כשאנו המתים מתעוררים

כשאנו המתים מתעוררים (בנורווגית: Når vi døde vågner) הוא המחזה האחרון שכתב המחזאי הנורווגי הנריק איבסן. הוא ראה אור בדצמבר 1899, איבסן כתב את המחזה בין פברואר לנובמבר של אותה שנה. הצגת הבכורה התקיימה בתיאטרון היימרקט, לונדון, יום או שניים לפני פרסומו. ^[1]

תקציר העלילה עריכה

המערכה מתרחשת במעיין מרפא השוכן לחוף הים. הפסל פרופסור ארנולד רובק ואשתו מאיה סיימו לאכול את ארוחת בוקר וכעת הם קוראים עיתונים ושותים שמפניה. הם מתפעלים מהשלווה השורה על מעיין המרפא. הם משוחחים בניחותא, וארנולד רומז על חוסר שביעות רצונו מהחיים. מאיה גם רומזת על אכזבתה. ארנולד הבטיח לקחת אותה לפסגת הר גבוה כדי לצפות בתפארת העולם, אולם הם אף פעם לא עשו כן.

מנהל מעיין המרפא עובר לידם עם כמה מאורחיו ושואל לשלומם של רובק ומאיה. בזמן המפגש שלהם, אישה מסתורית לבושה בלבן חולפת, מלווה בנזירה לבושת שחורים. ארנולד נמשך אליה מסיבה מסוימת. המנהל אינו יודע עליה הרבה ומנסה להסתלק מהמקום לפני שסקוויר אולפהיים יבחין בו. הוא אינו מצליח בכך, מכיוון שאולפהיים ניגש אליו ומבקש ממנו להכין לו את סל האוכל והברנדי הרגיל שלו. הוא מבחין בזוג רובק, מציג את עצמו בפניהם ולועג לתוכניתם לערוך הפלגה בחוף ובאיים, עומד על כך שהמים מטונפים. הוא עוצר במעיין המרפא, בדרכו להרים לצוד דובים, ומנסה לשכנע את הזוג להצטרף אליו, מכיוון ש"שם המקום נקי מאנשים." ^[2]

מאיה נענית להצעתו של אולפהיים לצפות בכלביו אוכלים ארוחת בוקר ומשאירה את ארנולד לבדו עם האישה המסתורית. במהרה הוא נוכח לדעת שזוהי אירנה, שהייתה בעבר הדוגמנית שלו. אירנה נוהגת להתייחס אל עצמה כמי ש"מתה". במהלך שיחתם, היא מסבירה שלדגמן עבור ארנולד היה מעשה הדומה ל"רצח עצמי", בו הוא שבה את נשמתה והכניס אותה לתוך יצירת המופת שלו, פסל לו קרא "תחיית המתים". הוא מתוודה שהוא לא שב לאיתנו מאז שעבד עם אירנה. אף על פי ש"תחיית המתים" הביאה לו תהילה רבה ושפע עבודות אחרות, הוא חש בעצמו מת כפי שאירנה חשה.

אירנה רומזת במסתוריות לכך שהיא הרגה את כל מאהביה מאז שהיא הפסיקה לדגמן עבור ארנולד. היא טוענת שתמיד יש ברשותה סכין, וגם מתוודה שרצחה כל ילד שהולידה, לפעמים כשהם היו עוד ברחם. כשאירנה שואלת להיכן ארנולד מתכוון ללכת אחרי שהותו במעיין המרפא, היא פוטרת את רעיון השיט ומבקשת ממנו לפגוש אותה בהרים הגבוהים. מאיה שבה עם אולפהיים ושואלת את ארנולד אם הם יוכלו לוותר על השיט ולהצטרף לאולפהיים במסע הציד שלו בהרים. ארנולד משיב לה שהיא חופשייה לעשות כן ואומר שהוא חושב ללכת באותה הדרך בעצמו.

