ויקיפדיה

פופוליזם ימני

אידאולוגיה פוליטית
(הופנה מהדף ימין פופוליסטי)

פוֹפוּליזם ימני (נקרא גם: פופוליזם מודרני ופופוליזם תרבותי) הוא אוסף של מתודות פוליטיות הפונות אל רגשות לאומיים בקרב קבוצות תרבותיות, דתיות או אתניות בציבור, שמוגדרים כ"עם" האותנטי, ומעודדות זהות לאומנית וחשדנות כלפי קבוצות בעלות מאפיינים אחרים תרבותיים, דתיים או אתניים, שמוצגים כגורמים חיצוניים ל"עם" ומאיימים על הזהות הלאומית. הפופוליזם מבקר לפעמים גם אליטות תרבותיות וכלכליות, יריבים פוליטיים וגורמי חוץ שמוצגים כמשתפים פעולה עמם או שתומכים בזכויותיהם[1]. במערב מזוהה הימין הפופוליסטי עם תמיכה בגישה חברתית ימנית-שמרנית, לדוגמה התנגדות לשוויון זכויות ללהט"ב, עלייה מחודשת של לאומיות ולפעמים של ערכים דתיים, והתנגדות לגלובליזציה ולהגירה חופשית. חרף התנגדותו המסורתית של הימין להרחבת מדיניות הרווחה, בימין הפופוליסטי מקובל רעיון מדינת רווחה המפלה לטובה חלק מאזרחיה, כלומר לטובת "העם".

הנשיאים לשעבר ז'איר בולסונארו (ברזיל) ודונלד טראמפ (ארצות הברית) הם דמויות מובילות של פופוליזם ימני
הנשיאים לשעבר ז'איר בולסונארו (ברזיל) ודונלד טראמפ (ארצות הברית) הם דמויות מובילות בפופוליזם ימני

השימוש במושג עריכה

בשל הקשת הרחבה של התנועות שמוגדרות כ"ימין פופוליסטי", השימוש שנעשה במונח אינו עקבי, ולא אחת הוא מוחלף במונחים שאינם זהים לו, ואף בכאלו שמנוגדים לו אידאולוגית באופן מוחלט – מה שמבלבל את הדיון עוד יותר. עם המונחים הללו נמנים "ימין חדש", "פופוליזם לאומי", "פופוליזם לאומני", "נאו-לאומיות", "נאו-ליברליזם", "ליברטריאניזם", ואף "סמכותנות" ו"נאו-פשיזם". מן הנמנע הוא להפריד ביניהם, לפחות במשמעות שבה הם משמשים בפועל[א]. חלק מהמונחים מנוגדים זה לזה, ולכן לא קיימת מפלגה שכל המונחים הללו נכונים לגביה. באירופה נעשה שימוש במונח לתיאור קבוצות, מפלגות ואישים שידועים בהתנגדותם להגירה ובתמיכתם בגישה חשדנית כלפי האיחוד האירופי.

מפלגות לפי מדינה עריכה

מפלגות הימין הפופוליסטי הראשונות הוקמו בשנות ה-90, ובאותו עשור אף נכנסו חלקן לבתי המחוקקים[ב]. במקביל התפשטו בארצות הברית תנועות ימין קיצוני שיש המציעים לשייכן לימין הפופוליסטי, אך שיוך זה אינו מקובל על דעת הרוב. על כל פנים, התנועות האמריקאיות שאין חולק על זהותן הימנית-פופוליסטית קרובות מאוד לזרם הפלאו-שמרנות. הימין הפופוליסטי האמריקאי נבדל מהשמרנות בתכניו ובסגנונו, אך רבים מציעים לראות בה את מקורו. אף שחילוקי דעות רבים סובבים סביב הימין הפופוליסטי, פלג אחד בו שנוי במחלוקת מיוחדת: מפלגות שמעריכות או מעריצות תנועות פשיסטיות מהתקופה שבין מלחמות העולם[ג].

פיארו איגנזי מחלק את מפלגות הימין הפופוליסטי, שאותן הוא מכנה "מפלגות ימין קיצוני", לשתי קטגוריות: מפלגות שהיו בעבר חלק מהימין המסורתי, ומפלגות שהתפתחו באופן עצמאי. הוא כולל את המפלגה הלאומית הבריטית, המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה ומפלגת המרכז ההולנדית בקטגוריה הראשונה. בקטגוריה השנייה הוא כולל את החזית הלאומית בצרפת, הרפובליקנים בגרמניה, הדמוקרטים של המרכז בהולנד, מפלגת הקדמה בדנמרק, מפלגת הקדמה בנורווגיה, ומפלגת החירות האוסטרית.

עם מפלגות הימין הפופוליסטי הבולטות בעולם נמנות מפלגת העצמאות הבריטית, מפלגת "ניו זילנד תחילה" ומפלגת "וילרוס" בפרובינציית אלברטה שבקנדה. המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית והמפלגה השמרנית בקנדה כוללות מאפיינים ימניים-פופוליסטיים, ולדעת אחדים אף פלגים ימניים-פופוליסטיים מובהקים.

בעשור השני של המאה ה-21 גדלה התמיכה הציבורית בתנועות הימין הפופוליסטי באירופה. החזית הלאומית בצרפת, הליגה הצפונית באיטליה, מפלגת החירות באוסטריה ומפלגת העצמאות בבריטניה נחלו הישגים נאים בבחירות הכלליות. מקובל להניח שתי סיבות עיקריות לכך: ההגירה הגוברת מהמזרח התיכון ומאפריקה, וחוסר שביעות רצון מהמדיניות הכלכלית של האיחוד האירופי.

אוסטריה עריכה

מפלגת החירות האוסטרית הוקמה ב-1955 על ידי קצין אס-אס לשעבר[2], שטען שהיא מייצגת את "הדרך השלישית" (מרכז פוליטי), בין המפלגה הסוציאליסטית למפלגת העם האוסטרית. היא ירשה את מקומה של מפלגת "התאחדות הגרמנים" שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, ואימצה את הלאומנות הגרמנית שלה. מצעה הלאומני לא הקנה לה די תומכים, והיא החלה להצטרף לקואליציות על מנת לחזק את כוחה.

בשנות השמונים אימצה המפלגה מצע ליברלי יותר. ב-1983 הייתה לחברה בקואליציה של הסוציאליסטים, ויושב הראש שלה מונה לסגן הקנצלר. אך דרכה הליברלית הייתה קצרה: ב-1986 נבחר ירג היידר למנהיג המפלגה, ותחת מנהיגותו שבה המפלגה לשורשיה. אלא שירג היידר לא היה ריאקציונר ותו לא; הוא הביא עמו סגנון חדש, והוביל את המפלגה למאבק במערכת הפוליטית. המאבק התנהל בעיקר נגד השיטה הוותיקה, לפיה מחולקות המשרות הבכירות בשירות המדינה בין המפלגות בהתאם לאחוז שזכו בבחירות, בטענה שהיא לוקה בשחיתות ובנפוטיזם.

