יעל בזואר
יעל בֶּזואר (שם מדעי: Capra aegagrus aegagrus; מוכר גם כעז בר בזוארית או כעז בזואר) הוא אחד מ-6 תת-המינים של עז הבר המצוי ברחבי המזרח התיכון ובאסיה הקטנה - מטורקיה ועד פקיסטן. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1777 על ידי הזואולוג הבריטי ג'והן כריסטיאן ארסלבן. פירוש שמו המדעי (aegagrus) ביוונית הוא "עז פראי". היעל הבזוארי הוא תת-המין הנפוץ ביותר של עז הבר, ובתקופות מוקדמות הוא כנראה היה מצוי גם בישראל. יש הסוברים כי תת-מין זה הוא האב של עז הבית. תת-המין יעל כרתים דומה לו מאוד מבחינה חיצונית, והזיהוי ביניהם קשה למדי בגיל מבוגר. עם זאת, יעל כרתים נוטה לרוב להיות בהיר יותר.
 יעל בזואר
| |
|---|---|
יעל בזואר (זכר)
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | יעלים |
| שבט: | יעלים |
| סוג: | יעל |
| מין: | עז הבר |
| תת־מין: | יעל בזואר |
| שם מדעי | |
 Capra aegagrus aegagrusארקסלבן, 1777 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
למרות היותו תת-מין של עז הבר, הוא מכונה לעיתים קרובות "יעל" בדומה לתת-מין אחרים בשל הדמיון של הזכרים ליעל מאשר לעז הבית. השם הרשמי של המין - "בזואר", ניתן לו עקב ההימצאות של אבני בזואר בקיבתו לעיתים קרובות (חומר קשה דמוי אבן שנוצר בקיבה משילוב של סידן עם גורם חיצוני כמו שיער), ואשר היו נחשבים בעבר כתרופות טבעיות לניקוי רעלים מהגוף. מקור השם הוא מהמילה הפרסית "פאדזאר" שפירושה אנטי-רעלי. בפרסית היעל גם מכונה "פסנג" שפירושו "רגל סלעים". ליעל הבזוארי יש שמות נוספים על פני תפוצתו, כמו "יעל אנטולי", "יעל פרסי", "יעל טורקי" ו"ג'ייק".
אנטומיה ומראה עריכה
זכרי יעל בזואר מתאפיינים בזוג קרניים גדולות וארוכות במיוחד בצורת סהר, עם מבנה אופייני לשאר עיזי הבר: הקרן צומחת לכיוון מעלה תוך כדי זווית אלכסונית לצדדים, ומתעגלת בהדרגה עם הזמן עד שיוצרת 3 רבעי עיגול - בצורת "C" בדרך כלל. הרווח בין הקרניים גדול יותר בקצוות מבבסיס ומוטת הקרן גדולה למדי. הקרניים של יעל בזואר צרות יותר משל היעל "האמיתי", ותחת כפתורים יש להם שידרה בולטת לאורך חזית הקרן עם בליטות ושקעים שמזכירים במעט את קרני היעל. המשטח הקדמי של הקרן מעוגל במעט עם שקע סמוך לשידרה והמשטח האחורי שטוח. צבע הקרניים של היעל הוא ברזל, אפור כהה או שחור.
ניתן להבדיל בקלות בין הזכרים לנקבות; קרני הנקבות צרות, דקות וישרות יותר עם קימור קל לצדדים או לאחור כפגיון, ואין להם כלל שידרה בולטת. צבע קרניהן בהיר יותר. אורך הקרניים של הזכרים הוא 100-55 ס"מ, ושל הנקבות 11 ס"מ בלבד.
הפרווה של היעל הבזוארי נוטה להיות עבה ושעירה בחורף ודקה ודלילה יותר בקיץ בהתאם לשינויי הטמפרטורה. צבע הפרווה של זכר היעל בקיץ הוא חום אדמדם או צהבהב שנוטה להיות אפרפר יותר בחורף. הפרווה של הזכרים המבוגרים מתבהרת עם הגיל לצבע אפרפר חיוור עד לבנבן בצלעות, בגב, בעורף ובצדדי הצוואר. בנוסף, למבוגרים יש סימונים כהים בצבע שחור, חום מהגוני או חום שוקולד כהה - המנוגדים לצבע הפרווה הבהיר. הסימונים הכהים כוללים פס דק לאורך הגב, פס עבה מעל המותניים, כתם גדול סביב כל בית החזה והכתף, וכתמים כהים סביב כל החלק העליון של הרגליים. הנקבות נוטות להיות במשך כל השנה בצבע חום-זהוב עם גוון אדמוני, ומלבד פסים דקיקים כהים בחזה, בכתף ובמותניים - מרבית הסימונים של הזכרים נעדרים אצלם ועל כן הזיהוי ביניהם קל מאוד. בנוסף הזכרים מתאפיינים בזקן שחור עבה וארוך שנעדר אצל הנקבות. הן לזכרים והן לנקבות יש זנב שחור, מותניים, עכוז וגחון לבנבנים, ורגליים בהירות עם רצועות שחורות בחזית שמופרדות על ידי הברכיים הבהירות.
