ויקיפדיה

ישראל בר

מרגל בישראל למען ברית המועצות

ישראל בֶּר (9 באוקטובר 1912 – 1 במאי 1966)[1] היה קצין בכיר בצה"ל ופעיל פוליטי ישראלי שהיה מעורה בצמרת הביטחונית של מדינת ישראל והתגלה והורשע כמרגל למען ברית המועצות. פרטי זהותו האמיתית, השתייכותו הדתית, השכלתו, הרקע הצבאי שלו וקורות חייו לפני עלייתו לישראל לוטים בערפל.

ישראל בר
ישראל בר, נובמבר 1950
ישראל בר, נובמבר 1950
לידה 9 באוקטובר 1912
כ"ח בתשרי ה'תרע"ג
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית אוסטריה
פטירה 1 במאי 1966 (בגיל 53)
י"א באייר ה'תשכ"ו
ישראלישראל ישראל
מדינה ישראל, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה אוגוסט 1938
מקום קבורה בית עלמין הדרום
מקום מגורים תל אביב, ישראל
כינוי גאורג בר (Georg Beer)
השתייכות הבריגדות הבין-לאומיות עריכת הנתון בוויקינתונים
נאמנות ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות
תקופת הפעילות ? – 1 במאי 1966 עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה סגן-אלוף  סגן-אלוף
מבצעים מלחמת האזרחים בספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ישראל בר (באמצע) מלווה בשני שוטרים וממתין לתחילת משפטו, אפריל 1961
ישראל בר מימין בדרגות סא"ל, מימינו משה דיין, 1948–1950

כניסתו לארץ ישראל עריכה

ישראל בר עלה לארץ ישראל מאוסטריה באוגוסט 1938,[2] לאחר האנשלוס שבו השתלטו הנאצים על אוסטריה. לדבריו, נולד ב-1912 כ"גאורג בר" (Georg Beer) למשפחה יהודית מתבוללת[3] מן המעמד הבינוני בווינה. בראשית שנת 1936 סיים, לטענתו, קורס קצינים באקדמיה הצבאית הטרזיאנית, האקדמיה הצבאית האוסטרית (יהודים ספורים סיימו את האקדמיה), ושירת כקצין בצבא האוסטרי. בנוסף להשכלתו הצבאית היה לבר תואר דוקטור בספרות מודרנית שהוענק לו באוניברסיטת וינה. בישראל החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, ותוך זמן לא רב הצטרף לארגון "ההגנה". הוא הציג עצמו כמי שהשתתף במרד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה בשנת 1934, כלוחם בזרוע הצבאית שלה – ה"שוצבונד",[4] מרד שדוכא על ידי הקנצלר האוסטרי אנגלברט דולפוס בכוח הנשק. כן הציג עצמו כמי שבסוף שנת 1936 יצא לספרד, ולחם לצד הכוחות הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית, כמפקד גדוד וקצין מבצעים של אוגדה וכינויו היה "קולונל חוזה גרגוריו". ב-17 באפריל 1961, לאחר שדבר מעצרו הותר לפרסום, טען מפקד ה"שוצבונד" כי בר לא היה חבר בארגון ולא בספרד.[5] לדבריו, עלה לארץ ישראל לאחר שקרא את הביוגרפיה של בנימין זאב הרצל מאת אלכס ביין.[6]

למרות הרקע הצבאי לו טען, גילה בר חוסר מוחלט של ידע והתמצאות באימוני השדה של "ההגנה". משה דיין ציין בלעג כי הבחין שבר אפילו לא ידע לאחוז ברובה והביע תמיהה כיצד זה יכול היה בר להיות לוחם וקולונל בספרד. חברי "ההגנה" נהגו לכנות את בר בשם "פיפקה", ספק כשם חיבה וספק בלעג. איש מאנשי היישוב שלחמו בספרד לא זיהה את בר כדמות מוכרת שפגש בה שם אי פעם. לעומת זאת סיפוריו ותיאוריו על הקרבות בספרד היו מפורטים ומדויקים.

