ויקיפדיה

ירקון (עוף)

מין של עוף

יַרְקוֹן (שם מדעי: Chloris chloris) הוא ציפור שיר ממשפחת הפרושיים ומתת-משפחת החוחיות. הוא חי בטבע באירופה, אסיה וצפון אפריקה אך הופץ בעוד מדינות בידי האדם.

קריאת טבלת מיוןירקון
ירקון
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: פרושיים
סוג: פרוש ירוק
מין: ירקון
שם מדעי
Chloris chloris
‏ליניאוס, 1758
תחום תפוצה

מפת התפוצה של הירקון

  מקייץ ומקנן
  יציב
  חורף
  פולש (יציב)
  פולש (כנראה שנכחד)
שמות נוספים

Loxia chloris Linnaeus, 1758

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בישראל ישנן כמה אוכלוסיות מובחנות: התת-מין C. c. chlorotica יציב ומקנן מצוי בחבל ארץ הים-תיכוני, כולל בקעת הירדן דרומה עד יריחו; והנגב הצפוני והמרכזי, דרומה עד לשדה בוקר ומצפה רמון. התת-מינים C. c. chloris ו-C. c. aurantiiventris חולפים וחורפים בכל חלקי הארץ, ובמהלך נדידת הסתיו ניתן לצפות לאורך מישור החוף בלהקות גדולות של ירקונים מאוכלוסיות אלו בנדידה פעילה.[2]

טקסונומיה ואטימולוגיה עריכה

הירקון תואר לראשונה על ידי חוקר הטבע השבדי קארולוס ליניאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של הספר Systema Naturae שלו תחת השם המדעי Loxia chloris.[3][4] שם הסוג והמין הספציפי זהים ("Chloris"), כמקובל במין הטיפוסי לסוג (אנ'). מקור השם הוא משמו של הירקון ביוונית עתיקה khloris, מהמילה khloros "ירוק".[5]

מקובל לחלק את משפחת הפרושיים, Fringillidae, לשתי תת-משפחות, חוחיות (Carduelinae), המכילה כ-28 סוגים עם כ-141 מינים, והפרושים (Fringillinae) המכילה סוג בודד, פרוש, המורכב מארבעה מינים. כל המינים במשפחת הפרושיים הם אוכלי זרעים עם מקורים חרוטיים וחזקים. יש להם מורפולוגיות גולגולת דומות, תשעה אברות תעופה גדולות, 12 נוצות זנב והם חסרי זפק. בכל המינים הנקבה בונה את הקן, דוגרת על הביצים ומטפחת את הצעירים. המינים בתת-משפחת החוחיות מאכילות את גוזליהם על פרוקי רגליים באופן כמעט בלעדי, בעוד שאלה מתת-משפחת הפרושים מאכילים את גוזליהם בזרעים שעוכלו ונפלטים חזרה כמזון.[6]

מחקר פילוגנטי מולקולרי שפורסם ב-2012 מצא שהירקונים אינם קשורים קשר הדוק לשאר בני הסוג פרוש זהוב (Carduelis), תחתיו הם סווגו בעבר.[7] בהתאם לכך הם הוצבו מחדש בסוג Chloris שלא היה בשימוש, ושהוצג במקור על ידי חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז' קיווייה בשנת 1800, עם הירקון כמין הטיפוסי לסוג.[8][9][10]

תת-מינים עריכה

ישנם עשרה תת-מינים מובחנים כיום:[9]

תמונה שם תפוצה
  C. c. harrisoni (פיליפ א. קליינסי, 1940) בריטניה הגדולה (למעט צפון סקוטלנד) ואירלנד
  C. c. chloris (קארולוס ליניאוס, 1758) צפון סקוטלנד, צפון ומרכז צרפת ונורווגיה, ומזרחה עד מערב סיביר; חורף בדרום אירופה
  C. c. muehlei (קארל פארוט, 1905) סרביה ומונטנגרו עד מולדובה, בולגריה ויוון
  C. c. aurantiiventris (ז'אן-לואי קבאניס, 1851) דרום ספרד ומזרחה דרך דרום אירופה עד מערב יוון
C. c. madaraszi (ויקטור פון צ'וסי, 1911) קורסיקה וסרדיניה
  C. c. vanmarli (Karel Voous, 1952) צפון-מערב ספרד, פורטוגל וצפון-מערב מרוקו
  C. c. voousi (Roselaar, 1993) מרכז מרוקו וצפון אלג'יריה
  C. c. chlorotica (שארל לוסיאן בונפרטה, 1850) דרום-מרכז טורקיה דרומה דרך ישראל עד צפון-מזרח מצרים
C. c. bilkevitchi (ניקולאי אלכסייביץ' זרודני, 1911) דרום אוקראינה, הקווקז וצפון-מזרח טורקיה עד צפון איראן ודרום-מערב טורקמניסטן
C. c. turkestanica (ניקולאי אלכסייביץ' זרודני, 1907) דרום קזחסטן עד קירגיזסטן ומרכז טג'יקיסטן