צבע הראש של הזכר הוא שחור מבריק או חום שוקולד כהה. יש להם גבות קרמיות מעל העיניים ופסים דהויים ובהירים על הלחיים. האוזניים שלהם אף הם בצבע צהבהב קרמי עם קצוות שחורות. לנקבות לעומת זאת צבע הראש הוא חום-צהבהב כהה עם שילוב של שערות שחרחרות ואדמדמות, כשהמצח נוטה להיות כהה יותר מהלחיים. יש להן פסים שחורים מהעיניים עד ללוע וגבות קרמיות מעל כל עין. הלוע שלהן לבנבן בניגוד לאף השחור. האוזניים בצבע צהבהב-אדמדם עם פסים שחרחרים דקיקים בקצוות.
מבנה גופו של יעל בזואר ארוך, כבד ומוצק, ויש לו צוואר קצר וראש משולש. אוזניו צרות וארוכות בדומה לעיזים רבות, וזנבו קצרצר. רגליו קצרות יחסית לגופו ומוצקות, וכתפיו שריריות וגבוהות מעט. פרסותיו חזקות וקצרות ומותאמות לטיפוס באזור הררי. יש לו עיניים ואף בינוניים ונחיריים מחורצים. גובה כתף הזכר 94-67 ס"מ ומשקלו 90-45 ק"ג. הנקבות קטנות במעט.
תפוצה ואקולוגיה עריכה
יעל בזואר נפוץ ברחבי המזרח התיכון. תפוצתו העיקרית משתרעת לאורך דרום ומערב טורקיה, דרום ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה, מרבית חלקי איראן (לבד ממרכז מדבר המלח דשתי כוויר), מערב פקיסטן ואולי גם עדיין בצפון עיראק. אוכלוסיות מבודדות נמצאות במרכז ומערב הרי הקווקז הגדול בתחומי אזרבייג'ן, גאורגיה ורוסיה (רפובליקות: דאגסטן וצ'צ'ניה), וכן במרכז אפגניסטן. בעבר יעל בזואר היה מצוי בצורה נרחבת גם ברחבי כורדיסטן, בצפון ומערב סוריה וכן בצפון לבנון. בתקופות מוקדמות יותר היה מצוי כנראה גם בישראל. גבולות התפוצה בין היעל הבזוארי ליעל סינדי וליעל טורקמני אינם ברורים לגמרי.
יעל בזואר הובאה גם לאזורים הרריים בניו מקסיקו, בפלורידה ובויומינג, וכן לאזור מורביה בצ'כיה סמוך לגבול האוסטרי.
התפוצה הגאוגרפית ההיסטורית של תת-המין הייתה לאורך רכסי ההרים האסייתים: הרי זגרוס, הרי אלבורז, הרי הינדו-כוש, הרי הקווקז, הרי קלמון, הרי אררט, הרי אמנוס, הרי אכרד, הרי הלבנון, מול הלבנון, הר החרמון, הרי אנסריה (ליד לטקיה), הרי הטאורוס, הרי הפונטוס, הרי נור, ועוד.
בית הגידול של יעל בזואר נמצא בתחומי האקלים הים-תיכוני ומורכב ממדרונות הרריים תלולים וטרשיים עם פסיפס של סלעים, גבעות, שיחים, צוקים, חלוקי נחל, מחשופי סלע, חורש ים תיכוני כרי דשא ויערות נשירים דלילים או עבותים. הוא מצוי גם בבתי גידול צחיחים יחסית ובגבהים של עד 3,250 מטר מעל פני הים. הטמפרטורות בתחומי המחייה שלו משתנות על פני התפוצה שלו ובהתאם לעונה: 20 מעלות חום עד מינוס 8 בחורף, ובסביבות 36-12 מעלות בקיץ. כמות המשקעים הממוצעת היא 2,000-100 מילימטר לשנה.
יעלי בזואר הם בעלי חיים חברותיים החיים בקבוצות או בעדרים, אם כי זכרים מבוגרים נוטים לחיות בבדידות בדרך כלל. בעדרי זכרים בוגרים ומתבגרים יש היררכיה דומיננטית המבוססת על גיל, גודל וקרניים. עונת הרבייה של היעלים היא בסוף הסתיו ולאחר תקופת הריון של כ-5 חודשים נולדים בדרך כלל תאומים.
