לאומיות אוקראינית
לאומיות אוקראינית (באוקראינית: Український націоналізм) היא האידאולוגיה לפיה האוכלוסייה האוקראינית מהווה אומה בעלת זכות להגדרה עצמית במדינת לאום משלה, שיש לטפח את שפתה ותרבותה הייחודיות.
היסטוריה עריכה
המצע שעליו נבנתה התפיסה הלאומית האוקראינית בתקופה המודרנית נטוע בהיסטוריה ובגאוגרפיה של המרחב: הארץ סביב נהר הדניפר, ליבה של המדינה דהאידנא, היוותה רצף טריטוריאלי; הניבים הסלאביים המזרחיים שדוברו על ידי יושבי האזור נבדלו במידת-מה מן האחרים הסובבים, בעיקר עקב השפעה פולנית חזקה; וממלכת גליציה-ווהלין וההטמאנות הקוזאקית סיפקו מסורת של קיום פוליטי עצמאי.
במפנה המאה ה-19, כשרעיון הלאומיות הגיח מגרמניה בתגובה ליומרה האוניברסלית של הכיבוש הצרפתי, נמצאו התנאים לקליטתו במה שיהפוך לאוקראינה. בשטח שנשלט על ידי רוסיה, השלטון הצארי הריכוזי כרסם בזכויות-היתר של האליטות המקומיות, נכדי קציני הקוזאקים מן ההטמאנות, בקצב שעלה על מהירות טמיעתן במעמד הגבוה של האימפריה; רבים ספגו התנשאות מבני המטרופולין, ופיתחו בתגובה ניכור כלפי אלו. ב-1805 ביטל הממשל את ההכרה האוטומטית בזכותן של משפחות הקוזאקים המיוחסות לתבוע לעצמן מעמד אצולה: גל המנשרים הנזעמים שחוברו בתגובה, חידד את התודעה הנבדלת ואת ההתעניינות בהיסטוריה המקומית. בחלק ההבסבורגי של אוקראינה, שעיקרו היה חבל גליציה, השלטון בכיפה ההבסבורגי היה סובלני. בהיעדרו של מעמד אצולה (זה נטמע כליל בתרבות הפולנית מזה מאות בשנים), האליטה היחידה בנמצא הייתה משפחות הכמורה המיוחסות שניהלו את הכנסייה היוונית-קתולית. בגליציה, המניע שהצית את ההתעוררות הלאומית היה הרפורמות של יוזף השני, שהקים בתי-ספר יסודיים לצמיתים האנאלפביתים בשפתם החל ב-1782, וסמינרים גבוהים לכמרים. הדרישה ללמד ב"סלאבו-רוסינית" הפכה לחוק קבע ב-1818; ההסלאבונית הכנסייתית ששימשה בטקסי הדת ובספרות הייתה מרוחקת מלשון הדיבור, והכמרים נאלצו לחקור את הניב העממי ולהגדירו.
כברוב אירופה, השלב הראשון של התגבשות הלאומיות היה גילוי סנטימנטליות ועניין מצד המשכילים בהווי של האיכרים הנחשלים, שהוסיפו לדבר בשפה המקומית. ב-1816 החלו מספר כמרים בפשמישל להוציא לאור ספרי לימוד שנועדו עבורם. ב-1818 פרסם אולכסי פבלובסקי את ספר הדקדוק הראשון שעסק בניב העממי, וב-1832 חיבר הריהורי קביטקה-אוסנוביאננקו את יצירת הספרות הגבוהה הראשונה בשפה שכינה "לשון הצמיתים". ב-1837 נתפרסם בגליציה אלמנך של שירים וסיפורים עממיים בידי שלושה פרחי סמינר, מרקיאן ששקביץ', יעקב הולובצקי ואיוואן והילביץ'. גשר בין המעמד הגבוה, שרכש את השפה המקומית באופן מלאכותי, לבין דובריה לאמיתה, הופיע ב-1840 בדמותו של טאראס שבצ'נקו, צמית משוחרר שהיה לסופר, משורר ואמן.