בניגוד לחוסר ההתמצאות שגילה באימוני השדה, הפגין בר ידע רב בצד העיוני של ענייני צבא, מלחמה, היסטוריה צבאית ואסטרטגיה.[7]

השתלבותו הראשונה במערכת הביטחונית עריכה

ידיעותיו בהיסטוריה צבאית וניתוחיו המבריקים על קרבות ומערכות, עשו רושם עז על מנהיגי "ההגנה", וקירבו אותו לצמרת הפלמ"ח. הוא הפך לידידם של יצחק שדה, יגאל אלון, ישראל גלילי, שמעון אבידן ורבים אחרים.[7]

בר צורף, כאיש "מנגנון הקבע" של "ההגנה", למחלקת התכנון במטה "ההגנה",[7] בה עסק בכתיבת מאמרים בענייני צבא ומלחמה בביטאון ההגנה "מערכות" החל מגיליונו הראשון. בנוסף, פרסם מאמרים בנושאי צבא בעיתונות העברית, ורכש לו יוקרה רבה כפרשן.

בראש מחלקת התכנון עמד איתן אבישר שהיה בן למשפחה יהודית שהעמידה קצינים בכירים בצבא האוסטרי, בוגר האקדמיה הצבאית האוסטרית, קצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, ולימים אלוף בצה"ל.[8] אבישר הטיל ספק באמיתות סיפורו בדבר לימודיו באקדמיה הצבאית האוסטרית, משום שבאקדמיה זו למד, לידיעתו של אבישר, חוץ ממנו עצמו, רק יהודי אחד, פריץ אייזנשטט (לימים אל"ם שלום עשת, יועצו הצבאי של דוד בן-גוריון במלחמת העצמאות), וכן משום התנהגותו המוזרה והתעקשותו לעבוד רק בלילות, תוך סירוב מוחלט לעבוד ביום. בעקבות מורת רוח זאת, דרש אבישר מיעקב דורי, רמטכ"ל "ההגנה", להעבירו ממחלקתו.

עם הקמת המדינה וכינון צה"ל, נתמנה בר לעוזרו של יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, ומי שניהל בפועל את המערכה במלחמת העצמאות. לבר הוענקה דרגת סגן-אלוף. לקראת תום המלחמה מונה בר לראש מחלקת התכנון והמבצעים במטכ"ל. במסגרת תפקידו גיבש את התוכנית להרס טבריה העתיקה.[9] לבר הייתה שאיפה להתמנות לסגן הרמטכ"ל, אך הוא פרש מצה"ל ב-24 ביולי 1950,[10] כששאיפתו זו לא נתגשמה. בין היתר, לא זכה בר במינוי הנכסף בשל קרבתו לראשי מפ"ם ולמפקדי הפלמ"ח שהיו מקורבים רעיונית למפלגה זו, בעוד שמפלגת השלטון הייתה מפא"י.

למפ"ם וממנה למפא"י עריכה

לאחר שפרש מצה"ל מצא בר את מקומו הפוליטי במפ"ם – שאל אחד מהגורמים שהקימו אותה בינואר 1948, הצטרף עוד בשנת 1944, ואף היה מועמד מטעמה בעודו במדים, במקום ה-63 הסמלי,[11] במערכת הבחירות הראשונה לכנסת (25 בינואר 1949), וכן על רקע קרבתו הרעיונית למפקדי הפלמ"ח. הוא הפך לעובד במנגנון המפלגה ולראש מחלקת הביטחון, החל לכתוב מאמרי פרשנות בענייני צבא וביטחון ב"על המשמר",[12] עיתונה של מפ"ם, ואף הרצה בנושאים אלה. בראשית שנות ה-50, בימי המלחמה הקרה, נמנה בר עם מנהיגי מפ"ם שצידדו במדיניות ברית המועצות במאבק הבין-גושי, ותמכו בקוריאה הצפונית במלחמת קוריאה. בבחירות לכנסת השנייה התקדם ברשימת מועמדי מפ"ם למקום ה-37.[13]

במאמר שכתב לספר הפלמ"ח, תקף בר את דוד בן-גוריון על דרכו הביטחונית ועל פירוק הפלמ"ח. התקפתו הייתה כה חמורה עד שעורכי הספר, ישראל גלילי ויגאל אלון, פסלו את המאמר ולא כללו אותו בספר.