המערכה השנייה מתרחשת באתר נופש בהרים. מאיה פוגשת את ארנולד ליד פלג נחל. היא העבירה את הבוקר עם אולפהיים. הזוג ממשיך את שיחתו על אומללותו של ארנולד והוא מתוודה שהוא התעייף ממאיה. הוא מעוניין לחיות עם אירנה מכיוון שבידה המפתח למנעול התיבה שבתוכו שוכבים חזונותיו האמנותיות. היחסים ביניהם מעולם לא היו מיניים, מכיוון שארנולד חש שהדבר עלול להרוס את "תחיית המתים" שלו. מאיה פגועה אבל מתעקשת שארנולד יעשה כחפצו. היא אפילו מציעה ששלושתם יוכלו להתגורר יחדיו אם היא לא תמצא מקום חדש להתגורר בו.

אירנה נכנסת ומיה מפצירה בארנולד לשוחח עימה. הזוג משליך עלי פרחים לנחל ונזכרת ברגשנות בשותפותם משכבר הימים. בשלב מסוים, ארנולד מתייחס ל"אפיזודה", ואירנה שולפת את הסכין שלה, מוכנה לנעוץ אותו בגבו. כשהוא מסתובב, היא מסתירה את הסכין. ארנולד מבקש מאירנה לשוב ולחיות איתו, בהסבירו שהיא יכולה לעורר את דמיונו האמנותי פעם נוספת. היא עומדת על כך שאין באפשרותה להחיות את שותפותם כבעבר, אולם הם מסכימים להעמיד פנים שהם יכולים לעשות זאת. מאיה שבה עם אולפהיים, בדרכם לציד. היא מאושרת ומסבירה שהיא חשה כאילו היא סוף סוף התעוררה לחיים. היא שרה שיר קטן לעצמה:

"חופשייה! חופשייה! חופשייה!

לא עוד בכלא שבויה,

חופשייה כציפור, חופשייה!"^[3]

המערכה השלישית והאחרונה מתרחשת בהרים הטרשיים, עם נתיבים צרים ובקתת ציד רעועה. אולפהיים מנסה לנצל את מאיה מינית, היא מסרבת לכך והם מתווכחים. מיה דורשת שהוא ייקח אותה למטה לבית ההבראה. אולפהיים מצביע על כך שהשביל יהיה יותר מדי קשה למעבר עבורה וככל הנראה היא תיהרג. ארנולד ואירנה מטפסים בשביל מבית ההבראה. אולפהיים מופתע מכך שהם פילסו את הדרך בעצמם, מאחר שהשביל קשה מאוד. הוא מזהיר אותם שהסערה ממשמשת ובאה. מאחר שהוא יכול לעזור רק לאדם אחד כל פעם, הוא מסכים לקחת את מאיה במורד השביל, ומאיץ באירנה וארנולד למצוא מקלט בבקתה עד שהוא ישוב עם עזרה.

אירנה מבועתת מרעיון ההצלה. היא משוכנעת שהנזירה תכניס אותה לבית חולים לחולי נפש. היא שולפת שוב את הסכין כדי להתאבד. ארנולד מפציר בה שלא תעשה זאת. אירנה מתוודה על כך שהיא כמעט רצחה אותו קודם לכן, אולם היא נמנעה מכך מכיוון נוכחה לדעת שהוא כבר היה מת. היא מסבירה שהאהבה ששייכת לחייהם הארציים, מתה אצל שניהם. אולם, ארנולד מצביע על כך ששניהם עדיין חופשיים, ומתעקש על כך ש"

"אז תני לנו, לשני המתים, לחיות פעם אחת את החיים עד הסוף – לפני שאנחנו יורדים בחזרה אל הקבר." ^[4]

אירנה נאותה אבל מתעקשת על כך שהם חייבים לעשות זאת מבעד לערפילים בפסגת ההר. הם מחליטים לטפס על ההר, כדי שיוכלו לערוך את חגיגת הכלולות שלהם באור הזריחה. בעוד הם מעפילים באושר במעטה השלג, שירה של מאיה נשמע למרחקים. לפתע, נשמע רעם של מפולת שלגים ממעלה ההרים. ניתן להבחין בארנולד ואירנה נקברים מתחת לשלג. הנזירה שעקבה אחרי אירנה במעלה ההר מבחינה במתרחש באימה וצועקת. לאחר רגעי שתיקה, היא אומרת Pax vobiscum! (שהשלום יהיה עימכם), שירתה העליזה של מיה עדיין מרחפת באוויר.