הגישה החדשה הניבה פירות. כבר ב-1986, במערכת הבחירות הראשונה שלו, הוביל היידר את המפלגה להישג כפול. אז החלה תנופת המפלגה, שהגיעה לשיאה בבחירות הכלליות ב-1999, בהן זכתה מפלגת החירות ב-27% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה במדינה. בבחירות שלאחר מכן צנחה המפלגה ל-10%, אך מאז עולה התמיכה בה באופן הדרגתי. בבחירות 2017 זכתה המפלגה ב-26% מהקולות, נכנסה לקואליציה וזכתה למחצית ממושבי הקבינט[ד]. בבחירות מוקדמות שנערכו בספטמבר 2019 נחלשה המפלגה ואיבדה שליש מכוחה.

היינץ כריסטיאן שטראכה נבחר ליושב ראש המפלגה ב-2005.

אוסטרליה עריכה

מפלגת הימין הפופוליסטי העיקרית באוסטרליה היא "אומה אחת" (One Nation), שמונהגת על ידי פולין הנסון, סנאטורית מטעם קווינסלנד. על פי רוב חברה המפלגה בקואליציה. מפלגות נוספות בבית המחוקקים האוסטרלי, שמזוהות עם הימין הפופוליסטי, הן "השמרנים האוסטרלים" שמונהגת על ידי קורי בראנרדי, סנאטור מדרום אוסטרליה, "המפלגה הדמוקרטית-ליברלית" שמונהגת על ידי דייוויד ליונהלם, סנאטור ממזרח אוסטרליה, ומפלגת הקאטרים (The Katter's), שמונהגת על ידי חבר הפרלמנט בוב קאטר. מפלגת השמרנים האוסטרלים והמפלגה הדמוקרטית-ליברלית נוהגות להצביע יחד בסנאט.

מספר אנשים במפלגה הליברלית של אוסטרליה תוארו כאנשי ימין פופוליסטי, בהם ראש הממשלה לשעבר טוני אבוט.

איטליה עריכה

מפלגת הימין הפופוליסטי הבולטת באיטליה היא הליגה הצפונית. המפלגה דוחה את שיוכה לימין הפוליטי, אך לא את הגדרתה כפופוליסטית[3]. "הליגה הצפונית" הוקמה ב-1991, כאיחוד מפלגות ברמת המחוז. תוכניתה הגדולה היא הפיכת איטליה לפדרציה, שבה יזכו המחוזות ליתר עצמאות, בייחוד בצפון המדינה. ב-1996 אף פרסמה המפלגה מסמך בשם "הכרזת העצמאות והריבונות של פדניה"[4], והצהירה לא אחת על תמיכתה בהקמת מדינה עצמאית נפרדת בצפון המדינה[ה].

המפלגה מפגינה עוינות רבה כלפי דרום איטליה ותושביה. חבריה ידועים בהתנגדותם להגירה מהדרום לצפון, ובתליית צרותיה הכלכליות של המדינה בפערים בין הדרום לצפון. כן מזלזלת המפלגה בטבעם של אנשי הדרום, בטענה שהם עצלנים נטולי חינוך ומוסר ראויים לשמם[5][6]. חבריה ידועים גם בשימושם בשם-התואר "טֶרְרוֹנֶה", השם ללעג את תושבי הדרום[7]. גם רומא לא חומקת משבטם, בשל ריכוז הכוח והמוסדות הפוליטיים שבה – המנוגד לעקרון הפדרציה וּמַקשה על יישומו. חרף עמדה זו, המפלגה מפגינה גם לאומיות איטלקית כללית[8], וקושרת קשרים עם עמיתותיה בימין הפופוליסטי האירופי[9].

בשנות ה-90 גדלו משמעותית ממדי ההגירה לאיטליה. הליגה הצפונית החלה מבקרת את האסלאם, ומרכזת תשומת לב רבה יותר לסוגיית ההגירה הלא חוקית. כן תומכת הליגה ביציאה מגוש האירו. כשאר מפלגות הימין הפופוליסטי באירופה, גם הליגה הצפונית אינה תומכת גדולה של האיחוד האירופי, וככזו הצטרפה לקבוצת "אירופה של חירות ודמוקרטיה" בבית המחוקקים האירופי. המפלגה השתתפה ב-4 קואליציות. בבחירות הכלליות האחרונות באיטליה, שנערכו ב-2018, זכתה המפלגה לתוצאה הגבוהה בתולדותיה – 17% מהמושבים – והפכה למפלגה השלישית בגודלה באיטליה. בבחירות לבית המחוקקים האירופי, שנערכו אף הן ב-2018, נסקה המפלגה בשיעור דומה.

במרכז איטליה ובדרומה בולטות מספר מפלגות שמרניות, שיש המגדירים אותן כימניות-פופוליסטיות. רובן צמחו משרידיה של "התנועה החברתית האיטלקית", מפלגה נאו-פשיסטית קטנה בזירה הארצית[ו]. בהן בולטות שתיים: "הברית הלאומית", שזכתה ב-15.7% מהקולות בבחירות 1996, אך התפרקה עשור לאחר מכן, ו"האחים של איטליה", שמחזיקה – נכון ל-2018 – ב-4.4% מהמושבים בבית המחוקקים.

סילביו ברלוסקוני, מנהיג מפלגת "קדימה איטליה" וראש ממשלת איטליה לשעבר, תואר על ידי רבים, ובהם גם חברי מפלגתו, כאיש ימין פופוליסטי. עם זאת, מפלגתו בדרך כלל אינה מגדירה אותו ככזה[10].

ארצות הברית עריכה

עליית כוחן של האליטות בחיי המדינה והחברה, וההתנגדות הפופוליסטית לכך, הובילו להתפתחות זרמים חדשים בפוליטיקה האמריקנית[11]. עם זאת, עד לפני יובל לא ייצגו שתי המפלגות הגדולות את שני הצדדים של המפה הפוליטית; כל אחת מהן הייתה כאי נפרד, שכל קשת הדעות התקיימה בו. ולכן, כשהפופוליזם החל להתפשט, השתמשו בו שתי המפלגות. בין הבולטים שבאנשי הימין הפופוליסטי ניתן למצוא דמוקרטים ורפובליקאים כאחד[12]. אך בעוד שבמפלגה הדמוקרטית התגבשה סיעה פופוליסטית מוחשית, במפלגה הרפובליקאית רק הושפעו מהרעיון החדש.

תנועת מסיבת התה תוארה על ידי מתנגדיה כתנועת ימין פופוליסטי בשל התנגדותה לממסד, על אף שהיא תומכת ברעיונות שמנוגדים לימין הפופוליסטי, כמו ליברליזם כלכלי. מספר חוקרים אמריקאים אף הצהירו: "מדינתנו נמצאת בעיצומו של מרד פופוליסטי, שאנשיו מבקשים להוכיח קבל עם ועולם את זכותם להפגין"[13].

במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות, נשא דונלד טראמפ נאומים רבים נגד הממסד ונגד ההגירה הלא-חוקית, ונקט בכך שתי עמדות שאופייניות לימין הפופוליסטי[14]. טראמפ ניצח בבחירות בשנת 2016, אך סרב להכיר בהפסד בבחירות 2020, ופעל לסכל דבר זה.

לפני, במהלך ואחרי הבחירות לנשיאות 2020, פעלו טרמאפ ותומכיו במגוון דרכים כדי להכחיש את תוצאת הבחירות ולהפוך את תוצאתן. טראמפ ובני בריתו השתמשו בטכניקת תעמולה (אנ') המכונה "שקר גדול" כדי לקדם טענות שווא ותיאוריות קונספירציה רבות. אלו כללו טענות לפיהם הבחירות נגנבו באמצעות מכונות הצבעה מזויפות, הונאה בבחירות וקנוניה קומוניסטית בינלאומית. הנסיונות של טרמאפ ותומכיו לבטל את תואצת הבחירות כללו הצהרות חסרות בסיס לפיהן הבחירות זויפו, הגשת תביעות משפטיות חסרות בסיס, הפעלת לחץ על פקידים בכירים בנסיון לאלץ אותם להדהד את הנרטיב לפיו הבחירות זויפו ולבצע צעדים לטובת טראמפ, פיטורים של פקידים שסרבו לעשות זאת, הפעלת לחץ על פוליטיקאים רפובלקינים בנסיון "למצוא קולות", מזימות שונות בנסיון לפסול אלקטורים של מדינות, נסיון לשבש את מינוי הנשיא הנבחר בקפיטול, נסיונות החרמת קלפיות, נסיונות לערב את הצבא וגופי בטחון נוספים כדי לשבש את הבחירות ועוד. גם לאחר העברת השלטון המשיך טרמאפ ורבים מתומכיו להצהיר כי הבחירות זויפו.

חודשים לפני בחירות 2020 הודיע טראמפ בטוויטר, בראיונות ובנאומים שאם יובס הוא עשוי לסרב להכיר בתוצאות הבחירות. הוא הודיע, מבלי לבסס זאת על נתונים ספציפיים, שהבחירות יוטו בזדון נגדו[15]. הוא התקיף במיוחד את ההצבעה בדואר וטען שהיא עמוסת תרמיות, על אף שניסיון העבר סותר טענה זו - ראש ה-FBI, שמונה על ידי טראמפ, העיד בספטמבר 2020 תחת שבועה שה-FBI מעולם לא נתקל בניסיון ארצי לתרמית בחירות, בין אם בדואר ובין אם בהצבעה בקלפי[16]. טראמפ חזר וטען בפני קהלו שהדרך היחידה שהם יפסידו היא אם הבחירות יזויפו, ומאן להתחייב להעברת שלטון מסודרת אחרי הבחירות[17].הצהרות אלה של טראמפ תוארו כאיום על הסדר החוקתי.[18][19].

מעט לאחר תום הבחירות טען טראמפ טענות דומות בעלות מאפיינים פופוליסטיים מובהקים, ביניהן ש"השמאל הקיצוני והחברות הפרטיות שברשותו [של ג'ו ביידן] שינו את ההצבעות"[20]. במקביל לכך התקיימה ההסתערות על הקפיטול, ובה מאות מתומכי טרמאפ הסתערו על הקפיטול במטרה להכחיש את הפסדו של טראמפ בבחירות ולעצור את הישיבה המשותפת של בתי הקונגרס, הסנאט ובית הנבחרים, שבה נספרו קולות האלקטורים. האירוע החל בהפגנה של טראמפ בוושינגטון הבירה במטרה למחות על תוצאות הבחירות ולתמוך בתביעתו של טראמפ מסגן הנשיא מייק פנס לדחות את ניצחונו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. בתחילה התכנס ההמון לעצרת בשם "הצילו את אמריקה", אירוע מתוכנן מראש באליפסה שבו נאמו טראמפ ומקורבו רודי ג'וליאני. טראמפ הצהיר בנאומו כי הוא לא מתכוון לוותר על הנשיאות וכי ביידן הוא "נשיא לא לגיטימי". לצד זאת, קרא טראמפ לתומכיו לצעוד "בדרך שלווה ופטריוטית".[21] ג'וליאני השמיע מספר תיאוריות קשר בנוגע ל"גניבת הבחירות".[22]

לאחר פרסום תוצאות הבחירות הגישו טראמפ ואנשיו מעל שלושים תביעות משפטיות במדינות שונות, בטענות על אי-סדרים במהלך הבחירות ובספירת הקולות. רוב התביעות נדחו או נמשכו על ידי התובעים[23].המחלקה לביטחון המולדת והסוכנות לאבטחת סייבר ותשתיות, שהיו בין הגופים הפדרליים האחראים לאבטחת קיומן של בחירות סדירות ואמינות, פרסמו הצהרות שדוחות את הטענות לאי-סדרים, ומצביעות על צעדים רבים שבוצעו כדי להבטיח את אמינותן של הבחירות בנסיבות המיוחדות ב-2020[24][25].

טרמאפ פיטר את מנהל הסוכנות לאבטחת סייבר ותשתיות CISA, כריס קרבס, אחרי שקרבס סתר הצהרות כוזבות של טרמאפ ותומכיו על פרצות באבטחה האלקטרונית של הבחירות. ב-1 בדצמבר 2020, התובע הכללי של ארצות הברית,ויליאם בר, אמר כי עורכי דין וסוכני FBI בארצות הברית חקרו תלונות והאשמות על הונאה, אך לא מצאו שום דבר בעל חשיבות. ב-14 בדצמבר 2020 הודיע הנשיא טראמפ באמצעות הטוויטר שבר יתפטר מתפקידו ב-23 בדצמבר. ג'פרי רוזן החל את תפקידו כתובע הכללי בפועל, בשבועות האחרונים לנשיאותו של דונלד טראמפ. טראמפ הפעיל לחץ אדיר על רוזן, בהודעות דואר אלקטרוני ובפגישות פנים אל פנים, בהן דרש ממנו לפתוח בחקירה נגד "זיופי בחירות" במדינות המתנדנדות, בהן היה רוב של מצביעים שחורים, ללא בסיס כלשהו לחשדות. רוזן פירש זאת כבקשה להטות את תוצאת הבחירות, וסירב. ב-22 בינואר 2021 פורסם כי טראמפ שקל לפטר את רוזן, ולהחליף אותו באדם מטעמו שיבטל את תוצאות הבחירות. טראמפ נמנע מלממש את התוכנית רק לאחר שכל בכירי מחלקת המשפטים הצהירו שהם יתפטרו אם יעשה זאת[26][27].