תיאור עריכה

אורכו של הירקון כ-14–15 ס"מ, מוטת כנפיו 24.5–27.5 ס"מ, ומשקלו 17.7–26.8 גרם. הירקון מזכיר את דרור הבית בצלליתו ובמימדיו, ולכן בתנאי ראייה קשים קל לבלבל ביניהם. בשונה מהדרור, צבע ניצויו של הירקון ירוק, עם פסים צהובים בכנפיים ובזנב. בלבוש החורף יש לזכר כיפה, עורף וחלקי גוף עליונים ירוקים-חומים. הגב התחתון והעל-שת ירוקים-צהובים. אברות הזנב שחומות, בסיס האברות החיצוניות צהוב. אברות היד שחומות ובסיסן צהוב עז. סוככות האוזן, צידי הצוואר וצידי הגוף אפרפרים-צהובים. הלחיים, הצוואר והחזה צהבהבים עם גוון ירקרק. הבטן אפרפרה-לבנה. בלבוש הקיץ הצבעים נעשים עזים יותר. לנקבה ולצעיר צבעים כשל הזכר אבל עם גוונים יותר חומים ועמומים (שגם הם הופכים באביב לעזים יותר). מקורו של הירקון חרוטי ומוצק, וצבעו לבנבן-ורדרד. צבע רגליו חום-ורדרד.

קולות עריכה

השירה הרכה של הירקון עליזה, אם כי היא לא תמיד מלודית. היא בעלת איכות צייצנית, זורמת עם זרם מתמיד של שריקות וטרילים שחוזרים על עצמם במהירות, מעין "ג'ופ-ג'ופ-ג'ופ-ג'ופ טואי-טואי-טואי צ'יצ'יצ'י ג'וררררר דורדורדור טווי טווי טווי ג'ואיט".[11]

אקולוגיה עריכה

בית גידול עריכה

הירקון מאכלס מגוון רחב של בתי גידול באזורים בוריאליים, ממוזגים, ערבתיים וים תיכוניים; לרבות שולי יערות בשפלה, יערות נשירים ומעורבים, חורשות, מטעים, פרדסים, חצרות, משוכות, פארקים, שולי שטחים חקלאיים וגנים, כולל במרכזי פרברים וערים. במרכז אסיה הוא חובב נאות מדבר, קצוות מדבר, מדבריות למחצה, מרגלות גבעות ויערות הרריים נמוכים, כולל ערער. מחוץ לעונת הקינון הוא מצוי בבתי גידול דומים, אך בנוסף גם בשדות פתוחים, בביצות ולאורך קו החוף של חופים פתוחים.[12]

קינון עריכה

 
ביצת קוקייה אירופית בתוך תטולה של ירקון - מאוסף מוזיאון טולוז

עונת הקינון מתחילה בחצי השני של מרץ ונמשכת עד יוני, כשהגוזלים פורחים בתחילת מאי. איזורי הקינון המועדפים כוללים קצוות חורשים, גדרות חיות בשטחים חקלאיים, גינות, וצמחייה עבותה.[13] הקן ממוקם על שיחים או עצים צפופי עלווה (בעיקר ברושים).[14][15] הקן נבנה על-ידי הנקבה בליוויו של הזכר. התטולה כוללת 4–6 ביצים המוטלות במרווחים של יום, לרוב החל מיום או יומיים לאחר השלמת בניית הקן. צבע הביצים אפרפר-לבן, לבן-כחלחל או בז'; והן מנוקדות בכתמים ונקודות בצבע אדמדם או חום, בעיקר בצד הרחב של הביצה. גודל הביצים בממוצע הוא 20.0 מ"מ על 14.6 מ"מ, ומשקלן 2.17 גרם. הדגירה מבוצעת על-ידי הנקבה ונמשכת 13–14 ימים.[16] בתקופה זו הזכר מאכיל את הנקבה. הגוזלים בוקעים מכוסים בפלומה עבה וארוכה בגוון לבן-אפור. שני ההורים משתתפים בהאכלת הגוזלים, אשר ניזונים מזחלי חרקים במהלך הימים הראשונים, ומאוחר יותר, על-ידי משחה צהבהבה מעוכלת למחצה העשויה לעיתים קרובות מזרעים. הם עוזבים את הקן כ-13 ימים לאחר מכן, אך בתחילה הם אינם מסוגלים לעוף. בדרך כלל, הם פורחים לגמרי 16–18 ימים לאחר הבקיעה. מין זה משלים שניים או שלושה מחזורי דגירה בשנה.[14][15] באוסטרלאסיה עונת הקינון נמשכת מאוקטובר עד מרץ.[17]

תזונה עריכה

הירקון ניזון ממגוון גדול של זרעים, פירות יער, פירות, ניצנים, פרחים וכמה פרוקי רגליים. הוא משחר אחר מזון בעצים ובשיחים, וגם על הקרקע.[18]

