יחמור

יַחְמוּר (שם מדעי: Dama) הוא סוג של פרסתנים ממשפחת האייליים ותת-משפחת איילי העולם הישן, החיים ביערות של אירואסיה. היחמורים הם איילים בעלי פרווה בצבע חמרה מנוקדת בלבן, ומכאן השם העממי יחמור. את הסוג יחמור ניתן למצוא רק בעולם הישן, המין הפרסי מצוי בכמה אזורים בישראל, לאחר שהובא אליה בעקבות הכחדתו של תת-מין דומה שחי בה בעבר.

יחמור
יחמור אירופי
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	אייליים
סוג:	יחמור
שם מדעי
Dama ‏Frisch, 1775

צילום של יחמור זכר. ניתן לראות בבירור את הקרניים המסועפות והכבדות.

יחמורים מבויתים בידי האדם שכל פרוותם לבנה

מיון

בעבר נכלל בסוג מין יחיד - יחמור אירופי, אך ארגון השימור IUCN ואחרים הגדירו מין נוסף - יחמור פרסי שהיה במקור תת-מין של היחמור האירופי. הסוג נחשב לקרוב טקסונומית לסוג אייל.

כיום, אם כן, כולל הסוג שני מינים:

• יחמור אירופי (Dama dama)
• יחמור פרסי (Dama mesopotamica)

בעבר התקיימו עוד שני מינים פרהיסטוריים:

• Dama carburangelensis
• Dama clactoniana

מראה וממדים

גופו של היחמור שרירי וחזק, וגוני פרוותו הסמיכה נעים בין חום או אדום לכתום כהה, וזהו גם מקור שמו (בערבית 'אחמר' פירושו 'אדום'). הגחון, הבטן וחלקי הרגלים התחתונים לבנים. ישנם מקרים שבהם הפרווה לבנה או שחורה כולה, אך אלו מקרים נדירים ביותר בטבע, והם נובעים לרוב מהכלאה. רוב גופו מנוקד בנקודות ובכתמים לבנים, הנראים ביתר בירור בעת הקיץ. הזנב בינוני ועגול במראהו ורגליו שריריות וחזקות ומתאימות לריצה וניתור. הזכר גדול מן הנקבה, ורק לו קרניים מסועפות וכבדות המתחלפות מדי שנה.

אורכו של יחמור בוגר בין 1.20 ל-1.50 מטרים לערך, אורך זנבו בין 10 ל-20 סנטימטרים ותחתיו פרווה לבנה. גובה היחמור בין מטר אחד ל-1.20. זכר ממוצע שוקל בסביבות 100 קילוגרם, ואילו משקל הנקבה כ-60 קילוגרם. תוחלת החיים בבר בין 14 ל-17 שנה.

אצל הצעירים הקרניים אינן מסועפות, ובכל שנה נוסף לקרניהם סעיף חדש. מדי חודש פברואר נושרות קרני הפרטים הבוגרים ומתחיל צימוח של קרניים חדשות אשר גדלות עד חודש יולי.

בתחילה, מכוסות הקרניים בשכבה עורית אך זו נושרת והקרניים נותרות חשופות. בשל העובדה שהיחמור חי לעיתים קרובות באזורים מיוערים, קרניים כבדות מפריעות לתנועתו, קרניו נועדו רק לטקסי ראווה בעונת הרבייה וההזדווגות וכשאלה מסתיימות אין לו צורך בהן והן נושרות עד לשנה הבאה.

תפוצה והיסטוריה טבעית

במשך עידן הקרח האחרון, היה היחמור נפוץ ברוב חלקי יבשת אירופה. בעידן ההולוקן, תפוצתו של היחמור האירופי הוגבלה לאזור המזרח התיכון, טורקיה וחלקים של צפון אפריקה, ואילו קרובו המרשים והיפה יותר, היחמור הפרסי (Dama mesopotamica), חי באזור מערב אסיה. במהלך תקופת האבן הקדומה, היווה היחמור מקור בשר חשוב למספר תרבויות, ואחת העדויות לכך הן בעצמות והשרידים הרבים שנמצאו באזור צפון ישראל. גם מאוחר יותר, בזמן תרבות הנאטופית, היווה היחמור מקור בשר, אך חשיבותו הלכה ופחתה, ככל הנראה כתוצאה ממידבור של אזור המזרח התיכון שהביא להריסת בית הגידול של היחמור.

היחמור הופץ באזור מרכז אירופה וחצי האי הבריטי על ידי הרומאים העתיקים שבייתו אותו. מאוחר יותר, הנורמנים שמרו יחמורים בשביל מסעות ציד בגנים מלכותיים. גם בתקופות מאוחרות יותר הרבו בני האדם לצוד את היחמור, בין אם כתחביב אצולה למטרות שעשוע ובין אם למטרות רווח.