בר המשיך בדרכו שמאלה והיה באגף השמאלי ביותר של מפ"ם. משפטי פראג, שכללו מסע אנטישמי ואנטי ישראלי מתוקשר, ומשפט הרופאים, שבו הועמדו לדין בברית המועצות תשעה רופאים יהודים שתוארו כחברי "ארגון יהודי לאומי", גרמו לקרע במפ"ם. מועצת מפ"ם תבעה קו אחיד בגינוי משפטי פראג וסילקה מרוב התפקידים הבכירים במפלגה את משה סנה ואנשיו אשר הביעו אמון במשפטי פראג. בסוף ינואר 1953, פרשו סנה וכמה מאנשי קבוצתו ממפ"ם, והקימו את סיעת שמאל, וישראל בר היה מהפורשים.[14] לקראת סוף שנת 1954 התפרקה סיעת שמאל וחבריה הצטרפו אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית – מק"י. בתקופה זו עבר בר אל מפלגת השלטון מפא"י. בר נימק את הזיגזוג הפוליטי המפתיע באומרו שהיו קיימות שתי דרכים: דרכו של סנה כקבוצה נפרדת או דרכה של מפא"י[15] ולאחר שניתח את המצב נוכח בצדקת דרכו של בן-גוריון.

בחזרה למערכת הביטחון עריכה

עם שובו למפא"י עבר בר לעבוד כפרשן צבאי בעיתון "דבר", עיתונה של ההסתדרות הכללית. כמו כן פרסם מאמרים ב"מעריב" וב"ג'רוזלם פוסט", וכתב מאמרים ב"מערכות", הירחון המקצועי לענייני צבא של צה"ל, שבו היה לו גם טור קבוע בשם "עמדת תצפית". הוא גם החל לפרסם מאמרים בעיתונות הזרה. ביטחונו של בר גדל והוא החל להפגין את נוכחותו במעמדים ביטחוניים וצבאיים, ונתקבל כ"אחד מאתנו" בקרב הצמרת הביטחונית. הדברים הגיעו עד כדי כך שבהמלצתו של שאול אביגור, ממקימי משרד הביטחון, ראש המוסד לעלייה ב' וראש ארגון "נתיב", מינה אותו דוד בן-גוריון ב־1955, לאחר שובו משדה בוקר למשרד הביטחון, לכתוב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות. לשם מילוי תפקידו זה ניתן לבר חדר במשרד הביטחון בקרבת לשכת השר. הדבר תרם לתדמיתו של בר כאיש סודם של ראשי מערכת הביטחון, בעל נגישות לסודות המדינה הכמוסים. אחד הבודדים בצמרת הביטחונית שלא התלהבו מבר היה הרמטכ"ל משה דיין. דיין דרש מעורכי "דבר" לפטר את בר, אסר עליו להופיע במדי צה"ל ענוד בדרגות סגן-אלוף, ואף פקד עליו לצאת ממפגש סגור של קצינים: כאשר נאספה במשרד הביטחון המשלחת בראשות דוד בן-גוריון, לשם יציאה בחשאי לפריז לחתימת הסכם הברית הסודית עם צרפת לקראת פתיחת מבצע סיני, הבחין דיין בישראל בר שהיה בקרבת מקום ושאל בסגנונו האופייני: "מה המרגל הזה עושה כאן?".[7]

