לאכול, להתפלל, לאהוב
לאכול, להתפלל, לאהוב (באנגלית: Eat, Pray, Love) הוא רומן רומנטי מאת הסופרת אליזבת גילברט. הספר יצא לאור בהוצאת ספרי פינגווין בשנת 2006 ותורגם ל־14 שפות. תורגם לעברית על ידי יעל סלע-שפירו בשנת 2008 בהוצאת כנרת. סוגת הספר היא רומן רומנטי או ספר זיכרונות המתעד את נסיעתה של המחברת ברחבי העולם לאחר גירושיה. הוא מתאר את החוויות והגילויים שלה במהלך מסעותיה. הספר היה ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס" במשך 187 שבועות.[1] זכויות הסרט עבור הזיכרונות נרכשו על ידי סרטי קולומביה. גרסת הסרט, שבה כיכבו ג'וליה רוברטס וחבייר ברדם, הוקרנה בבתי הקולנוע ב -13 באוגוסט 2010.[2][3]
 | |
| כריכת הספר בעברית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
אליזבת גילברט  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה | רומן רומנטי, ספר זיכרונות |
| נושא |
רוחניות |
| הוצאה | |
| הוצאה | ספרי פינגווין |
| מקום הוצאה |
ארצות הברית |
| תאריך הוצאה |
16 בפברואר 2006 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | כנרת |
| תאריך | 2008 |
| מספר עמודים | 416 |
  | |
בהמשך לספר הזה כתבה גילברט את הספר: "מחויבים: ספקן עושה שלום עם נישואין", אשר יצא לאור בהוצאת ויקינג בינואר 2010. היא תיארה את חייה לאחר "לאכול, להתפלל, לאהוב" וחקרה את מושג הנישואין.[4]
עלילה עריכה
בגיל 34, אליזבת גילברט הייתה בעלת השכלה אקדמית, בית, בעל, וקריירה מצליחה כסופרת. עם זאת, היא הייתה אומללה בנישואיה ויזמה את הגירושים. אז החלה במערכת יחסים שלא הסתדרה, והותירה אותה הרוסה ובודדה. לאחר השלמת הגירושים הקשים שלה היא בילתה שנה בטיול בעולם.[5]
גילברט בילתה ארבעה חודשים באיטליה, אכלה ונהנתה מהחיים ("לאכול"). לאחר מכן בילתה שלושה חודשים בהודו, וחיפשה את הרוחניות שלה ("להתפלל").[6] היא סיימה את השנה בבאלי, אינדונזיה, שם חיפשה "איזון" בין השניים והתאהבה באיש עסקים ברזילאי ("לאהוב").[7]
עיבוד לסרט עריכה
חברת הסרטים סרטי קולומביה רכשה זכויות הסרט של הספר והפיקה את גרסת הסרט תחת אותה כותרת. הסרט יצא לאקרנים ב -13 באוגוסט 2010. בסרט כיכבה השחקנית האמריקנית ג'וליה רוברטס, והוא בוים על ידי רייאן מרפי. בסרט שיחקו גם חאבייר ברדם, ג 'יימס פרנקו, ריצ'רד ג'נקינס[8] ובילי קרודופ.[9] בראד פיט ודדה גרדנר הפיקו את הסרט במסגרת חברת ההפקה של פיט, תוכנית ב'.[10]
ביקורות עריכה
ג'ניפר איגן מ"הניו יורק טיימס" תיארה את הפרוזה של גילברט כ"מוזנת על ידי שילוב של אינטליגנציה, שנינות והתלהבות דיבורית כמעט בלתי נמנעת", אבל אמרה שהספר "נמתח" באמצע. היא התעניינה יותר ב"דברים המוזרים והבלתי פתורים שבחרה גילברט לעזוב", וציינה שגילברט משמיטה את "הבלבול והעניינים הבלתי גמורים של החיים האמיתיים", וכי "אנחנו יודעים איך הסיפור מסתיים פחות או יותר מההתחלה."[5]
אופרה ווינפרי אהבה את הספר, והקדישה לו שני פרקים בתוכניתה "המופע של אופרה וינפרי".[2]
