ויקיפדיה

יונה וולך

משוררת ישראלית (1944–1985)

יונה וולך (10 ביוני 1944 – 29 בספטמבר 1985) הייתה משוררת ישראלית.

יונה וולך
יונה וולך בצעירותה
יונה וולך בצעירותה
לידה 10 ביוני 1944
כפר אונו, פלשתינה (א"י)
פטירה 29 בספטמבר 1985 (בגיל 41)
קריית אונו, ישראל
שם לידה יונה גופמן וולך עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
לאום יהודייה
מקום לימודים מכון אבני עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה שירה
תקופת הפעילות 1964–1985 (כ־21 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
משפחת וולך (1945). מימין: נירה, מיכאל, אסתר, יונה.

תולדות חייה עריכה

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 ל-מיכאל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי היישוב. אסתר, לבית גופמן, נולדה בשנת 1910 בעיירה חוטין. מיכאל וולך נולד בשנת 1912 בעיירה ליפקאני,[1] הוא נהרג במלחמת העצמאות בקרב על גבעת קולה, וכך גדלה וולך (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה. אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938.[2]

היא תוארה כנערה סוערת וחסרת מנוח, בוגרת מכפי גילה ובעלת נטייה למרדנות ואקסהיביציוניזם. היא סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות באותה תקופה ואימצה לעצמה התנהגויות שנחשבו חריגות לנערה: היא קראה בשקיקה את מערבוני קרל מאי, עישנה סיגריות בשרשרת, התהלכה יחפה ובשיער מפוזר ומרושל, ונהגה ללבוש מכנסי ג'ינס גבריים, חולצה פרומת כפתורים, כובע מצחייה. הממסד החינוכי התקשה להתמודד איתה והיא סולקה מתיכון חדש בסוף כיתה י'. סמוך לסילוקה נכנסה להיריון ועברה הפלה ראשונה. בקיץ 1961, בגיל 17, החלה ללמוד במכון אבני לאמנות הציור והפיסול בתל אביב, מוסד שאהבה ושהגביר בה את דחף היצירה הלירית.[3]

המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן, באותה השנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן".

בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון במרכז לבריאות הנפש טלביה בירושלים, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תלך במסע אל אס די".

בסוף שנות השישים, בהן הגיעו לחברה הישראלית גישות חדשות למיניות ושימוש בסמים, הייתה וולך דמות בולטת ויוצאת דופן, מה שבא לידי ביטוי גם בשירתה, המשחקת במגדר וזהות מינית.

החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר תת הכרה נפתחת כמו מניפה שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת פשיטא[4], שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית.

בשנת 1978 זכתה וולך בפרס קוגל על ספרה "שירה".[5]

בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון. החל משנת 1981 התגוררה עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין, בלופט בשכונת נחלת יצחק. באותה שנה התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד, שממנה נפטרה כ-4 שנים אחר כך, כשהיא בת 41. כחודשיים בלבד לפני פטירתה שלה, נפטרה אמה, אותה סעדה עד לכתה. וולך נקברה בבית העלמין חולון.[6]

שירתה עריכה

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים מנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעיתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בבדידות, בפחד, במוות ובשיגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, בפאראפסיכולוגיה, בפמיניזם, בחולי, ובמוות חווייתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין.

החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות (הבלתי הרואי בקונטקסט ישראלי), העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט-מודרנית (שהחלה מתהווה אז), תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו נלקחים כמובן מאליו בין השאר בזכות שיריה. נושא נוסף הזוכה לעיסוק רב בשירתה של יונה וולך מתחילת כתיבתה ועד סופה, הוא חוויית הקורבנות, על כלל כל היבטיה.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" וכן: "בהמה מיוחמת (...) הייתי שמה אותה בפינה".[7] המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את הקשר עמה בעקבות פרסום השיר.[8]