בסוף שנת 1956 עזב בר את "דבר" והתקבל כפרשן צבאי בעיתון "הארץ". בינואר 1959 נפתחה הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב, ובר התמנה לעמוד בראשה.[1] במעמד הפתיחה המתוקשר נכחו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל חיים לסקוב, ורבים מראשי צמרת הביטחון. הדבר נתן עידוד להערכה בציבור כי בר הוא "איש סודו של דוד בן-גוריון". שמו של הפרשן הנודע הגיע אף לחו"ל, ובר הוזמן להרצאות ופגישות בעיקר בגרמניה, שבשפתה דיבר ברהיטות. בר פרסם ספר בגרמנית בהוצאת ספרים במינכן. כן ביקר ונשא הרצאות בפני קצינים גבוהים בשוודיה, בנורווגיה ובצרפת.

בגרמניה הפך לאורח רצוי לקציני הצבא המערב גרמני, ה"בונדסוור". בר החל לקשור קשרים עם הגנרלים של הצבא הגרמני, ובפרט עם ראש שירות הביון המערב-גרמני (BND), הגנרל ריינהרד גהלן, שהסדיר לבר פגישות עם ראשי האגפים בארגונו, לרבות עם האחראי על הפעלת סוכנים בגוש המזרחי.

כשהיה בר בברלין המערבית, עבר פעמים אחדות לברלין המזרחית. בשובו לישראל סיפר לעורך "הארץ" כי בהיותו בברלין המזרחית נכנס לשגרירות הפולנית, וממנה התקשר לשר הביטחון הפולני אשר לצדו "לחם בספרד", לדבריו, ושר הביטחון הפולני שיגר אליו מטוס מיוחד שהביאו לוורשה.

חשדו של איסר הראל מתעורר עריכה

אישיותו של בר, עברו המעורפל, תהפוכותיו הפוליטיות והאופן שבו פילס את דרכו לצמרת, משכו את התעניינותם של שירותי הביטחון באיש. עוד בשלב מוקדם התעורר חשדו של איסר הראל בבר. הראל היה אז "הממונה על שירותי הביטחון" – ראש "המוסד" ובה בעת בעל אחריות עליונה על השב"כ. הראל ראה בבר "סיכון ביטחוני", כאיש שמאל קיצוני פרו-סובייטי ואנטי מערבי, אם כי עדיין לא היה ברור לו כי בר עוסק בריגול. הוא התנגד להעסקתו במשרד הביטחון ותבע להפסיק את נסיעותיו לחו"ל.

כ"סיכון ביטחוני", קרא הראל את בר לשיחות אחדות, ניסה לתהות על קנקנו ולהחליט האם הוא אופורטוניסט שהצטרף למפלגה השלטת, או שחבר לחוגי השלטון כסוכן סובייטי. הפגישה הראשונה ביניהם נערכה בסוף שנת 1955.[16] תשובותיו של בר לשאלותיו הגלויות והישירות של הראל, שהיו משום הודאה בעברו הפרו-סובייטי, שממנו השתחרר מסיבות אידאולוגיות, לא הפיגו את חשדותיו של הראל. ערב מבצע סיני, כצעד של נקיטת אמצעי ביטחון למניעת דליפת ידיעות על המבצע, קרא הראל לפגישה עשרה אנשי שמאל ובר ביניהם. בר הודה בשיחה כי נפגש עם מזכיר משגרירות ברית המועצות, אך טען כי עשה זאת כדי לסקור בפניו באופן אובייקטיבי את בעיותיה של ישראל. את השיחה הממושכת ביותר עם בר ניהל איסר הראל בשנת 1960, וזאת לנוכח פגישותיו של בר עם הגנרל גהלן. בשובו לישראל הפיץ בר את השמועה כי הביא שדר מגהלן לבן-גוריון. הראל נזף בבר, הטיח בו דברים קשים, והודיע לו כי הוא אוסר עליו לנסוע יותר לחו"ל. בר הגיב בזעם ויצא נסער מהחדר.