ב-1845 התארגנה אגודת הסתרים "אחוות קירילוס ומתודיוס" באוניברסיטת קייב. הרוח החיה בה הייתה ההיסטוריון מיקולא קוסטומרוב, שחתר בכתביו לבסס את קיומה של "אומה דרום-רוסית" שנבדלה מ"האומה הרוסית רבתי" והייתה לה שפה נפרדת, בניגוד להנחות היסוד של המשטר הצארי. ב-1847 נעצרו האינטלקטואלים שהיו חברים באחווה, בכללם שבצ'נקו, ועל רובם נגזרה גלות.
בעת אביב העמים של 1848, המיעוט הפולני האמיד והדומיננטי בגליציה האוסטרית התקומם ותבע בכורה. השלטונות תמכו בתגובה בהתכנסותה של "המועצה הרותנית העליונה", שנועדה לייצג את האינטרסים של הרותנים (כפי שנקראו הסלאבים המזרחיים) ולשמור על רוב האיכרים בצדו של הכתר. המועצה הכריזה כי הרותנים לא היו לא פולנים ולא רוסים, אך השתייכו לאותו העם כמו אחיהם בצד הרוסי של אוקראינה. היא תבעה חלוקה של גליציה, הכרה וטיפוח של שפת העם וייצוג פוליטי עבורו. המועצה פורקה ב-1851, לאחר דיכוי המהפכות; השלטון התיר את המשך התפתחותה של השפה, ואף מינה פרופסור ללימודה באוניברסיטת למברג, שנעשתה למוקד אינטלקטואלי של הלאומיות האוקראינית.
עלייתו של אלכסנדר השני לכס ב-1855 הִשיבה רוח ליברלית, והאינטלקטואלים של "אחוות קירילוס ומתודיוס" חזרו מן הגלות ומבתי-הכלא. קוסטומרוב, שבצ'נקו, עמיתיהם ו"אוקראינופילים" אחרים התקבצו ב-1858 בסט. פטרבורג בחוג ספרותי חשאי-למחצה שכונה "הרוֹמָדַה". בין 1861 ל-1862 הם הוציאו לאור את כתב-העת "אוסנובה"; ב-62' חיבר פבלו צ'ובינסקי את השיר "תהילת אוקראינה לא אבדה ולא חרותה". הרעיון ה"אוקראינופילי" צבר תנופה גדולה עקב נהירה לא-צפויה מצד האליטות. דור קודם לכן, לאחר מרד נובמבר הפולני ב-1831, נישלו הרשויות הצאריות כ-40,000 בני-אצולה דוברי פולנית מתאריהם. חלק ניכר מילדי אותן משפחות, שאיבדו את מעמדן אך לא את השכלתן, הגיע להכרה שתמיכת האיכרות היא שחסרה במרד, ואימצו אתוס פופוליסטי של התקרבות לצמיתים, בדומה לנרודניקים; ההזדהות עם פשוטי העם הביאה כמה מהבולטים שב"משוגעים לצמיתים" (חלוֹפּוֹמָנים), כפי שנקראו, לזנוח את פולניותם ולאמץ את זהותם הלאומית ה"מקורית". אישים כמו הרופא-שנעשה-היסטוריון וולודימיר אנטונוביץ' למדו לדבר בלשון הכפריים והתהלכו לבושים בחולצות רקומות ובכובעי פרווה גסים, כשהם מזהירים את האצולה כי עליה להשתלב בעם הפשוט ולאהבו, או להיכחד. הממשל הצארי, שנזקק לכל בעל-ברית אפשרי במאבקו לדכא את הלאומיות הפולניות בספר המערבי, שמח על הכרסום בה (הפופוליסטים הנלהבים אף המירו את דתם מקתולית לאורתודוקסית) ועל אף חשדנותו, סבל את התופעה. החלופומנים הקימו "הרומדות" נוספות רחבי אוקראינה, הגדולה והפעילה שבהן בקייב; לצד פעילות אינטלקטואלית בקרב חבריהן, הן עסקו בהנחלה של התודעה והתרבות שניסחו להמונים באמצעות בתי-ספר של יום ראשון. 67 מוסדות כאלו פעלו ברחבי הארץ ב-1862.