ב-5 בדצמבר פנה טראמפ למושל ג'ורג'יה, בריאן קמפ, ודחק בו לזמן מושב מיוחד של בית המחוקקים של המדינה, במטרה לעקוף את תוצאות הבחירות במדינה, ולמנות אלקטורים שיתמכו בטראמפ. הוא גם התקשר ליו"ר בית הבוחרים של פנסילבניה במטרה דומה, והזמין בכירים רפובליקנים ממדינת מישיגן לבית הלבן כדי לדון בתוצאות הבחירות במדינה.[28][29] המגעים עם אנשי ג'ורג'יה ופנסילבניה נוצרו לאחר שניצחונותיו של ביידן אושרו באותן מדינות; ניצחונו של ביידן במישיגן אושר שלושה ימים לאחר הפגישה עם טראמפ בבית הלבן.[30][31][32] לאחר שבג'ורג'יה בוצעה ספירת קולות פעמיים, ובשתיהן אושרו תוצאות זכייתו של ביידן, קיבל מזכיר המדינה הרפובליקני, בראד רפנספרגר איומי מוות. פעילים במפלגתו, כולל שני הסנאטורים של המדינה לחצו עליו להתפטר.[33][34]

לאחר שהמאמצים המשפטיים של טראמפ ושלוחיו נכשלו בבתי משפט מדינתיים ופדרליים רבים, כולל בית המשפט העליון, כמה פעילי ימין ובני ברית של טראמפ – כולל מייקל פלין, סידני פאוול ולין ווד – הציעו שטראמפ יוכל להשעות את החוקה, להכריז על ממשל צבאי ו"להריץ מחדש" את הבחירות.[35][36] קציני צבא בדימוס רבים, עורכי דין ופרשנים אחרים הביעו אימה נוכח רעיון כזה.[37]

בלגיה עריכה

מפלגת "הגוש הפלמי", שנוסדה ב-1978, תומכת בחיזוק שלטון החוק, במאבק בהגירה (ובייחוד בהגירה מוסלמית), ובפרישת מחוז פלדנריה מן המדינה. המפלגה טוענת כי על המחוז להסתפח להולנד, בשל הקרבה התרבותית והלשונית אליה, והריחוק התרבותי והלשוני משאר חלקי בלגיה. בסופו של דבר נתקלה ההצעה בקיר הברזל של רב התרבותיות במדינה, ונכשלה. עם זאת, בבחירות לבית המחוקקים של פלנדריה, שנערכו ב-2004, זכתה המפלגה ב-24% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה. בנובמבר של אותה שנה פורקה המפלגה על ידי הממשלה, בטענה שעברה על חוק נגד גזענות, לאחר שהציעה להקים בתי ספר נפרדים לאזרחים ולמהגרים[38].

המפלגה הוקמה מחדש תוך שבוע, תחת השם "העניין הבלגי". מצעה נותר דומה, אך מוּתן מעט. המפלגה המשיכה להביע את עמדה, כי המהגרים לפלנדריה צריכים להיטמע בתרבותה וללמוד את שפתה. חרף האשמות מסוימות באנטישמיות מצד הקהילה היהודית המקומית, הפגינה המפלגה תמיכה איתנה בישראל, כחלק ממאבקה באסלאם. נכון ל-2018, למפלגה 5% מהמושבים בבית המחוקקים הפלמי, 2% מהמושבים בבית התחתון של בית המחוקקים הלאומי ו-3% מהמושבים בבית העליון שלו.[דרושה הבהרה]

גרמניה עריכה

מפלגת הימין הפופוליסטי הבולטת בגרמניה היא אלטרנטיבה לגרמניה. בבחירות הכלליות האחרונות, שנערכו ב-2017, נכנסה המפלגה לראשונה לבית המחוקקים וזכתה ב-13% מהמושבים. כך הייתה למפלגת הימין הפופוליסטי הראשונה שנכנסה לבית המחוקקים הלאומי, כמו גם למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה. לפני ניצחונה, פעלו מפלגות ימין פופוליסטי ברמה המדינתית (גרמניה היא פדרציה, ולכל מדינה בית מחוקקים משלה).

ברמה המדינתית הצליחו מפלגות הימין הפופוליסטי לנחול הצלחות מסוימות. אחדות ממדינות גרמניה חזו בנוכחות נציגיהן בבית המחוקקים, ובהמבורג הן אף היו לחלק מהקואליציה. ב-1989 זכתה התנועה בשישה מושבים בבית המחוקקים האירופי. ברמה הארצית בלט הישגה של המפלגה הנציונל-דמוקרטית, הנחשבת למפלגה נאו-נאצית[ז], ואך על פי כן זכתה במאות אלפי קולות בשלוש מערכות בחירות רצופות. בבחירות לבית המחוקקים האירופי, שנערכו ב-2014, הצליחה המפלגה לזכות במושב אחד.

ב-2005 נוסדה בגרמניה "התנועה האזרחית הפרו-גרמנית". התנועה מורכבת ממפלגות מקומיות קטנות, ארגוני בוחרים ואגודות שונות, ועורכת תעמולה נגד אסלאם קיצוני והגירה מוסלמית[39]. בנוסף תומכת התנועה במאבק חסר פשרות בשחיתות. התנועה שוללת את רעיון החברה הרב-תרבותית, ומתנגדת בחריפות לאיסלאמיזציה שלדעתה עוברת גרמניה. עמדות אלו מובילות אותה לימין הקיצוני.

דנמרק עריכה

בשנות ה-70, דנמרק הייתה ביתו של הימין הפופוליסטי באירופה. בארבע מחמש מערכות הבחירות באותו עשור זכתה "מפלגת הקדמה" באחוז דו-ספרתי של קולות. לקראת סוף המאה דעכה התמיכה במפלגה, והיא הוחלפה ב"מפלגת העם הדנית". זו המשיכה את מסורתה במילניום החדש, וזכתה באחוז דו-ספרתי של קולות בארבע מערכות בחירות רצופות – עד שבבחירות 2015, זכתה המפלגה ב-21% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה. המפלגה תומכת בצמצום ההגירה, בעיקר ממדינות שאינן מערביות, ובהטמעה תרבותית של מהגרים כבר בדור הראשון. המפלגה מבקשת לשמר את התרבות והמסורת הלאומיוֹת, ומתנגדת לעקרון הרב-תרבותיות.

כן תומכת המפלגה בחיזוק שלטון החוק ומערכת החינוך, ובשמירה על מערכת הרווחה, על מנת לקדם את הצמיחה הכלכלית. המפלגה מכירה בחשיבות השמירה על הסביבה, ועם זאת טוענת שהמאבק באבטלה חשוב יותר[40].

הולנד עריכה

בהולנד מפלגות ימין פופוליסטי מיוצגות בבית המחוקקים מאז 1982, אז זכתה מפלגת "המרכז" במושב יחיד. בעשור שלאחר מכן זכתה מפלגת "הדמוקרטים של המרכז" בשלושה מושבים. הפריצה הגדולה התרחשה ב-2002, כשזכתה "רשימת פים פורטאון" בשישית מהמושבים ונכנסה לקואליציה. שבוע לפני הבחירות נרצח מנהיגה, פים פורטאון, על ידי איש שמאל הולנדי[41].