שלושה מנושאי שירתה של וולך מופיעים בהרחבה בספר שירתה זה. האחד, הקיום האנושי ומצבי התודעה של האדם, או האמן, כמסמנים את משמעות החיים וכיווני החיים. השני, המין והחוויה המינית, וולך מתארת שלל צורות של מיניות שלא בהכרח חוותה אותן, אלא שהיא טוענת להימצאן כחלק מהמיניות האנושית, וממקדת בשירתה את משמעותן בתוך התודעה העצמית וחוויית "האני". בין קשת החוויות המיניות שמתארת וולך נמצאות הטרנס-מיניות, ההתעמרות בשותף או השותפה למעשה המיני, ובקצהּ האַל-מיניות. בנוסף, וולך מנסה לצלם את המיניות מבעד להוויה היהודית-הישראלית כגון הדת והלכה; והשלישי, מצב הנפש, הטירוף והשפיות. אם השפיות היא מצב הנפש הנכון או בריאות הנפש, הרי וולך מערערת על הקונקרטיות של כלליה המקובלים בתרבות המערב, או בכל תרבות אחרת, כאשר היא עלולה לפרוץ כניגוד בינה לבין האוטונומיה של חיי הנפש הפנימיים-העצמיים. הדבר ממנו חוששת וולך יותר מכל הוא איבוד יכולת ההסתכלות וההתבוננות האישית והמיוחדת על המציאות, יכולת המתאפשרת רק על ידי הפרדה השואפת למוחלטת בינה לבין כל קבוצה תרבותית או רעיונית אחרת, שעם הצטרפות האדם אליה היא מאלצת אותו לאמץ את חוקיה ובכך להיבלע ולחדול מחשיבתו הביקורתית. השקפה קיצונית, עקשנית וחסרת פשרות זו מובילה בהכרח לתחושת בדידות רבה, ואכן אחד מנושאי שיריה העיקריים הוא בדידות.

שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חוויית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשני הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה.

מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה ראתה אור באספרנטו.

המאבק על עיזבונה עריכה

בן זוגה של וולך בזמן מותה, יובל ריבלין, המחזיק בעיזבונה, אסר בשנת 2000 על אקו"ם לעשות שימוש בשיריה שטרם הולחנו או תורגמו. האיסור שהטיל ריבלין הושפע מייעוץ רבני שקיבל בעת התקרבותו לדת. צעד זה עורר ביקורת רבה בקרב אנשי תרבות.[9] הפרשה עלתה לכותרות לאחר שהזמר ארי גורלי, חבר ההרכב "40 מעלות", גילה שהוא מנוע מלמכור תקליטור של שירי משוררים שהקליט ההרכב, היות שהופיעו בו גם שני שירים של וולך, שהזכויות עליהם היו שייכות לריבלין. ריבלין חזר בו מהאיסור בתחילת יולי 2005.[10]

ייצוגיה בתרבות עריכה

 
הקדשה בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
 
מראה כללי של גן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
 
השיר "תשלח לי שקט" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
 
השיר "אדם צובר זיכרונות" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
  • שירו של רפי פרסקי "שפעת קלה" כתוב על שכנתו יונה וולך.[11]
  • החמישייה הקאמרית עשתה שימוש בשירה של וולך "תותים" במערכון "הרס"ר המצטט", שבו מדקלם הרס"ר, בגילומו של רמי הויברגר, את השיר במלואו.
  • לאחר מותה, ספדה לה המשוררת דליה רביקוביץ שיר הספד: "את כבר לא מפריעה", וכן אזכרה אותה בשירה: "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית".

במוזיקה הישראלית עריכה

באמנות החזותית עריכה

במרחב הציבורי עריכה

  • במרץ 2012 נחנך בקריית אונו גן פסלים על שמה. יש בגן שלטים ציטוטים משיריה, וכן פסלים של יוצרים אחדים.
  • בשנת 2023 נחנך בהוד השרון רחוב על שמה.

בקולנוע וטלוויזיה עריכה

בתיאטרון עריכה

וולך כתבה מחזה שלם אחד בלבד "ולדימיר ושולמית". עותק שלו נמצא בספריית התיאטרון של אוניברסיטת ת"א. היא כתבה גם מחזה משובץ שירים בשם "אור זרוע" שבו מסופר על פיראט אנטישמי שהופך לאוהב יהודים (יגאל סרנה, ביוגרפיה); המחזה נגנז. היא החלה לכתוב כמה תמונות למחזה בשם "אנדרטה של צרעת". הצגה מבוססת על תמונות אלו הועלה בפסטיבל תל אביב לשירה 2019.[14][15] נוסף לאלה, היא כתבה מספר מערכונים, שגנוזים ב"מכון גנזים" בספריית בית אריאלה ת"א.