הסובלנות שגילה הממסד הרוסי נמוגה במהירות. ב-1863 התמרדו הפולנים שוב, ונסכו ברשויות נחישות לחסל כל גילוי בדלני. הוחלה מדיניות דיכוי נוקשה. אף ברמה העיונית, התחלף הפאן-סלאביזם הפלורליסטי יחסית בלאומיות כלל-רוסית שוביניסטית, שדרשה לא רק נאמנות לצאר אלא גם טמיעה ב"אומה הרוסית רבתי", שהיות "האומה הרוסית הקטנה" — שם הישן והפופולרי לתושבי הארץ, שהדגיש את נאמנותם למוסקבה — אך ענף נחשל שלה. היכולת להחזיק בנאמנויות מרובות ולהיות "אוקראינופיל" ונתין מהימן נפגעה. ביולי 1863 פרסם שר הפנים פיוטר ואלוייב צו שקבע שהלשון "הרוסית הקטנה" איננה שפה נפרדת אלא רוסית משובשת, ואסר על רוב הפרסומים בה. בתי-הספר של יום ראשון נסגרו, וההרומדות צמצמו את פעילותן או פורקו. התנועה התגמדה חזרה לעיסוק של אינטלקטואלים בפולקלור ובהיסטוריה, ואף בצורתה זו לא זכתה לרווחה. ב-1876 פרסם הקיסר צו שהרחיב את האיסור על שימוש באוקראינית, ופיטר כמה אקדמאים שעסקו בה, ובראשם הפרופסור מיכאילו דרהומנוב, איש ההרומדה של קייב. לצד המכה שספג הרעיון האוקראינופילי עקב זאת, הוביל הדבר דיאלקטית לחידוד נוסף של הזהות המקומית ולפתיחת האפשרות להעניק לה היבט פוליטי. דרהומנוב, בעצת חבריו, גלה לז'נבה, שם היה חופשי לפרסם את חזון ה"אוקראינופילים" ברמה.
בגליציה הייתה האינטליגנציה דוברת-האוקראינית חופשית מדיכוי שלטוני, ופנויה לעסוק בדיונים אקדמיים. המריבות בין התנועות הלאומיות שביקשו את הזדהותם של הסלאבים המזרחיים באזור לא פסחו עליה: בשלהי שנות ה-1860 אירע פילוג בין המפלגה השמרנית, בני מעמד הכמורה המבוגרים, ששמרו על זיקה לפאן-סלאביזם הישן והיו מלוכנים מסורים לבין שתי קבוצות פוליטיות עולות, לאומנים כל-רוסים מזה ופופוליסטים מזה, שהיו מקורבים ל"אוקראינופילים" בשטח הרוסי (אם כי הוסיפו להשתמש ב"רותנים" ככינוי לעמם עד שלהי המאה). כתמיד, הפולמוס התבטא בראש ובראשונה בשאלת לשון הלימודים בבתי-הספר. הפופוליסטים, שהתארגנו לראשונה ב"חברת הנאורות" שקמה בלמברג ב-1868, ביקשו לתקנן שפה על בסיס להגם של האיכרים, תוך אימוץ מפעלם הספרותי של שבצ'נקו וחבריו במזרח, ודחיית הסלאבונית המיושנת של השמרנים או הרוסית של הפרו-רוסים. בהיעדר צנזורה, העיתונים וכתבי-העת של הפופוליסטים בגליציה הפכו לבימה עבור ה"אוקראינופילים" הנרדפים, שרבים מהם עברו את הגבול והבריחו את פרסומיהם חזרה לאזור הרוסי. מלבד הסופרים והפעילים הגולים, לא חסרו הפופוליסטים במערב יוצרים משלהם, ראש וראשון להם איוואן פרנקו.
קישורים חיצוניים עריכה
- Nationalism באנציקלופדיה האוקראינית המקוונת (באנגלית)
לקריאה נוספת עריכה
- Serhy Yekelchyk, Ukraine: Birth of a Modern Nation. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2007.