המפלגה למען החירות מיוצגת בבית המחוקקים מאז 2006. לאחר הבחירות הכלליות ב-2010, הקימו מפלגות הימין ממשלת מיעוט בהולנד. המפלגה, שזכתה ב-24 מושבים, השתתפה בקואליציה. עמדותיה החשדניות כלפי האיחוד האירופי השפיעו רבות על היחסים בין האיחוד האירופי ובין הולנד, והשפעתה זו גברה ב-2009, כשזכתה במקום השני בבחירות לבית המחוקקים האירופי בהולנד. עיקר פועלה של המפלגה בסוגיית ההגירה: היא מתנגדת להגירה מוסלמית ולהגירה מהמדינות החדשות באיחוד האירופי, ופועלת להטמעה תרבותית של המהגרים. כן מתנגדת המפלגה לכניסת טורקיה לאיחוד האירופי, ומבקשת להוציא את הולנד מגוש האירו[42].

ב-2012 הפסיקה המפלגה למען החירות לתמוך בקואליציה המכהנת, בשל חוסר הסכמה על צעדי הצנע שקידמה האחרונה. הממשלה התפרקה ונערכו בחירות מוקדמות, אך המפלגה איבדה תשעה מושבים ונשארה באופוזיציה. בבחירות 2017 זכתה המפלגה בעשרים מושבים והייתה למפלגה השנייה בגודלה.

ב-2016 החלה לפעול בהולנד מפלגת ימין פופוליסטי בשם "הפורום לדמוקרטיה". בבחירות 2017 זכתה המפלגה בשני מושבים. רבים רואים בה כוח עולה בימין ההולנדי, או לפחות בזרם הפופוליסטי שלו[43].

הממלכה המאוחדת עריכה

מפלגת העצמאות הבריטית היא מפלגת הימין הפופוליסטי הגדולה בבריטניה. מנהיגה הקודם, נייג'ל פרג', הוא אחד ממנהיגי הזרם האירוסקפטי בפוליטיקה האירופית. במשאל העם על החברות באיחוד, הייתה המפלגה אחד הגורמים המרכזיים במחנה שתמך בעזיבה[44]. המפלגה תומכת במנגנון הגירה נוקשה יותר, שייטיב עם משכילים ואמידים[45].

חברי המפלגה השמרנית סוטים לא אחת מעמדת מפלגתם ומצביעים עם מפלגת העצמאות, בעיקר בסוגיות שנוגעות לאיחוד האירופי, להגירה ולזכויות להט"ב[46]. מנהיג המפלגה השמרנית, בוריס ג'ונסון – ראש הממשלה לשעבר וראש עיריית לונדון לשעבר – היה ממנהיגי המחנה שתמך בעזיבת בריטניה את האיחוד, ובמהלך הקמפיין לקראת משאל העם הביע עמדות שתוארו כימניות-פופוליסטיות[47].

בצפון אירלנד, מפלגת הימין הפופוליסטי המרכזית היא המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית.

יוון עריכה

ביוון שתי מפלגות ימין פופוליסטי בולטות, היוונים העצמאים והשחר המוזהב. לשתיהן ייצוג קטן בבית המחוקקים, אך רק הראשונה חברה בקואליציה[48].

המשבר הכלכלי ביוון השפיע רבות על הפוליטיקה הפנימית שלה; אחת ההשפעות הללו היא עלייתו של הימין הפופוליסטי. ב-2012, השנה שבה נחתם הסדר החוב (והמאבק הגיע לשיאו), זכה הימין הפופוליסטי ביוון בחמישית ממושבי בית המחוקקים. נכון ל-2018 הוא מחזיק במחצית מכך. "היוונים העצמאים" בולטים יותר בשיח הציבורי, בשל היותם חלק מהממשלה, אך הממשלה ביוון אינה מוסד אהוד במיוחד, וככל שנוקף הזמן מצביעים רבים יותר עוברים לשחר המוזהב.

"השחר המוזהב", כעמיתותיה בימין הפופוליסטי, שנויה במחלוקת. שתי סיבות אפשריות לכך, הן תמיכתה בהחזרת אזורים באלבניה ובטורקיה לשליטת יוון[49]; ונוהגה להתגרות במוסדות הפוליטיים. דוגמה אחת לכך, מ-2013, היא הקמת "מטבח האנשים העניים" מול בית המחוקקים באתונה, על מנת למחות נגד מדיניות הצנע הממשלתית. במטבח חולק אוכל לאזרחים יוונים בלבד, כמחאה נגד הגירה. בסופו של דבר סגרה המשטרה את המקום תוך שימוש בכוח[50].

למפלגת הליכוד האורתודוקסי העממי נציג אחד בבית המחוקקים הלאומי. קודם לכן לא יוצגה בו המפלגה, אך לבית המחוקקים האירופי דווקא הצליחה לשלוח נציג ואפילו זוג נציגים. המפלגה מתנגדת לגלובליזציה ולהצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי, ותומכת בהורדת מיסים. בולטת גם התנגדותה של המפלגה לשמה של רפובליקת מקדוניה[ח].

ישראל עריכה

המערכת הפוליטית בישראל מאופיינת בין השאר גם במפלגות שמבקשות לייצג ציבורים בעלי מאפיינים עדתיים, דתיים או תרבותיים. כאשר מפלגות כאלו מאמצות טקטיקות פופוליסטיות ימניות, הן נוטות להציג את הציבור שאותן הן באות לייצג כ"עם" האמיתי אך המקופח, שזכויותיו נפגעות כתוצאה מפעילות של אליטות הגמוניות. מנחם בגין השתמש ברטוריקה כזאת כדי לגייס תמיכה של מצביעים בני עדות המזרח. כיום, מפלגה פופוליסטית ימנית בולטת מסוג זה היא ש"ס, המעלה על נס את הפילוג העדתי ואת הפערים הכלכליים ובעולם שוויון ההזדמנויות בין "מזרחים" ל"אשכנזים". גם במפלגות נוספות יש נטייה לפופוליזם ימני, למשל במפלגות החרדיות דגל התורה ואגודת ישראל, שמעלות על נס את הפילוג הדתי בין חרדים לבין חילונים. מבחינה כלכלית, מפלגות מסוג זה תומכות בהעלאת שכר המינימום, בהגדלת הקצבאות הממשלתיות לילדים, עניים ואברכים, ובפרוטקציוניזם, וזאת על חשבון הגדלת הגירעון והחוב הציבורי והגדלת הפערים במיסוי הפרוגרסיבי. בעבר זכתה להצלחה אלקטורלית גם מפלגת שינוי (בגלגול המאוחר שלה, בהנהגת יוסף (טומי) לפיד ואברהם פורז) שדגלה בפופוליזם ימני הפוך, לפיו ה"עם" האמיתי הם הציבור החילוני-מסורתי העובד, המשרת בצבא והתורם למדינה, וה"אחרים" הם החרדים שלכאורה אינם תורמים לנשיאה בנטל. כל הגישות הללו הן וריאציות של פופוליזם מכיל, כלומר שמטרתו המוצהרת, לאחר פירוק האליטות לכאורה וביטול ההגמוניה שלהן, היא לצרף את הציבור המקופח לציבור ההגמוני, וליצור "עם" מאוחד[51].

