-20 מטר מעל המפלס הכללי של הר הבית.[38] בו בזמן, העיר העליונה וחלק גדול של העיר התחתונה נמצאו תחת שליטתו של שמעון בר גיורא, שניצל את המצב כדי להגביר את התקפותיו נגד אנשי יוחנן. על אף שיוחנן הותקף משני העברים, הוא נחל הצלחה בקרבות נגד שמעון, משום שנהנה מיתרון גובה.[39] ואילו הפלג של אלעזר התנגד הן לשלטונו של יוחנן והן לשלטונו של שמעון.

בחג הפסח בשנת 70, פתחו אנשי אלעזר את שערי בית המקדש לקהל. הזדמנות זו נוצלה על ידי יוחנן על מנת לשלוח את אנשיו אל בית המקדש, כשהם חמושים בסתר, והם השתלטו עליו. מבצע זה עלה במספר רב של קורבנות מקרב האזרחים החפים מפשע, אולם כתוצאה מכך התאחדו שני הפלגים לסיעה אחת.[40] תיאור דומה לזה של יוספוס, מופיע גם אצל ההיסטוריון הרומאי טקיטוס.[41] יוסף בן מתתיהו מציין את מאזן הכוחות בשלב זה: תחת פיקודו של יוחנן היו 6,000 חיילים, תחת פיקודם של 20 קצינים, בתוספת 2,400 קנאים שהיו קודם לכן תחת פיקודו של אלעזר (סה"כ 8,400), כנגד 10,000 לוחמים בתוספת 5,000 אדומים (סה"כ 15,000) תחת פיקודו העליון של שמעון בר גיורא.[42]

כל אותה העת המתין אספסיאנוס בניחותא, שכן סבר בצדק, כי המלחמות הפנימיות בין הפלגים בעיר אך יקלו עליו ויסייעו לו כשיתחיל המצור, וכי יש לתת לצדדים הניצים למצות את הנזקים שהם גורמים זה לזה. בין היתר, נשרפו במאבק מחסני המזון של העיר, דבר שגרם לרעב משהחל המצור. יוסף בן מתתיהו האשים בכך את יוחנן כמו גם את שמעון.[43] שריפת מחסני המזון נזכרת גם באגדות החורבן שבספרות חז"ל.

רק כאשר החלו אילי הברזל של טיטוס לנגח את חומות העיר, זמן מה לאחר תחילת המצור, בכ"ג בניסן של שנת 70,[44] התאחדו המורדים.[45] יוחנן פיקד על הגנת הר הבית ועל מצודת אנטוניה.[46] במהלך המצור, כאשר הביאו הרומאים את מכונות המצור אל הסוללות, חפר יוחנן מבפנים, מאנטוניה ועד הסוללות, ומילא את החלל שיצר בעצים מרוחים בזפת. אנשיו הבעירו את העצים, המנהרות התמוטטו ועמן הסוללות.[47] בתקופה זו התיך יוחנן כלי הקודש מבית המקדש.[48]