כיום, נפוץ היחמור באזור אירופה כולה, אך בעיקר במרכז ובדרומה (היחמור האירופאי) וכן מספרים מועטים מאוד של יחמור פרסי (כמאות בודדות) באזור איראן וחצי האי ערב. המין הפרסי מצוי בסכנת הכחדה חמורה בעקבות ציד. בתחילת המאה ה-20 האוכלוסייה הדרדרה עד מאוד ואף נדמה היה כי המין נכחד כליל, אך בשנת 1956 נמצאו כ-24 פרטים בדרום-מערב אירן, ומאז החל מבצע להשבת היחמור הפרסי לטבע, שנמשך עד היום. גם בארץ ישראל היה נפוץ בעבר המין באזור הכרמל והגליל, אך הוא נכחד בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, כמו באזור פרס.

היחמור נפוץ במידה מועטה מאוד גם באזורים מסוימים בצפון אמריקה ודרומה. אוכלוסייה קטנה, שהגיעה כחיה מבויתת עם בואו של האדם הלבן והתפראה, חיה גם באוסטרליה. באזורים מסוימים במרכז אירופה, בהם אין ליחמור טורפים טבעיים רבים ובעקבות חוקי ההגנה שנחקקו, הוא מתרבה יתר על המידה ומזיק לגידולים חקלאיים או עצים.

חידוש אוכלוסיית היחמורים בישראל

באמצע שנות השבעים ביקש מנכ"ל רשות שמורות הטבע, אברהם יפה, לחדש את אוכלוסיית היחמורים בישראל. הוא רכש שני זוגות יחמורים מאחיו של השאה הפרסי, תמורת רישיון לציד של יעל גדול במצפה רמון. בסוף 1978, בשלהי תקופת שלטונו של השאה, כשהמהפכה האיראנית בפתח, הצליחו אנשי הרשות לחלץ את היחמורים, והם שוחררו בחי בר שבכרמל. בשנת 1989 פרצה בשמורה שרפה שכילתה את רוב היער, אך היחמורים הצטופפו בקרחת יער, וניצלו. נכון ל-2007, חיים בשמורה כ-650 יחמורים.

בנוסף לאוכלוסיית היחמורים שבכרמל, שוחררו בשנת 2007 שישה פרטים של יחמור פרסי באזור נחל שורק שבהרי ירושלים, שחרור שצלח פחות מקודמיו.^{[דרוש מקור]} בינואר 2020 שוחררו עוד שמונה פרטים בגליל העליון.

אורח חיים ותזונה

בדרך כלל, חי היחמור בעדרים קטנים המונים בין 5 ל-20 פרטים. היחמור חי בעיקר באזורי יער וחורש צפוף, כמו גם בחורש פתוח, שטחי מרעה וגדות נהרות, ונראה כי הוא מעדיף אזורים שאינם מצוקיים ותלולים. תזונתו כוללת דשא וסוגי עשב שונים אותם הוא מלחך במשך שעות רבות ביום. לעיתים, עומד היחמור על רגליו האחוריות כדי להגיע לעלים או פירות של עצים אותם הוא רוצה לאכול. בטבע, אויבו העיקרי של היחמור הוא הזאב.

רבייה

עונת ההזדווגות של היחמורים חלה בעונת הסתיו. הזכרים משמיעים בעונת הרבייה קול עמוק, המשמש כנראה איום לזכרים מתחרים, ומושך את תשומת לבן של הנקבות. הם עורכים ביניהם טקסי ראווה ונאבקים זה בזה בקרניהם, כאשר הנקבות מתקבצות יחדיו סביבם.

המאבק רב העוצמה, שהוא מן הפראיים בטבע, יכול להימשך אף מחצית השעה. לעיתים, אם הזכרים שווי כוחות, מתים שניהם משטפי דם כעבור ימים אחדים, וזכר צעיר יותר תופס את מקומם, אולם לרוב אין הקרב מסתיים במוות. הזכר השליט אוסף אליו את הנקבות ומונע מזכרים אחרים להתקרב. העופרים הנולדים בתחילת הקיץ הם יפי מראה וכהים מן הבוגרים. על פרוותם כתמים בהירים רבים, בדומה לפרוות הקיץ של הבוגרים. העופרים הרעבים הם הקוראים לאמם לבוא להניקם וזו בוחנת היטב את ריח גופם טרם לכן כדי לוודא שהם אכן צאצאיה.

היחמור והאדם

היחמור ניתן לביות בקלות רבה, ולעיתים קרובות נשאר מבוית למחצה גם כשהוא באזור טבעי, בפארק או שמורת טבע מוגנת.