סוג נוסף של פופוליזם ימני במערכת הפוליטית בישראל מגדיר את "העם" כציבור היהודי שדוגל בלאומיות יהודית ובדת היהודית. הציבור הערבי (ערבים אזרחי ישראל, ערביי יו"ש ועזה ומדינות ערב), ולצדם אותם חלקים בציבור היהודי שמכיר בזכויות הערבים (ה"שמאל") אינם חלק מהעם, וכך גם המהגרים הבלתי חוקיים לישראל[52]. גישה זו היא גישה של פופוליזם מדיר, שכן היא אינה שואפת לשלב את "האחרים" ב"עם" אלא להדיר את ה"אחרים" כליל. במפלגת הליכוד, במפלגת ישראל ביתנו ובמפלגות הציונות הדתית תמיד היו אגפים שתמכו באופן מובהק במדיניות ימנית-פופוליסטית כזאת, אולם בתחילה מדיניות זאת לא הייתה האידאולוגיה הרשמית של המפלגות, והיא הופיעה בעיקר בקרב ה"ספסלים האחוריים" של המפלגות, כשחברי כנסת או מועמדים לכנסת זרקו לחלל האוויר סיסמאות פופוליסטיות-ימניות כדי ליצור פרובוקציה, ועל ידי כך להשיג זמן מסך בתקשורת ותשומת לב ציבורית. מירי רגב, חברת כנסת בכירה בליכוד, הביעה תפיסה כזאת באמירה כי "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו", וכך גם מפלגת 'הימין החדש' בראשות איילת שקד ונפתלי בנט, כשאימצה את סיסמת הבחירות "שקד תנצח על בג"צ, בנט ינצח את החמאס" שיוצרת הקבלה פופוליסטית בין צמרת הרשות השופטת הישראלית לבין ארגון טרור הפועל להשמדת מדינת ישראל.

מפלגת ישראל ביתנו ואביגדור ליברמן העומד בראשה, היו חלוצים בהקצנת השיח הפופוליסטי הלאומני[53] בכך שדרשו הדרה מוחלטת של הערבים תושבי יו"ש ועזה ואזרחי ישראל גם יחד. הסלוגן "בלי נאמנות, אין אזרחות" מדגיש את האלמנט הפופוליסטי של המפלגה, וכך גם ההשוואה של ארגוני שמאל לארגוני טרור. מעט אחריה אימצו גם מפלגות הציונות הדתית את הקו הפופוליסטי הלאומני, ואחריהן אימצה אותו גם הליכוד כרטוריקה מובילה[54][55][56]. הרטוריקה הזאת יצרה הקבלה בין כל הגורמים בשרשרת ה"אחרים", החל מאיראן, דאעש וחזבאללה, המשך בחמאס, הרשות הפלסטינית והערבים אזרחי ישראל, וכלה בשמאל הישראלי[51][57]. מול כל אלה, ניצב "העם האמיתי" בהנהגת בנימין נתניהו, ורק הם לכאורה נאמנים באמת לארץ ישראל, לדת ישראל וללאום הישראלי. את הרטוריקה הזאת מדגימה למשל האמירה של נתניהו בסרטון שהופץ ביום הבחירות ב-2015 כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. לנו אין V15, לנו יש צו 8, לנו יש רק אתכם. צאו לקלפי. תביאו את החברים, את בני המשפחה, תצביעו מחל." האמירה הזאת מעודדת קיטוב פופוליסטי בין ערביי ישראל, שמימוש זכות ההצבעה הדמוקרטית שלהם מוצגת כמסוכנת למדינה, והשמאל הישראלי, שמוצג כפועל באמצעות עמותות ממומנות היטב, לבין הציבור הישראלי הרחב שמוצג כבעל ערכי משפחה וחברות, ציבור המשרת בצבא במילואים ומתגייס ביום פקודה, ומפלגת הליכוד שהיא לכאורה היחידה המייצגת אותו.

צרפת עריכה

מפלגת הימין הפופוליסטי העיקרית בצרפת היא החזית הלאומית. ב-2011 החליפה מארין לה פן את אביה כראש המפלגה, ומאז צמחה המפלגה והייתה לאחת המפלגות העיקריות בצרפת. רבים רואים בה את מפלגת הימין הפופוליסטי המצליחה באירופה[58]. עם זאת, בשל שיטת הבחירות שנהוגה בצרפת, החזית הלאומית מחזיקה בנציגות זניחה בבית המחוקקים הלאומי. בבתי המחוקקים המקומיים, לעומת זאת, נהוגה שיטת בחירות ישירה יותר, ובהם מחזיקה המפלגה בחמישית מהמושבים. מנהיגת המפלגה, לה פן, הגיעה למקום השני בבחירות לנשיאות ב-2017, והפסידה לעמנואל מקרון. ניתן להניח אפוא כי המפלגה זוכה לתמיכה עממית רחבה חרף שיטת הבחירות האזורית, שמקשה עליה את ההצלחה בזירה הלאומית.

קנדה עריכה

לקנדה היסטוריה עשירה של פוליטיקת ימין פופוליסטי, בעיקר במערבה. מפלגת "הזכות החברתית של קנדה" זכתה למושבים בפרלמנט המקומי בקולומביה הבריטית, באלברטה ובססקצ'ואן, אבל דעכה בשנות ה-70. שני עשורים לאחר מכן נסקה המפלגה הרפורמית, בהנהגת פרסטון מאנינג, ובשיאה החזיקה בחמישית ממושבי בית המחוקקים. הצלחתה פגעה קשות במפלגה "השמרנית-פרוגרסיבית", שלפנים הייתה המפלגה השלטת במערב המדינה. ב-2003 הן התאחדו ויצרו את המפלגה השמרנית של קנדה. נכון ל-2018 מחזיקה המפלגה השמרנית ב-32% מהמושבים, ונמצאת באופוזיציה. אחדים מחבריה זוהו על ידי התקשורת עם הימין הפופוליסטי.

שווייץ עריכה

בבחירות הכלליות ב-2015, מפלגה העם השווייצרית זכתה ב-29% מהקולות והקימה ממשלה. הפרשנים חלוקים בנוגע לסיווגה; רובם טוענים שהיא מפלגה שמרנית-לאומית טיפוסית, אך חלקם מבקשים להגדירה כמפלגת ימין קיצוני, ואף כמפלגת ימין-פופוליסטי קיצוני. המחלוקת עומדת בעינה, אך אין ספק שהמפלגה היא בעצם קואליציה של הימין כולו: דרים בה בכפיפה אחת מתונים וקיצונים.