מורין קלהאן מה"ניו יורק פוסט" מתחה ביקורת חריפה על הספר, וכינתה אותו "חומר קריאה נרקיסיטית של העידן החדש", וכ"קריאה הפטישיסטית המערבית הגרועה ביותר של המחשבה והתרבות המזרחית, קריאה הבטוחה בתשובותיה לדילמות קיומיות שבלבלו אינטלקטואלים גדולים משלה". בנוסף, היא הביעה ביקורת על ההתמקדות של אופרה ווינפרי בספר, כמו גם כלפי אוהדי התוכנית של אופרה, אשר גם הם נהנו מהספר, ושאלה מדוע המעריצים שלה "מתמכרים לטפשות הזו", ומדוע הם "לא דורשים חומר בעל משקל עמוק יותר כשמדובר בסופרות של אופרה".[2]
קייטי רויף של "הצפחה" הסכימה עם איגן בנוגע ליכולת הכתיבה של גילברט. עם זאת, היא תיארה את המסע כמזויף מדי: "בעל עודף של "רצון", ובעל מודעות עצמית רבה מידי". היא קבעה כי בהתחשב במלאכותיות לכאורה של המסע, אותה "חיבה "לאכילה, לתפילה, לאהבה" היא ... חמקמק". אבל בסופו של דבר אמרה ש: "זה ספר קריאה טרנסנדנטית נהדר לקחת לחוף."[11] גרייס ליכטשטיין מ:"וושינגטון פוסט" הצהירה כי "הדבר היחיד שאינו טוב בספר הזיכרונות המצחיק, והקריא בסגנון מגזיני של מסע שנה ברחבי העולם בחיפוש אחר הנאה ואיזון, הוא שזה נראה דומה מידי לסרט של ג'ניפר אניסטון."[7]
לעומת זאת, לב גרוסמן מהעיתון Time, שיבח את ההיבט הרוחני של הספר, ואמר כי "לקרוא על מאבקיה עם מזמור בעל 182 פסוקים בסנסקריט, או ניסיונה (המוצלח) במדיטציה בזמן שהיא נעקצת על ידי יתושים, זה הדבר הקרוב ביותר להגעה להארה באמצעות נציג או מתווך". בכל מקרה הוא מסכים עם רויף כי הכתיבה שלה נראית לעיתים "מתאמצת להיות אהובה, וכי ניתן להרגיש את המנגנון המאומץ של הבדיחות שלה".[12]
לורי לייבוביץ, מהמגזין הסלון, הסכימה עם כמה מהמבקרים לגבי יכולת הכתיבה הסיפורית של גילברט. היא הסכימה עם איגן שנראה שלגילברט יש מזל בכמות בלתי מוגבלת, ואמרה: "מזלה הטוב נראה אינסופי". היא מוסיפה ושואלת "האם זה אפשרי עבור אדם אחד להיות כל כך בר מזל?"[13]
"ג'סיקה שו, בתוכניתה אנטרטיינמנט ויקלי" אמרה כי "למרות כמה תפניות בעלילה... שווה לעשות את המסע של גילברט".[14] דון לאטין "מסן פרנסיסקו כרוניקל" הסכים עם איגן שהסיפור היה חלש ביותר בהיותה בהודו, ותהה בקשר לאמיתותו המוחלטת של הספר.[15] ברברה פישר "מ"הבוסטון גלוב "" שיבחה גם את כתיבתה של גילברט, וציינה כי "היא מתארת בפירוט חזותי ומוחשי. היא המשוררת האפי של אקסטזי".[16]
בתחילת 2010 פרסם המגזין הפמיניסטי "ביץ" סקירה ביקורתית וחברתית בשם "לאכול, להתפלל, לבזבז". הסופרות ג'ושונדה סנדרס ודיאנה ברנס-בראון כתבו כי "לאהוב, להתפלל, לאהוב" אינו הספר הראשון מסוגו, אבל הוא דוגמה מושלמת לז'אנר של הספרות "המוארת": ספרות או מדיה שמטרתה המוצהרת היא של הארה רוחנית, אקזיסטנציאליסטית או פילוסופית אשר תנאי לה הוא עבודת נשים קשה, מחויבות וסבלנות, אך למעשה החסמים העיקריים שלהן הם בעיקר כספיים". הז'אנר, לטענתן, מציב את הנשים ככאלו אשר מטבען הן פגומות ולא מציעות פתרונות אמיתיים למחירים הגבוהים מאוד - הן פיננסית והן חברתית - שכולנו משלמות, למעט ברות המזל שבינינו".[17]
פרודיה על הספר עריכה
אנדרו גוטליב, סופר קומדיות ומפיק אמריקאי, כתב פארודיה על הספר של גילברט, שכותרתו "לשתות, לשחק, לזיין: חיפוש של אדם אחר בכל דבר ברחבי אירלנד, וגאס ותאילנד". בריאיון ל"ניו יורקר" בשנת 2010, אמר גוטליב כי: "הצלחת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" הייתה מהממת עבורי, בלתי מובנת, והרגשתי שזה היה מתבקש להתבדח על האישור הנרחב שנתנה לו אופרה (ווינפרי)".[18]