באותו זמן חל שינוי באורח חייו של בר. בר, שהיה נשוי לרבקה וחשוך ילדים, החל לשוטט בברים ובמועדוני לילה, לקשור יחסים עם נשים ולשתות לשוכרה. הדבר רק הגביר את החשדות נגדו. החשדות אומתו בחודש מרץ 1961. הסובייטים קיימו תחנת ביון בישראל ששכנה באתר הכנסייה הרוסית באבו כביר. משם יצאו מפעילי הסוכנים להיפגש בחשאי עם סוכניהם. אנשי השב"כ ניהלו מעקב סמוי על המפעילים, והצליחו להבחין בפגישה עם בר.

משפטו וסוף דרכו עריכה

 
ידיעות אחרונות מדווח על עונשו של ישראל בר

חוליית מעקב של השב"כ, שעקבה אחר מפעיל סוכנים סובייטי בשם ולדימיר סוקולוב באזור צפון תל אביב, שבו נהג לקיים את פגישותיו עם סוכניו, הבחינה בפגישתו עם אחד מהם. מעקב אחר הסוכן האלמוני הוביל את אנשי השב"כ לדירתו של בר. אנשי השב"כ מיהרו להזעיק את איסר הראל שנתן הוראה לעצור מייד את בר. בשעה 2:30 לפנות בוקר ב-31 במרץ 1961 נעצר בר בדירתו, ברחוב ברנדיס 51, בתל אביב. דבר המעצר נשמר בסוד ועורכי העיתונים נאותו לדחות את פרסומו עד זמן מה אחרי תחילת משפטו של אדולף אייכמן שנפתח ב-11 באפריל, כדי שלא לפגוע ברושם של משפט זה. משפורסמו הפרטים לבסוף ב-16 באפריל 1961‏[17] הם הכו בתדהמה את הציבור בישראל, כפי שתיאר מאמר המערכת של "מעריב": "כרעם ביום בהיר נפלה עלינו הידיעה על מעצרו של ישראל בר והאשמתו בריגול לטובת מדינה זרה, אשר יחסיה עם אויבינו בנפש הם הדוקים ביותר."[18]

הרבה מעבר למעמדו האמיתי של בר כאזרח עובד משרד הביטחון העוסק בכתיבת ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, נוצרה לו תדמית של איש הצמרת הביטחונית הבכירה. בר עצמו, בהתנהגותו ובניסיונו לחסות בצילה של הצמרת, היה בין היוצרים של תדמית זו. עיקר התדהמה נבע מכך שכחלק מתדמית זו, נחשב בר כמקורבו, איש אמונו ויועצו של דוד בן-גוריון. רות בונדי היטיבה לתאר את מעמדו במדורה הסאטירי בדבר השבוע:

עכשיו כשהזעזוע הראשון כבר מאחורינו, הגיעה העת לשאול: איך, איך עוללת לנו דבר שכזה, דוקטור? הרי היית לנו כלידל הארט, כקלאוזוביץ היית לנו, כגודריאן, שמענו את דעותיך על מבצע קדש, כאילו הייתה זו תורה מסיני - ואתה הלכת להתעסק עם סוכן זר כמו כל קלאוס ופוקס! כך עושים ליהודים?

בליל פרסום דבר מעצרו של בר המתינו אלפים ברחוב דיזנגוף בתל אביב למהדורה מיוחדת של "העולם הזה" שבה הופיע סיפורו של בר "איש סודו של בן-גוריון" על פני עמודים רבים.[19] עם המעצר נאלץ בן-גוריון להכחיש שבר היה יועצו.[20]

מאסרו של בר עורר גם גל של ספקולציות בציבור ובעיתונות. ב"ידיעות אחרונות" נכתב בכותרת ראשית: "מאסר עולם צפוי לישראל בר, היסטוריון צה"ל הנאשם בריגול". כותרת נוספת אמרה: "סברה שבר התכוון לברוח למדינה קומוניסטית".[21] "מעריב" אמר בכותרתו הראשית: "עשרות אנשי ביטחון נחקרו לאחר מעצר ד"ר בר, החשוד בריגול". כותרת נוספת אמרה: "ביה"ד העליון של מפא"י ידון בהוצאת בר מהמפלגה".