סטטוס עריכה

זהו מין בעל תחום תפוצה נרחב ואוכלוסייה גדולה ויציבה, ולכן הIUCN סיווג אותו במצב שימור "ללא חשש" ברשימה האדומה שלו.[12]

גודל האוכלוסייה המקננת באירופה הוערך בשנת 2015 בכ-21,600,000–33,100,000 זוגות, מה שמתרגם ל-43,200,000–66,100,000 פרטים בוגרים. אירופה מהווה כ-90% מטווח התפוצה הגלובלי של המין, כך שאומדן ראשוני של האוכלוסייה העולמית עומד על 48,000,000–74,000,000 פרטים בוגרים, אם כי נדרשים אישושים נוספים להערכה זו.[12]

גלריה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירקון
  טקסונומיה בוויקימינים: Chloris chloris

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ירקון באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ אסף מירוז, ירקון, Chloris chloris, באתר מרכז הצפרות הישראלי
  3. ^ O. L. Austin,, James L. Peters, Herbert G. Deignan, Raymond A. Paynter,, S. Dillon Ripley, Check-List of Birds of the World. Volume X, Bird-Banding 35, 1964, עמ' 235-236 doi: 10.2307/4511125
  4. ^ Carl von Linné, Systema naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis /, Vindobonae :: Typis Ioannis Thomae von Trattner,, 1767, עמ' 174
  5. ^ James A. Jobling, The Helm Dictionary of Scientific Bird Names: From Aalge to Zusii, 1. Aufl., London: Christopher Helm, 2010, עמ' 102, ISBN 978-1-4081-2501-4
  6. ^ Josep del Hoyo, Andrew Elliott, David A. Christie, Walter Joseph Bock, Nigel James Collar, Handbook of the birds of the world, Barcelona: Lynx ed, 2010, ISBN 978-84-96553-68-2
  7. ^ Zuccon, Dario; Prŷs-Jones, Robert; Rasmussen, Pamela C.; Ericson, Per G.P. (2012). "The phylogenetic relationships and generic limits of finches (Fringillidae)" (PDF). Molecular Phylogenetics and Evolution. 62 (2): 581–596. doi:10.1016/j.ympev.2011.10.002. PMID 22023825.
  8. ^ Cuvier, Georges (1800). Leçons d'anatomie comparée. Vol. 1. Paris: Baudouin. Table 2. The year on the title page is An VIII.
  9. ^ 1 2 Gill, Frank; Donsker, David; Rasmussen, Pamela, eds. (בינואר 2023). "Finches, euphonias". IOC World Bird List Version 13.1. International Ornithologists' Union. נבדק ב-10 ביוני 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Sangster, G.; et al. (באוקטובר 2011). "Taxonomic recommendations for British birds: seventh report". Ibis. 153 (4): 883–892. doi:10.1111/j.1474-919X.2011.01155.x. {{cite journal}}: (עזרה)
  11. ^ Greenfinch - Bird Song | Sussex Wildlife Trust, sussexwildlifetrust.org.uk
  12. ^ 1 2 3 European Greenfinch (Chloris chloris) - BirdLife species factsheet, datazone.birdlife.org
  13. ^ Bensouilah, T.; Brahmia, H.; Zeraoula, A.; Bouslama, Z.; Houhamdi, M. (2015). "Variation in nest placement by the European Greenfinch Chloris chloris in relation to the age of orange trees". Zoology and Ecology. 26 (1): 9–14. doi:10.1080/21658005.2015.1126156.
  14. ^ 1 2 Bensouilah, Taqiyeddine; Brahmia, Hafid; Zeraoula, Ali; Bouslama, Zihad; Houhamdi, Moussa (2014). "Breeding biology of the European Greenfinch Chloris chloris in the loquat orchards of Algeria (North Africa)". Zoology and Ecology. 24 (3): 199–207. doi:10.1080/21658005.2014.934514.
  15. ^ 1 2 Kosiński, Ziemowit (2001). "The breeding ecology of the greenfinch Carduelis chloris in urban conditions (study in Krotoszyn, W Poland)". Acta Ornithologica. 36 (2): 111–121. doi:10.3161/068.036.0203.
  16. ^ Stanley Cramp, Crows to finches, Oxford: Oxford Univ. Press, 1994, Handbook of the birds of Europe, the Middle East and North Africa : the birds of the Western Palearctic / Stanley Cramp (Ed.), עמ' 542–543, ISBN 978-0-19-854679-5
  17. ^ Robertson, Hugh A.; Heather, B.D.; Onley, Derek J. (2005). The Hand Guide to the Birds of New Zealand. Auckland, New Zealand: Penguin Books. p. 160. ISBN 978-0-14-028835-3.
  18. ^ Stanley Cramp, Crows to finches, Oxford: Oxford Univ. Press, 1994, Handbook of the birds of Europe, the Middle East and North Africa : the birds of the Western Palearctic / Stanley Cramp (Ed.), עמ' 553–555, ISBN 978-0-19-854679-5
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ירקון_(עוף)&oldid=38043057"