נושאים וסגנון עריכה

דימויים של סלעים ואבנים הם דומיננטיים במחזה. המחזה מתאר את ההתקדמות במעלה ההרים, כאשר רובק הוא פסל במקצועו. זהו אחד מהמחזות החלומיים ביותר של איבסן, והוא גם אחד מהקודרים ביותר שלו.

אירנה: "כשאנחנו המתים מתעוררים."

רובק: "מה באמת מגלים אז?"

אירנה: "שאף פעם לא חיינו."^[5]

המחזה ספוג בתשוקה חזקה לחיים, אולם צורת השגתה נותרת בעייתית, מביאה למסקנתו האירונית של המחזה (שהיא, דרך אגב, מזכירה את אחת משתי המחזות הפיוטיים הגדולים של איבסן, "ברנד" ואחת מעבודות הפרוזה האחרונות שלו, "אלוף הבונים"). ישנם הטוענים שהמחזה מבוסס על יחסיהם של אוגוסט רודן וקמיל קלודל. ^[6]^[7]^[8]^[9]

היסטוריה עריכה

במקור איבסן קרא לספר "יום תחיית המתים", על שם פסלו של ארנולד רובק. הוא זה עתה שב מנורווגיה, אחרי עשרים ושבע שנים של שהות בחו"ל, ונרגש לשוב במולדתו. גם הזוג רובק נסע לטיול בחו"ל לזמן מה.^[1] אף על פי שהוא לא מזהה שום מקום ספציפי במחזה, איבסן מיקם את שתי המערכות האחרונות בהרדנגרבידה.^[10]

איבסן חכך בדעתו לגבי שמות המשפחה של גיבוריו, התחבט בין סטבו לרמבו. בטיוטה הראשונה, השם שהופיע בדפים הראשונים היה סטובק, עד שלבסוף הוא בחר ברובק. אף על פי שסקוויר אולפהיים קורא פעמיים למשרת הציד שלו בשם לארס, הרי שלארס אינו כלול בדמויות המשתתפות במחזה.^[1] למנהל המלון יש בתחילה שם, ברגר, ובמקור, הוא מפקח.^[11] חלק ממיתתו האמנותית של רובק היא מה שהוא מחשיב כ"כמו סרט נע/פס יצור" בפיסול פורטרטים. זוהי התייחסות נוספת לחייו של איבסן, מכיוון שהוא החשיב הרבה ממחזותיו המאוחרים ל"מחזות פורטרט" ^[12] ("אלוף הבונים", "איולף הקטן", "יון גבריאל בורקמן"), שפשוט ממחזרות את המסר העיקרי שלו.^[13] יתר על כן, רובק מאפיין את עבודתו המוקדמת עם אירנה כסוג של "שירה", כשמשתמע מכך שעבודותיו המאוחרות, החשובות פחות, הן פרוזה. איבסן חש דומה לכך, ייחל לכך שהוא היה ממשיך לכתוב שירה אחרי פר גינט.^[10]

תלבושתה של אירנה היא גם התייחסות לזאת שלבשה לורה קיזלר בביקורה האחרון אצל איבסן. יחסיהם גם היו הבסיס לבית בובות, והיא התנגדה לכך שאיבסן ישתמש בחייה בעבודתו, בדיוק כפי שאירנה מרגישה שרובק השתמש בה לעבודתו.^[11]