היעל הבזוארי חי בשטח פעילות קבוע קטן יחסית. השטח לרוב יכלול צוקים, גבעות, סלעים ואזור מיוער בבתי גידול שאינם צחיחים. היעל הוא בעל חיים יומי או לילי בהתאם לנוכחות טורפים ופעילות אנושית. זכרים מבוגרים נוטים לנוח במקומות מוגנים כמו מערות במשך היום ולחפש מזון בלילה. היעל הבזוארי ניזון מעשבים ועשבי תיבול, והוא נוהג לעיתים קרובות לטפס על עצים על מנת להגיע לעלים; היעלים נצפו על ענפי עצים בגובה של 6 מטר מהקרקע. כאשר יהיה בסביבתם מקור מים זמין היעלים ישתו באופן קבוע - בדרך כלל בשעות הבוקר והערב או אפילו לאחר רדת החשיכה. לטענת מספר חוקרי טבע יעל בזואר מסוגל להתקיים ללא מים למשך זמן רב מאוד.
ליעל בזואר יש חפיפה עם אוכלי עשב רבים בתחומי תפוצתו כמו צבי פרסי, צבי הודי, צפיר האלפים, כבש אוריאל, יחמור פרסי, אייל הכרמל, ואייל אדום, ובהרי הקווקז הוא מצוי במקביל לחלק מהטווח של יעל קווקזי מזרחי. עם זאת הוא אינו נוטה להתחרות עם האחרון על מקורות מזון מכיוון שהוא מאכלס אזורים נמוכים יותר.
היעל הבזוארי זריז מאוד על פני בית הגידול הסלעי והתלול, והוא מנצל זאת כדי להימלט מטורפיו. בנוסף יש לו חושים חדים של ראייה ושמיעה. בין טורפיו העיקריים ניתן למנות נמר פרסי, נמר אנטולי, זאב הודי, ברדלס אסייתי ובעבר אף טיגריס כספי ואריה אסייתי, והגדיים עלולים להיטרף גם על ידי קרקלים, שועלים ותנים זהובים.
איומים ושימור עריכה
היעל הבזוארי מסווג על ידי IUCN במצב השימור "פגיע" (VU), בשל ירידת משמעותית של האוכלוסייה ששיעורה הוא בלמעלה מ-30% על פני 21 שנים, כתוצאה מהרס בית הגידול, מהפרעה אנושית ומציד.
האיומים העיקריים כיום ליעל בזואר בטורקיה, איראן ואפגניסטן, הם ציד לא חוקי, תחרות על מזון עם בעלי חיים מקומיים, ואובדן בית גידול על ידי ניצול הקרקע לחקלאות או מרעה של עדרי צאן. באזור הקווקז יש השפעה שלילית על היעל גם בשל המלחמה המתמשכת בין ארמניה לאזרבייג'ן סביב חבל נגורנו קרבאך, או בשל המוג'אהדין הקווקזי הפעיל בגבול רוסיה-גאורגיה וגרורות של מלחמת האזרחים הגאורגית. בלבנון ובסוריה הייתה תוכנית משותפת להחזרת היעל להרי קלמון, אך בשל מלחמת האזרחים בסוריה סביר להניח שהתוכנית אינה ישימה כיום.
יעל בזואר מצוי במספר אזורים מוגנים באיראן, רוסיה, גאורגיה, ארמניה, טורקיה ואזרבייג'ן.
אין אומדן אוכלוסייה עולמי ליעלי בזואר. למרות טווח התפוצה הרחב שלו, הוא כנראה נדיר מאוד או נפוץ בדלילות בחלקים רבים מהטווח ההיסטורי שלו כמו באפגניסטן ועיראק. עם זאת, יש עדויות על התאוששות של האוכלוסייה באזורים מסוימים שבהם יש הגנה נאותה עליו. המספרים גבוהים בוודאות מ-20,000 פרטים.
היעל הבזוארי והאדם עריכה
.png)
יעל בזואר הוא בין בעלי החיים הפופולרים בציד-חובבים במזרח התיכון ובאמריקה וניצוד במיוחד עבור קרניו הגדולות. עונת הציד של תת-המין היא בדרך כלל מ-1 באוגוסט עד 30 במרץ. מכיוון שהיעל נוטה לחיות גם באזורים סלעיים נגישים, קל יותר לצודו ממיני יעלים אחרים. שיטת הציד העיקרית היא שכיבה במארב וקריאה ליעל באמצעות חיקוי קול של זכר.
ישנם כלאיים בין יעל בזואר לעז הבית (בדומה ליעז) שהוכרו כתת-מינים נפרדים במועדוני ציד בינלאומיים. ניתן למצוא יעלי כלאיים כאלו סביב אזורים מיושבים בטורקיה, ולעיתים הם חיים בעדרים משלהם ולא מתערבבים עם עיזי הבית. הכלאיים נוטה להיות דומה יותר ליעל הבזוארי, אולם יש לו אוזניים ארוכות יותר בדומה לעז והשיער שלו נוטה להיות ארוך ושעיר בהשוואה לפרטי פרא טהורים. ההבדל העיקרי בין פרטי הכלאיים לפרטי הבר הוא הקרניים שצומחות לצדדים בצורה משמעותית.