בשווייץ עבר הימין הפופוליסטי תהפוכות לא מעטות. ב-1971 זכה ב-10% מהקולות, ב-1979 התרסק ל-2%, וב-1991, בעקבות איחוד שתי מפלגות הימין הפופוליסטי, זכתה התנועה ב-10% מהקולות ושבה למעמדה הקודם. תחת מנהיגותו של כריסטוף בלופר הפכה המפלגה מהרביעית בגודלה לשנייה בגודלה – ולהבטחה הגדולה של הפוליטיקה השווייצרית. ההבטחה התגשמה בבחירות 2015, כשמפלגת העם השווייצרית זכתה לתוצאה הגבוהה בתולדות המדינה: 32% מהמושבים[59].

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ אפשר להפריד בין המונחים "פופוליזם", "לאומנות" ו"סמכותנות", והפרדה זו אכן מקובלת בדיון המקצועי. אך כאשר כותבים שאינם בקיאים משלבים ביניהם, וכל כותב מעניק להם משמעות שונה בהתאם לתפיסת עולמו ולסביבתו הוא, מן הנמנע לתפוס בשלמות את משמעותם ולנסח להם הגדרה מקובלת.
  2. ^ בעשר מדינות, אירופיות ברובן, זכה הימין הפופוליסטי לייצוג בבית המחוקקים. בשלוש מהן אף היו נציגיו לחלק מהממשלה המכהנת.
  3. ^ כמו אלה ששלטו בגרמניה, באיטליה, בספרד וביפן.
  4. ^ קרין קנייסל, לפנים דיפלומטית ועיתונאית, מונתה לשרת החוץ בתמיכת מפלגת החירות אף שאינה חברה במפלגה, ומעמדה המפלגתי הוא "עצמאי". כך חולק הקבינט, שמספר חבריו אי זוגי, באופן שוויוני: לכל אחת משתי המפלגות שמרכיבות אותו, מפלגת העם ומפלגת החירות, חמישה מושבים מפלגתיים. והמושב הנוסף, שובר השוויון, הוענק לאישה שאינה פוליטיקאית, בהסכמה משותפת של שני ראשי המפלגות (שמשמשים כקנצלר וכסגנו).
  5. ^ אף שהרעיון עלול להישמע תמוה לקורא מן השורה, סקרים מראים כי חלק גדול מאוכלוסיית צפון איטליה מבקשת להקים מדינה עצמאית. עם זאת, אותם סקרים מראים גם שתושבי הצפון יסתפקו ברפורמה מקיפה דיה בשיטת הממשל.
  6. ^ ביובל פעולתה, שתם ב-1994, זכתה המפלגה בממוצע של 5% בבחירות הכלליות, וגם בשיאה לא עברה את ה-10%. את שמה ורעיונותיה לקחה מהרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, שהונהגה להלכה על ידי מוסוליני ונשלטה בפועל על ידי גרמניה הנאצית.
  7. ^ בעשור הקודם ניתנה דוגמה בולטת לכך, כשהציעה המפלגה את רודולף הס, מפקד אושוויץ, בתור מועמד לפרס נובל לשלום (מקור).
  8. ^ רפובליקת מקדוניה שולטת על כל חבל הארץ ששמו "מקדוניה", אך סמוך לה שוכן מחוז יווני בעל שם זהה. שמו של המחוז היווני לא נובע משמו של חבל הארץ, אלא משמה של ממלכת מקדוניה העתיקה, שיוון ומקדוניה כאחד מבקשות לנכס את מורשתה. המחלוקת סביב השם התעוררה ב-1991, עם התפרקותה של יוגוסלביה ועצמאותה של מקדוניה. מאז הפעילה יוון לחץ רב על מקדוניה, ואילצה אותה להחליף את דגלה ולחדול משימוש במספר סמלים עתיקים.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Manuel Funke, Moritz Schularick and Christoph Trebesch, Populist Leaders and the Economy, Kiel Institute for the World Economy, ‏אוקטובר 2020
  2. ^ "Austrian far-right: History of a 'pact with the devil'" (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-21.
  3. ^ Europee: Salvini,sono referendum, meglio populista che fesso - Lega Nord - Salvini Premier, www.leganord.org (באיטלקית) (ארכיון)
  4. ^ הטקסט המלא של ההכרזה (באיטלקית), באתר it.wikisource.org (באיטלקית)
  5. ^ Willey, David (2012-04-14). "Rise and fall of the House of Bossi". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2018-05-21.
  6. ^ Pullella, Philip. "Italy unity anniversary divides more than unites". U.S. (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-21.
  7. ^ Grace Russo Bullaro, From Terrone to Extracomunitario: New Manifestations of Racism in Contemporary Italian Cinema : Shifting Demographics and Changing Images in a Multi-cultural Globalized Society, Troubador Publishing Ltd, 2010. (באנגלית)
  8. ^ "Italy's Northern League Is Suddenly In Love With the South". Bloomberg.com (באנגלית). 2018-02-20. נבדק ב-2018-05-21.
  9. ^ "Rivoluzione nella Lega: cambiano nome e simbolo". l'Espresso (באיטלקית). 2017-07-24. נבדק ב-2018-05-21.
  10. ^ "What Europe Can Teach Us about Trump - FPIF". Foreign Policy In Focus (באנגלית אמריקאית). 2016-11-23. נבדק ב-2018-05-21.
  11. ^ Leonard J. Moore, "Good Old-Fashioned New Social History and the Twentieth-Century American Right," Reviews in American History vol 24#4 (1996) pp. 555–73, quote at p. 561
  12. ^ Stark, Steven. "Right-Wing Populist". The Atlantic (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-21.
  13. ^ Scott Rasmussen and Doug Schoen, Mad As Hell: How the Tea Party Movement Is Fundamentally Remaking Our Two-Party System (2010) quotes on p. 19
  14. ^ DAVID NEIWERT, Trump and Right-Wing Populism, www.politicalresearch.org (ארכיון)
  15. ^ Trump's false claims of rigged voting are 'a perilous thing,' says top Republican expert
  16. ^ The FBI director just totally shut down Donald Trump's vote-fraud conspiracy
  17. ^ Here's Everything Trump Has Said About Refusing To Give Up Power
  18. ^ Trump blasts ballots when asked about election aftermath: 'The ballots are a disaster'
  19. ^ יונה לייבזון, ‏שר המשפטים של טראמפ: "אין הוכחה לזיוף בתוצאות הבחירות", באתר ‏מאקו‏, 1 בדצמבר 2020
  20. ^ מאיה ראכלין, טראמפ: "ביידן זכה רק בעיניי התקשורת – לא מודה בכלום", באתר כאן 11, ‏15 בנובמבר 2020
  21. ^ סרטון בטוויטר של הנציגות הרפובליקנית בוועדת המשפט בבית הנבחרים
  22. ^ Savage, Charlie (2021-01-10). "Incitement to Riot? What Trump Told Supporters Before Mob Stormed Capitol". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-01-14.
  23. ^ Republicans have won just one out of 21 lawsuits they've filed in the wake of Election Day so far
  24. ^ #Protect2020 Rumor vs. Reality, cisa
  25. ^ סוכנויות הידיעות, ‏המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית: "בחירות 2020 היו המאובטחות ביותר אי פעם", באתר ‏מאקו‏, 13 בנובמבר 2020