במשך 10 חודשים היה בר במעצר לפני משפטו. במהלך התקופה נערכה בדיקה מעמיקה בישראל ובחו"ל ומסקנותיה היו כי בר לא לחם בספרד ואף לא היה בה כלל, לא קיבל תואר דוקטור, לא נלחם בשורות השוצבונד ולא טס לוורשה לפגישה עם השר הפולני. בתקופת מעצרו עבר חקירות ממושכות על ידי חוקרי השב"כ, עד שנשבר והודה כי הביוגרפיה שלו הייתה בדויה וכי קיים מגע עם סוכני ברית המועצות ומסר להם חומר מסווג. להגנתו טען כי עשה זאת לטובת מדינת ישראל. לדבריו, כפרשן צבאי וכהיסטוריון, הגיע למסקנה כי במאבק הבין-גושי עתידה ידה של ברית המועצות להיות על העליונה, וכי יהיה זה לטובת האינטרס של מדינת ישראל לחבור למחנה המנצח. לקידום מטרה זו ניהל מדיניות חוץ משל עצמו. הוא טען כי לא מסר לסובייטים מידע ביטחוני מסווג, אלא מידע על אישים, על דעות ועל הלכי רוח במדינה. לדבריו אם מסר מידע מסווג כלשהו היה זה מידע על שדות תעופה של נאט"ו בטורקיה שהוקמו על ידי סולל בונה. הוא הודה שקיבל סכומי כסף מברית המועצות אך תירץ אותם כ"החזר הוצאות". איסר הראל הסיק מחקירתו של בר כי לא הגיע לארץ ישראל כסוכן סובייטי, אלא כי במהלך שנות ה-50 התקרב לנציגיהם בישראל, עד אשר נלכד בכפם והפך לבסוף, בשנת 1956, לאחר מבצע סיני, לסוכן של ממש.

בר הועמד למשפט בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. במשפטו חזר על הטענות שטען בפני חוקרי השב"כ, כי עשה את אשר עשה לטובת המדינה. ב-14 בינואר 1962 נתן בית המשפט את פסק דינו. בפסק הדין, שהוקרא על ידי נשיא בית המשפט השופט מקס קנת, נמצא בר אשם בריגול חמור ובין היתר בסעיף החמור של מסירת ידיעות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. עם זאת קיבל בית המשפט את גרסתו של בר כי פעל ממניעים אידאולוגיים של אמונה בניצחונה הצפוי של ברית המועצות, ובכך שטובתה של מדינת ישראל לחבור אליה. בין השאר נאמר בפסק הדין: "אנו נוטים להאמין, כי הגורמים שאילצו את הנאשם לעשות את המעשים שעשה היו דאגה וחרדה לגורל המדינה". בית המשפט גזר על ישראל בר 10 שנות מאסר.[22]

בר ערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון וב-28 בנובמבר 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור ואף החמיר את עונשו ל־15 שנות מאסר.[23]

בינואר 1963 הורד לדרגת טוראי ופוטר משירות הביטחון כעונש על הרשעתו בריגול.[24]

בר ריצה את מאסרו בכלא שאטה שבו זכה ליחס מועדף והתאפשר לו לעסוק בכתיבה. הוא כתב בכלא את הספר "ביטחון ישראל – אתמול, היום ומחר" שעליו עבד 5 שנים בהתמדה בימים ובלילות, אותו השלים ביום העצמאות ה'תשכ"ו, שבועות אחדים לפני מותו ב-1 במאי 1966 מהתקף לב בו לקה שבוע קודם לכן.[25][3] יומיים לפני מותו, בר חש ברע וסירב לקחת תרופה שהציע לו רופא הכלא למיחושי הלב מהם סבל. הוא דרש את ביקורו של רופאו הפרטי מתל אביב, והנהלת בית הכלא קבעה שאין צורך בכך, לפי טענת הרופא כי אין תרופה אחרת ממה שניתנה לו ממילא. לאחר מותו, נציבות בתי הסוהר הכחישה את התנגדותה שלה להזמנת הרופא הפרטי, וטענה שבכך הייתה צריכה משפחתו של בר לטפל.