הסצנה האחרונה הייתה בתחילה שונה במידה רבה ומרוסנת יותר מזו שנכתבה לבסוף במחזה המוגמר. במקור אולפהיים מביא בקבוק שמפניה למעלה ההר, וכל ארבע הדמויות שותות לחיי החופש. כשאולפהיים ומאיה יורדים, אירנה אומרת לרובק ש: "התעוררתי משנת החיים העמוקה" אחרי שנעלמו מבעד לערפל בדרכם לפסגת ההר, המפולת מפסיקה. הנזירה מגיעה, מסתכלת על אירנה והשמש זורחת גבוה מעל העננים.^[14]

תרגומים לעברית עריכה

הנריק איבסן, כשאנו המתים מתעוררים: אפילוג דרמטי בשלוש מערכות; תרגום: אלי ביז'אווי, רמת-גן: בית צבי - בית הספר לאמנויות הבמה, 2004.
הנריק איבסן, כשאנו המתים מתעוררים: אפילוג דרמטי בשלוש מערכות; עברית: אייל לוי, רמת-גן: בית צבי - בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, 1989.

לקריאה נוספת עריכה

Hurt, James. Catiline's Dream: An Essay on Ibsen's Plays (Urbana: University Of Illinois Press, 1972).
Valency, Maurice. The Flower and the Castle: An Introduction to Modern Drama (New York: Grosset and Dunlap, 1966).

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא כשאנו המתים מתעוררים בוויקישיתוף

כשאני המתים מתעוררים, בפרויקט גוטנברג
יוסף קלוזנר, חזיונו החדש של איבסן, המשך הכתבה בעיתון המליץ, 30 בינואר 1900
כשאנו המתים מתעוררים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

^ ¹ ² ³ Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 298 (Penguin)
^ כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 15.
^ כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 44.
^ כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 55.
^ כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 46.
^ Schmoll gen. Eisenwerth, J. Adolf (1994). Auguste Rodin and Camille Claudel. Prestel. ISBN 3-7913-1382-7, 9783791313825
^ Bremel, Albert (1996). Contradictory characters: an interpretation of the modern theatre. Northwestern University Press. pp. 282–283. ISBN 0-8101-1441-0, 9780810114418
^ Binding, Paul (2006). With vine-leaves in his hair: the role of the artist in Ibsen's plays. Norvik Press. ISBN 1-870041-67-4, 9781870041676
^ Templeton, Joan (2001). Ibsen's women. Cambridge University Press. p. 369. ISBN 0-521-00136-6, 9780521001366
^ ¹ ² Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 300 (Penguin)
^ ¹ ² Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 299 (Penguin)
^ כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 31.
^ Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 298-9 (Penguin)
^ Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 301 (Penguin)

[Watts,298-1] ¹ ² ³ Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 298 (Penguin)

[2] כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 15.

[3] כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 44.

[4] כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 55.

[5] כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 46.

[6] Schmoll gen. Eisenwerth, J. Adolf (1994). Auguste Rodin and Camille Claudel. Prestel. ISBN 3-7913-1382-7, 9783791313825

[7] Bremel, Albert (1996). Contradictory characters: an interpretation of the modern theatre. Northwestern University Press. pp. 282–283. ISBN 0-8101-1441-0, 9780810114418

[8] Binding, Paul (2006). With vine-leaves in his hair: the role of the artist in Ibsen's plays. Norvik Press. ISBN 1-870041-67-4, 9781870041676

[9] Templeton, Joan (2001). Ibsen's women. Cambridge University Press. p. 369. ISBN 0-521-00136-6, 9780521001366

[Watts,300-10] ¹ ² Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 300 (Penguin)

[Watts,299-11] ¹ ² Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 299 (Penguin)

[12] כשאנו המתים מתעוררים, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, עמ' 31.

[13] Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 298-9 (Penguin)

[14] Watts, Peter. 1964, Notes to When We Dead Awake, p. 301 (Penguin)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]