במהלך חודש אב, זמן מה לאחר נפילת הר הבית ושריפת המקדש,[44] דרשו יוחנן, שמעון ואנשיהם מטיטוס כי ייתן להם לצאת מן העיר אל המדבר כשהם חמושים. לאחר שדרישתם נדחתה, התבצרו יוחנן, שמעון ואנשיהם בעיר העליונה, שם החזיקו מעמד עוד כמה שבועות. עם כיבוש ירושלים, ירד יוחנן עם רבים אחרים להסתתר במנהרות ושם "התענה ברעב" יחד איתם. זמן מה לאחר כיבוש העיר העליונה, בח' באלול שנת 70,[49] הסגיר עצמו לרומאים. הוא הובל לרומא על מנת להשתתף במצעד הניצחון, הטריומף, שנערך ככל הנראה ביוני 71.[49] שמעון בר גיורא הוצא להורג לאחר המצעד, אך יוחנן נשלח לכלא לשארית ימי חייו.[50] ההבדל בין העונשים שהוטלו עליהם מצביע על ההבדל במעמדם בהנהגת המרד מנקודת מבטם של הרומאים - קרי על בכירותו של בר גיורא.[51] גורלו המדויק של יוחנן אינו ידוע.[52]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ רפפורט עמ' 63.
  2. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק ג, פסקה יג, סעיף 213.
  3. ^ 1 2 רפפורט, עמ' 64.
  4. ^ מלחמת היהודים, ספר ב', פרק כא, פסקה א.
  5. ^ רפפורט, עמ' 156, הערה 25.
  6. ^ מלחמת היהודים, ספר ז, פרק יא, פסקה ג.
  7. ^ תרגום שמחוני לתולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות וביאורים לספר ב, פרק כא, פסקה א, עמ' 452.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק שלושה עשר.
  9. ^ צבי גרץ, דברי ימי ישראל, כרך שני, פרק שביעי: המלחמה בגליל, עמ' 211.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 10.
  11. ^ דניאל שוורץ, חיי יוסף, פרק י, הערה 80, עמ' 74.
  12. ^ 1 2 מנחם שטרן, יוחנן מגוש חלב, באתר מט"ח
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק י, סעיף 43.
  14. ^ מלחמת היהודים, ספר שני, פרק כא, פסקה א, סעיפים 588–589; חיי יוסף, פרק י, סעיפים 44–45.
  15. ^ מלחמת היהודים, ספר שני, פרק כ, פסקה ו, סעיף 575.
  16. ^ רפפורט, עמ' 66.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק יג, סעיפים 70–73.
  18. ^ רפפורט, עמ' 79–81.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרקים לח–מא.
  20. ^ מלחמת היהודים, ספר ב, פרק כא, פסקאות ז-ח, סעיפים 628–632.
  21. ^ מלחמת היהודים, ספר רביעי, פרק שני, סעיפים 84–120.
  22. ^ רפפורט, עמ' 85–86.
  23. ^ 1 2 3 רפפורט, עמ' 98.
  24. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק ג, פסקה א, סעיפים 121–127.
  25. ^ רפפורט, עמ' 100.
  26. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק ג, פסקה יג, סעיפים 208–218.
  27. ^ רפפורט, עמ' 101–102.
  28. ^ רפפורט, עמ' 76.
  29. ^ רפפורט, עמ' 104.
  30. ^ רפפורט, עמ' 114.
  31. ^ רפפורט, עמ' 105–107.
  32. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק ט, פסקה יא, סעיפים 566–570.
  33. ^ רפפורט, עמ' 107–108, 114.
  34. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק ט, פסקה יא, סעיפים 571–575.
  35. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק ט, פסקה יא, סעיפים 577–584.
  36. ^ רפפורט, עמ' 115.
  37. ^ רפפורט, עמ' 178.
  38. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקאות א–ב, סעיפים 2, 5–10. תרגום אולמן, עמ' 440, הערה 9.
  39. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ג, סעיפים 11–12.
  40. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה א, סעיפים 98–105.
  41. ^ טקיטוס, דברי הימים, ספר ה, פרק 12.
  42. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה א, סעיפים 248–251.
  43. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ד, סעיפים 24–26.
  44. ^ 1 2 רפפורט, עמ' 179.
  45. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ד, סעיפים 277–279.
  46. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ז, פסקה ג, סעיף 304.
  47. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ז, פסקה ג, סעיפים 466–472.
  48. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יג, פסקה ו, סעיפים 562–565.
  49. ^ 1 2 רפפורט, עמ' 180.
  50. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד (סעיפים 433–434); ספר ז, פרק ה, פסקה ג, סעיף 118; פסקה ו, סעיפים 154–155.
  51. ^ רפפורט, עמ' 173, הערה 70.
  52. ^ רפפורט, עמ' 121.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יוחנן_מגוש_חלב&oldid=38112415"