מספריה עריכה

  • דברים, הוצאת עכשיו, 1966
  • שני גנים, הוצאת דגה, 1969
  • שירה, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1976 – אוסף המכיל את 'דברים' ו'שני גנים', ושירים חדשים
  • אור פרא, הוצאת איכות, 1983
  • צורות, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה, 1985
  • מופע, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985
  • רציתי יותר – לקט שירים שראה אור אחרי מותה מעזבונה בשער בשם זה כפרק בקובץ שיריה: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, (עורכת: הלית ישורון), תל אביב : הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992 – בקובץ כונס מבחר משיריה שנלקטו מספריה, ושירים נוספים שפורסמו בכתבי עת וחדשים מן העיזבון.
  • שירים אחרונים, הוצאת 'ספרים, הוצאה לאור', 2007 – הספר כולל את ספרה "אור פרא", את שיריה שפורסמו ב"פיוט", ושישה שירים נוספים שטרם פורסמו.
  • זאת היונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/מודן, 2013. ספר שפורסם בעקבות סרטו של יאיר קדר. הספר מאגד שירים נבחרים מכל התקופות, תמונות, וקטעים מיומנה של וולך. כמו כן כולל הספר שירים שכתבה על ערש דווי במיטת יצועיה בבית החולים.
  • אנדרטה של צרעת: כל המחזות, הוצאת הבה לאור 2021, בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר. הספר מקבץ לראשונה את שלושת חלקי הטרילוגיה: "אנדרטה של צרעת 1", "אנדרטה של צרעת 2: יצחק ודבורה" ו"אנדרטה של צרעת 3: וולדימיר ושולמית". המחזות נכתבו בין השנים 1965–1985 וכוללים גרסאות מוקדמות של כמה משיריה המפורסמים ביותר של וולך, בהם "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים", "תותים" ו"אתה חברה שלי". שירים נוספים שובצו במחזות ולא פורסמו מעולם.[16]
  • יונה וולך: השירים שמחוץ לספרים, הוצאת הבה להבא בשיתוף הספריה החדשה, 2023, בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר.[17]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: יונה וולך
  ציטוטים בוויקיציטוט: קטגוריה:שירי יונה וולך
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גן הפסלים ע"ש יונה וולך

סרטים:

קטעי קול:

יצירתה וחייה:

משיריה:

על שיריה:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 16-14
  2. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 22
  3. ^ עוז אלמוג, ממצ'ואיזם לפמיניזם, באתר אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית, ‏30 במרץ 2016
  4. ^ קרוי על שם המושג התלמודי פשיטא
  5. ^ ⁨פרם חולו!לספרות יפה לים,מיכאל ויונה וולד ⁩ | ⁨דבר⁩ | 17 ינואר 1978 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  6. ^ המשוררת יונה וולך מתה ממחלה ממארת, מעריב, 1 באוקטובר 1985
  7. ^ מירב קריסטל, כותבת כפייתית, באתר ynet, 22 בפברואר 2007
  8. ^ מיה סלע, מאחורי התצלום השערורייתי של יונה וולך, באתר הארץ, 7 ביוני 2012
  9. ^ תחייה ברק, שתיקת היונה, הקהילה התרבותית בארץ זועמת על החלטתו של יובל ריבלין שלא לאפשר שימוש ביצירות יונה וולך שברשותו, באתר "עיתון תל אביב". (האתר לא פעיל; הקישור מארכיון האינטרנט)
  10. ^ גואל פינטו, יובל ריבלין התיר להשתמש ביצירות של יונה וולך, באתר הארץ, 4 ביולי 2005
  11. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 366-365
  12. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 367-366
  13. ^   היהודים באים עונה 4 | יונה וולך - פרק 10, סרטון בערוץ "כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 03:17)
  14. ^   גילי איזקוביץ, המחזה היחיד שכתבה יונה וולך עולה לראשונה על הבמה, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2019
  15. ^ יונה וולך, סצנה מתוך "אנדרטה של צרעת", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2021
  16. ^   אמיר אוריין, "אנדרטה של צרעת" של יונה וולך מספק הצצה לנפשה המסוכסכת של משוררת גדולה, באתר הארץ, 24 במאי 2021
  17. ^   אלי אליהו, הצצה לנפשה של משוררת גדולה, באתר הארץ, 13 בפברואר 2024
  18. ^   אלון רג'ואן, "ספר יונה וולך" היה חסר לנו על המדפים כי נחוץ סיכום לטלטלה שהיא עוררה, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יונה_וולך&oldid=38363939"