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של לאכול, להתפלל, לאהוב (באנגלית)- הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב", באתר "סימניה"
- לאכול, להתפלל, לאהוב, באתר OCLC (באנגלית)
- מוטוקו ריץ', ניו יורק טיימס, לאכול, להתפלל, לאהוב, להתחתן, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2009
הערות שוליים עריכה
- ^ "Paperback Nonfiction". The New York Times. 28 באוגוסט 2010. נבדק ב-1 במאי 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Callahan, Maureen (23 בדצמבר 2007). "Eat, Pray, Loathe: Latest Self-Help Best Seller Proves Faith Is Blind". New York Post. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "סקירה - לאכול, להתפלל, אהבה (2008)" . "ניו יורק טיימס" . 19 במרץ 2011.
- ^ Callahan, Maureen (3 בינואר 2010). "Committed: A skeptic makes peace with marriage". New York Post.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Egan, Jennifer (26 בפברואר 2006). "Eat, Pray, Love". The New York Times. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ ""Eat, Pray, Love" (review)". אורכב מ-המקור ב-7 בדצמבר 2011. נבדק ב-2011-10-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Lichtenstein, Grace (12 בפברואר 2006). "Heart and Soul". The Washington Post. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "חמש שאלות על ריצ'רד ג'נקינס" . "אתר האינטרנט של" . 19 במרץ 2011.
- ^ Rozen, Leah (29 באפריל 2010). "Mother and Mega-Star, Happily Balanced". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Fleming, Michael (10 באוקטובר 2006). "Par setting table for adaptation". Variety. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Roiphe, Katie (3 ביולי 2007). "Summer Reading: Should you read the best-selling memoir Eat, Pray, Love?". Slate. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Grossman, Lev (19 בפברואר 2006). "The Year of Living Happily". Time. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Leibovich, Lori. "Lost and found". Salon. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Shaw, Jessica (17 בפברואר 2006). "Eat, Pray, Love". Entertainment Weekly. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lattin, Don (19 בפברואר 2006). "Pilgrim wants it all in Italy, India, Indonesia". San Francisco Chronicle. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Fisher, Barbara (19 בפברואר 2006). "Eat, Pray, Love". The Boston Globe. נבדק ב-17 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "לאכול, להתפלל, להוציא" . "BitchMagazine.com" . 14 ביוני 2010.
- ^ "הבורסה: אנדרו גוטליב" . "ניו יורקר", 13 באוגוסט 2010.