לאחר מותו, התברר כי בר היה קצין מודיעין רוסי.[26]

בין האנשים שחלקו לו כבוד אחרון בהלוויתו, היו אלעזר גלילי, נתן אלתרמן, נציב שירות בתי הסוהר (לו הקדיש בר, בין השאר, את הספר) אריה ניר, יעקב ינאי, שמעון אבידן, נתן ילין מור, פנחס וזה, גרשום שוקן ועמיקם גורביץ'.

הספר ראה אור בהוצאתו של עמיקם גורביץ', שהוזמן למלאכה על ידי נציבות שירות בתי הסוהר, ועבד עליו לצד בר.[27] ילין מור גם השתתף במלאכה, ופענח את כתב היד של בר, שנערך באנגלית.[25] ספרו של בר הוא כתב אפולוגטיקה שבו ניסה לטהר את שמו, טען כי הודאתו הייתה שקרית וחזר על גרסתו בדבר לימודיו באקדמיה הצבאית האוסטרית, תואר הדוקטור שלו וחלקו במלחמת האזרחים בספרד. בר ניתח בספרו את מצבה הצבאי והמדיני של מדינת ישראל מנקודת מבט שמאלית ופרו-סובייטית וקרא לישראל להשתלב בסביבתה עם שכנותיה.

התעלומות עריכה

לאחר מותו של ישראל בר נותרו ללא תשובה מוחלטת התעלומות סביב זהותו, הביוגרפיה שלו ואופן גיוסו לשירות הריגול של ברית המועצות. השאלות שעלו עם מעצרו[28] ונותרו סתומות הן:

  • האם שמו אכן היה גאורג ישראל בר?
  • האם היה יהודי?
  • האם היה בעל תואר דוקטור?
  • האם למד באקדמיה הצבאית האוסטרית?
  • האם היה קצין בצבא האוסטרי?
  • האם לחם בשורות השוצבונד?
  • האם לחם בספרד?
  • האם גויס כסוכן בשנות ה-50, כדעת איסר הראל (ולא הגיע לארץ כסוכן סובייטי מלכתחילה ב-38')?

לדעת יוסי מלמן ואיתן הבר התשובה לכל השאלות הללו שלילית.[29]

ישראל בר כהיסטוריון צבאי עריכה

מרדכי בר-און, ברבים מספריו על תקופת מלחמת העצמאות ולאחריה, מציין את בר כהיסטוריון וכהיסטוריוגרף הצבאי החשוב ביותר של תקופת המלחמה וכמי שקיבע, למעשה, בתודעה, את האופן שבו רואה המחקר כיום את המלחמה. מאמרו של בר, פרקים למהלכים האופרטיביים של מלחמת השחרור[30] מודגש על ידי בר-און כמאמר שהתחיל את הכתיבה ההיסטוריוגרפית על מלחמת העצמאות והוא מייחס לו חשיבות רבה ביותר כזה שקבע את חלוקת התקופות בתוך המלחמה.[31]

ספריו עריכה

ספרים שפרסם עד למאסרו:

  • (בגרמנית) Israel Beer: Der Nahe Osten, Schicksalsland zwischen Ost und West, Verlag Europäische Wehrkunde, 1959.

הספר שכתב בכלא:

  • עמיקם גורביץ', "ביטחון ישראל – אתמול, היום ומחר", תל אביב: הוצאת עמיקם, 1966.