היחמור הובא למערב אירופה ואנגליה לפני דורות רבים ובניגוד לקרוביו האיילים, גם בפציעתו יירתע מהתקפה כלפי הפוגעים בה, ולכן קרוי היחמור בלעז dama - מלכה, וזאת משום הצורך שהתעורר לאפשר לנשים ליהנות מתחביב הציד ולא לפחד שמא בפציעתו יסתער עליהן היחמור הפצוע, כמעשה של מפלט אחרון.

מזה שנים ניצוד היחמור, הן הפרסי והן האירופי, בעיקר בשל בשרו הערב ופרוותו היפה, אולם המין המצוי יותר בסיכון הוא היחמור הפרסי שנכחד לחלוטין מאזור ארץ ישראל וגם מאוכלוסייתו העולמית נותרו מאות פרטים בודדים. בין הסכנות העיקריות האורבות ליחמורים מצד האדם ניתן למנות: ציד לא חוקי, פגיעה בתאונות דרכים והריסת בית הגידול הטבעי שלו. למרות זאת, גם ברחבי העולם וגם בישראל נעשים מאמץ להחזרת היחמור לטבע - אם נכחד, או לשימור האוכלוסייה במקרה של סכנת הכחדה.

בשל הסכנה הרובצת על אוכלוסיית היחמור, פרטים רבים מוחזקים בשמורות טבע או גני חיות.

זיהוי היחמור התנ"כי

כיום ישנם שתי דעות עיקריות בין החוקרים באשר לזיהוי היחמור המקראי. יש הסוברים כי מדובר בבובאל איילי. זיהוי זה נסמך על תרגום השבעים והוולגטה שתרגמו "Bubalis". בזיהוי זה החזיק החוקר הנרי בייקר טריסטראם, וכן הזואולוג יהושע מרגולין. בימינו מחזיק בשיטה זו הפרופ' זהר עמר.

לעומת זאת, חוקרים רבים סבורים כי הסוג הקרוי כיום "יחמור" (Dama), ובאופן ספציפי המין יחמור פרסי (Dama mesopotamica) הוא היחמור המקראי. זיהוי זה מופיע בתרגום המלך ג'יימס לתנ"ך משנת 1611 הקובע כי החיה הקרויה Fallow deer - יחמור אירופי היא היחמור שאליו מתכוון התנ"ך. עד להמאה ה-19 היחמור האירופאי היה מצוי בחורשות הירדן המזרחי, ובגליל.

היחמור נקרא כך בצפון מערב איראן, שם נמצאה אוכלוסיית היחמורים הטבעית האחרונה. צורת ה-dama המקראית מצויה בלוחות בגוזן מן המאה ה-10 לפנה"ס - תל חלף. השם 'יחמור' מופיע בכתבי אוגרית ברשימת בעלי החיים שטבחום לבעל הכנעני, וכנראה קיבל את שמו משום צבעו החום-אדום (אחמר בערבית - אדום).

במאה ה-19 היו שזיהו את היחמור כאייל הכרמל.

מוזכר בתורה ככשר למאכל:

"אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר"

— ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ה'

כמו כן, בשר היחמור נחשב לבשר משובח מאוד, ובתנ"ך אף מוזכר כי בשרו עלה על שולחנו של שלמה המלך:

"עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים"

— ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ג'

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחמור בוויקישיתוף

• יחמור, באתר ITIS (באנגלית)
• יחמור, באתר NCBI (באנגלית)
• יחמור, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• יחמור, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• יחמור, באתר GBIF (באנגלית)
• שחרור יחמורים לטבע בגליל העליון, יום ד', 22 בפברואר 2023, סרטון באתר יוטיוב
• יחמור, באתר הרשימה האדומה של IUCN
• אברהם ארבל, איילים: שובו של היחמור, טבע הדברים 19, דצמבר-ינואר 1997
• תמונת יחמור, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• היחמור בישראל (אורכב 26.06.2006 בארכיון Wayback Machine)
• על פרויקט השבת היחמורים בישראל (אורכב 26.11.2006 בארכיון Wayback Machine)

לזיהוי היחמור התנ"כי

• אלקנה ביליק, היחמור, בית מקרא כרך ג', חוברת א'-ב', ניסן תשי"ח, עמ' 26-20 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• זהר עמר, לזיהוי האיל, הצבי והיחמור, על אתר, ט"ו, אדר תשס"ט
• זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר-עוז, ‏זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה, קתדרה 132, תמוז תשס"ט
• זהר עמר, היחמור המקראי ואנטילופת הבובל, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ח
• משה רענן, לזיהוי היחמור, פורטל הדף היומי

הערות שוליים

• 
• 
• 
• 
• 
  יחמורים בישראל
•