  26. ^ Trump and Justice Dept. Lawyer Said to Have Plotted to Oust Acting Attorney General, באתר הניו יורק טיימס, ‏22 בינואר 2021 (באנגלית).
  27. ^ Trump entertained plan to install an attorney general who would help him pursue baseless election fraud claims, באתר הוושינגטון פוסט, ‏23 בינואר 2021 (באנגלית).
  28. ^ Gardner, Amy; Itkowitz, Colby; Dawsey, Josh (5 בדצמבר 2020). "Trump calls Georgia governor to pressure him for help overturning Biden's win in the state". The Washington Post. ארכיון מ-5 בדצמבר 2020. נבדק ב-5 בדצמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Hamburger, Tom; Ruble, Kayla; Fahrenthold, David A.; Dawsey, Josh (19 בנובמבר 2020). "Trump invites Michigan Republican leaders to meet him at White House as he escalates attempts to overturn election results". The Washington Post. ארכיון מ-2 בדצמבר 2020. נבדק ב-8 בדצמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ Scolforo, Mark (24 בנובמבר 2020). "Biden certified as winner of Pennsylvania presidential vote". Associated Press. ארכיון מ-27 בנובמבר 2020. נבדק ב-8 בדצמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ Brumback, Kate (20 בנובמבר 2020). "Georgia officials certify election results showing Biden win". Associated Press. ארכיון מ-1 בדצמבר 2020. נבדק ב-7 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Grayer, Annie; Herb, Jeremy; Duster, Chandelis (23 בנובמבר 2020). "Michigan's state board certifies Biden's win". CNN. ארכיון מ-1 בדצמבר 2020. נבדק ב-8 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Fausset, Richard; Saul, Stephanie (12 בנובמבר 2020). "Georgia's Close Elections Sent Republicans After a Republican". נבדק ב-30 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Meyer, Ken (6 בדצמבר 2020). "Brad Raffensperger Responds to Death Threats, 'Irrational' Behavior Over GA Election Results". Mediaite. נבדק ב-5 בינואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Lambe, Jerry (2 בדצמבר 2020). "Lawyers Condemn Michael Flynn and Lin Wood's 'Breathtakingly Morally Treasonous' Call for Trump to Declare Martial Law and Hold New Election". Law and Crime. ארכיון מ-8 בדצמבר 2020. נבדק ב-3 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Blake, Andrew (1 בדצמבר 2020). "Sidney Powell shares post recommending military tribunals review election". The Washington Times. נבדק ב-30 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Ackerman, Spencer; Weill, Kelly (2 בדצמבר 2020). "'When the Bombs Go Off, the Blood Is on Mike Flynn's Hands': Retired Officers Blast His Calls for Martial Law". The Daily Beast. ארכיון מ-8 בדצמבר 2020. נבדק ב-3 בדצמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ "Court rules Vlaams Blok is racist" (באנגלית בריטית). 2004-11-09. נבדק ב-2018-05-21.
  39. ^ Hawley, Charles (2012-05-07). "Extremists vs. Extremists: Salafists and Right-Wing Populists Battle in Bonn". Spiegel Online. נבדק ב-2018-05-21.
  40. ^ "Meet Denmark's new anti-immigration party" (באנגלית). 2016-09-22. נבדק ב-2018-05-21.
  41. ^ "In pictures: Death of Pim Fortuyn" (באנגלית בריטית). 2002-05-07. נבדק ב-2018-05-21.
  42. ^ "Far-right outcast Geert Wilders vows to 'de-Islamise' the Netherlands after taking lead in Dutch polls". The Independent (באנגלית בריטית). 2017-02-12. נבדק ב-2018-05-21.
  43. ^ Faber, Sebastiaan (2018-04-05). "Is Dutch Bad Boy Thierry Baudet the New Face of the European Alt-Right?". The Nation (באנגלית אמריקאית). ISSN 0027-8378. נבדק ב-2018-05-21.
  44. ^   Rozina Sabur, ‏Who wants to leave the European Union?, The Telegraph, 20 June 2016
  45. ^ "Ukip tops Independent on Sunday poll as the nation's favourite party". The Independent (באנגלית בריטית). 2014-01-19. נבדק ב-2018-05-21.
  46. ^   Tim Ross,Rowena Mason, ‏Tories begin defecting to Ukip over 'loons' slur, The Telegraph, 19 May 2013
  47. ^ "Populism's Latest Twist: An Aristocrat Could Be Britain's Prime Minister". Observer (באנגלית אמריקאית). 2017-07-14. נבדק ב-2018-05-21.
  48. ^ "Radical left takes power in Greece". BBC News (באנגלית בריטית). 2015. נבדק ב-2018-05-21.
  49. ^ "Macedonia and other Greek words". The Corner (באנגלית בריטית). 2018-02-10. נבדק ב-2018-05-21.
  50. ^   Nick Squires, ‏Golden Dawn's 'Greeks only' soup kitchen ends in chaos, The Telegraph, 2 May 2013
  51. ^ 1 2 דני פילק, פופוליזם, מפתח (כתב עת), אוניברסיטת תל אביב, 2018, עמ' 143–158
  52. ^ עמיחי כהן ויניב רוזנאי, פופוליזם והדמוקרטיה החוקתית בישראל, עיוני משפט מ"ד, אוניברסיטת תל אביב, 2021, עמ' 87–169
  53. ^ דני פילק, אנחנו העם (אתם לא!) - פופוליזם מכיל ופופוליזם מדיר בישראל, עיונים בתקומת ישראל 20, אוניברסיטת בן גוריון, 2010, עמ' 28–48
  54. ^ אילן סבן, פופוליזם בישראל ותגובת הנגד הפוליטית כלפי מערכת המשפט, קריאות ישראליות 2, האוניברסיטה הפתוחה, יוני 2022
  55. ^ ד״ר נעם גדרון, יונתן לוי וש"י אגמון, פופוליזם עכשווי בישראל, באתר הקרן החדשה לישראל, ‏דצמבר 2022
  56. ^ נתי יפת, הפופוליזם ניצח, באתר זמן ישראל, 25 בדצמבר 2019
  57. ^ שחר חי ומורן אזולאי, נתניהו: המחנה הציוני - זה המחנה האנטי ציוני, באתר ynet, 25 בינואר 2015
  58. ^ "Hollande holds emergency meeting after far-Right 'earthquake'". Mail Online. נבדק ב-2018-05-21.
  59. ^ "Swiss parliament shifts to right in vote dominated by migrant fears" (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-21.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פופוליזם_ימני&oldid=38455182"