מאמריו עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ישראל בר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 ד"ר ישראל בר מת מהתקפת-לב בכלא שאטה, דבר, 2 במאי 1966
  2. ^ ישראל בר, שאלה פתוחה, כל העיר, 23 בפברואר 1990
  3. ^ 1 2 מרדכי ברקאי, ישראל בר - סוף המירוץ, דבר, 3 במאי 1966, המשך
  4. ^ א. שמאי, ישראל בר, חרות, 17 באפריל 1961
  5. ^ מ. שמריהו, גנ. דוטש, מפקד ה'שוצבונד', מודיע: בר לא היה אצלנו ולא בספרד, מעריב, 17 באפריל 1961
  6. ^ סימניה, הרצל - ביוגרפיה - אלכס ביין
  7. ^ 1 2 3 4 פרשת ישראל בר, באתר נוסטלגיה אונליין
  8. ^ קורות חייו של איתן אבישר, באתר צבא הגנה לישראל
  9. ^ מוסטפא עבאסי, הרס העיר העתיקה בטבריה, 1949-1948, עיונים בתקומת ישראל 19, 2009, עמוד 353
  10. ^ דוד בן-גוריון, פרשת ישראל בר, דבר, 10 במרץ 1967
  11. ^ רשימת מועמדי מפ"ם לבחירות לאסיפה המכוננת, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  12. ^ האם תציל התגבורת את האמריקנים?, על המשמר, 1 באוגוסט 1950; המשך
  13. ^ רשימת מועמדי מפ"ם לבחירות לכנסת השנייה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  14. ^ יואל מרקוס, הפרשן הצבאי ד"ר י. בר נעצר - מלחמת קוריאה ושאיפות פוליטיות, דבר, 16 באפריל 1961
  15. ^ יואל מרקוס, הפרשן הצבאי ד"ר י. בר נעצר - המיפנה הגדול, דבר, 16 באפריל 1961
  16. ^ אמנון לורד, שתול קומוניסטי בצמרת המדינה, באתר מידה, 1 במאי 2016
  17. ^ יואל מרקוס, הפרשן הצבאי ד"ר י. בר נעצר כחשוד בריגול לטובת מדינה זרה, דבר, 16 באפריל 1961, המשך
    אורי דן, עשרות אנשי ביטחון נחקרו לאחר מעצר דר. בר, החשוד בריגול, מעריב, 15 באפריל 1961, המשך
  18. ^ פצצת ישראל בר, מעריב, 15 באפריל 1961
  19. ^ גליון 1230 מתאריך 16 באפריל 1961, באתר העולם הזה
  20. ^ יהושע ביצור, בדותות, עלילות, זדון - צעק בן-גוריון, מעריב, 17 באפריל 1961
  21. ^ פוסט בדף הפייסבוק "היום בהיסטוריה", פייסבוק, 31 במרץ 2020.
  22. ^ ישראל בר נדון ל-10 שנות מאסר, דבר, 15 בינואר 1962
  23. ^ הוחמר עונשו של ישראל בר, דבר, 28 בנובמבר 1962
  24. ^ ישראל בר הורד בדרגתו ופוטר משירות הביטחון, חרות, 18 בינואר 1963
  25. ^ 1 2 בר, הערת המביא לדפוס.
  26. ^ משחקי ריגול, באתר ynet, 18 ביוני 2008
  27. ^ הופיע ספרו של ישראל בר, דבר, 18 באוגוסט 1966
  28. ^ אורי דן, לא דוקטור, לא ישראל - ולא לוחם, מעריב, 15 באפריל 1961
  29. ^ יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים - פרשות ריגול במדינת ישראל, הוצאת ספרי חמד, 2002, עמ' 115–131.
  30. ^ בתוך: בשבילי מחשבה צבאית, "מערכות" גיליון ס"ב-ס"ג, יולי 1950
  31. ^ מרדכי בר-און, זיכרון כספר (על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות), העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, תשס"א, 2001.
  32. ^ עופר אדרת, צה"ל מציג: סיכום מלחמת העצמאות, פרי עטו של מרגל, באתר הארץ, 15 במאי 2019


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ישראל_בר&oldid=37806879"