לה פניצ'ה
לה פניצ'ה (באיטלקית: Teatro La Fenice – "עוף החול") הוא בית אופרה בוונציה שבאיטליה. זה אחד התיאטראות המפורסמים ביותר באירופה, שעל בימתו עלו הרבה בכורות אופראיות מפורסמות. שמו משקף את הסמליות שלו כבית אופרה ש"קם מאפרו", אחרי שפעמיים איבד את הבניין שבו קיים את הצגותיו (בפעם הראשונה עקב שרפה ובשנייה בגלל בעיות משפטיות). מאז נפתח ונקרא "לה פניצ'ה", נשרף הבניין פעמיים ונבנה מחדש.
_Teatro_La_Fenice_-_Emblema.jpg) | |
_-_Facade.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית אופרה  |
| על שם |
עוף החול |
| כתובת |
סן מרקו |
| מיקום |
ונציה |
| מדינה |
איטליה |
| בעלים |
ונציה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1789–1792 (כ־3 שנים) |
| תאריך פתיחה רשמי |
16 במאי 1792 |
| אדריכל |
טומאסו מדונה, ג'ובאני בטיסטה מדונה, Gian Antonio Selva |
| סגנון אדריכלי |
תיאטרון איטלקי |
| קואורדינטות | 45°26′01″N 12°20′02″E / 45.4337°N 12.3339°E |
|
www | |
|
(למפת ונציה רגילה)   לה פניצ'ה | |
  | |
היסטוריה עריכה
התיאטרון הראשון עריכה
ב-1774 נשרף תיאטרון "סן בנדטו", שהיה בית האופרה הראשון במעלה של ונציה במשך יותר מארבעים שנה, עד ליסודותיו. מיד לאחר שנבנה מחדש, התלקחה מחלוקת משפטית בין הנהלת הלהקה שפעלה בו לבין הבעלים, משפחת ונייר. פסק הדין שהתקבל היה לטובת משפחת ונייר. כתוצאה מכך החליטה הנהלת התיאטרון לבנות בית אופרה חדש משלה בכיכר סן פנטין.
הבנייה החלה ביוני 1790 והסתיימה במאי 1792. התיאטרון נקרא "לה פניצ'ה", אות לשרידת הלהקה, תחילה מן האש ואחר מאיבוד משכנה הקודם. "לה פניצ'ה" נחנך ב-16 במאי 1792 בהצגת "ג'וקי די אגריג'נטו", אופרה של ג'ובאני פאיזיילו.[1]
אחרי נפילת הרפובליקה הוונציאנית ובתקופת הממשל העירוני הזמני ממאי עד אוקטובר 1807, קיים התיאטרון תערוכות ציבוריות חשובות ופסטיבלים פטריוטיים. בתקופת השלטון הצרפתי, היה לתיאטרון ממלכתי. צבעי הכחול-כסף של האימפריה החדשה עיטרו את האולם ותא מלכותי זמני נבנה לרגל ביקורו של נפוליאון בדצמבר 1807. ב-26 בדצמבר 2008 נפתח הבית מחדש לאחר שיפוצים מקיפים, באופרה "שובו של אוליסס" מאת יוהאן סימון מאייר. בשנים הבאות נודע שמו של "לה פניצ'ה" ברחבי אירופה. רוסיני העלה שם שתי הפקות חשובות ושתיים מן האופרות של בליני הוצגו שם בהופעות בכורה. דוניצטי, שאך זה קצר הצלחות במילאנו ובנאפולי, חזר לוונציה ב-1836 אחרי היעדרות של שבע-עשרה שנים.[2]
התיאטרון השני עריכה
בדצמבר 1836 ניחתה מכה נוספת על התיאטרון, שעלה שוב באש; ב-13 בדצמבר 1836, במהלך חזרות על הבכורה הוונציאנית של לוצ'יה דלה מרמור, פרצה שרפה גדולה, שכילתה את כל הבניין פרט לקירותיו החיצוניים. תוך שנה נבנה בית האופרה "לה פניצ'ה" מחדש, לפי תוכנית שסיפק צוות האדריכלות-הנדסה של האחים טומאסו וג'אמבטיסטה מדונה.[3] "לה פניצ'ה" קם שוב מאפרו ופתח את דלתותיו לקהל בערב ה-27 בדצמבר 1837, בהצגת "רוזמונדה בראוונה" של לילו.[4]
הקשר של ורדי עם "לה פניצ'ה" החל בשנת 1844, בהצגת "ארנאני" בתקופת הקרנבל. במהלך שלוש-עשרה השנים הבאות עלו על בימת התיאטרון הצגות הבכורה של "אטילה", ריגולטו, לה טרוויאטה ו"סימון בוקאנרה".
בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה התיאטרון סגור, אך כאשר נפתח מחדש, רחשה בו פעילות רבה ורבים מגדולי הזמרים והמנצחים בעולם נמשכו אליו. ב-1930 יזמה הביאנלה של ונציה את הפסטיבל הבינלאומי הראשון למוזיקה בת זמננו, שהביא מלחינים כמו סטרווינסקי ובריטן, ובשנים הבאות בריו, נונו ובוסוטי, לכתוב ל"לה פניצ'ה".
בין השנים 1984 ל-1989 כיהן הישראלי אליהו ענבל כמנצח "לה פניצ'ה".
ב-29 בינואר 1996 נהרס הבניין כליל באש. חשד להצתה התעורר מיד. במרץ 2001 הרשיע בית משפט בוונציה שני חשמלאים בהצתת האש. אנריקו קארלה ודודנו, מאסימיליאנו מרקטי, העלו את הבניין באש בגלל הקנסות הכבדים שהוטלו על החברה שלהם בגין איחור בעבודות שיפוצים. קארלה, בעלי החברה, נשלח לכלא לשבע שנים. מרקטי נשפט לשש שנות מאסר.
התיאטרון הנוכחי עריכה
אחרי דחיות שונות, החלה מלאכת הבנייה בשנת 2001. במשך 650 יום הצליח צוות בן מאתיים טייחים, צבעים, נגרים ושאר בעלי מלאכה ליצור מחדש את סביבת התיאטרון הישן, בעלות של כ-90 מיליון אירו.
"לה פניצ'ה" נבנה מחדש בסגנון המאה ה-19 על בסיס תוכנית של האדריכל אלדו רוסי, ובעזרת תצלומים מסצינות הפתיחה של סרטו של לוקינו ויסקונטי משנת 1954, "סנזו", שצולם בבית האופרה, כדי להפיק מהם פרטי עיצוב. התיאטרון נפתח מחדש ב-14 בדצמבר 2003 בקונצרט חגיגי מיצירות בטהובן, וגנר וסטרווינסקי. הצגת האופרה הראשונה הייתה "לה טרוויאטה" בנובמבר 2004. תגובות הביקורת ל"לה פניצ'ה" המחודש היו מעורבות: אנריקו קאוואלוטי, מבקר המוזיקה של העיתון הימני "איל טמפו", היה מרוצה. הצבעים היו קצת יותר מדי בהירים לטעמו, אבל הצליל היה טוב ומגובש. לעומתו סבר דינו וילאטיקו, מ"לה רפובליקה" השמאלני, שהאקוסטיקה לוקה בחסר במצלול והצבעים עזים עד כאב עיניים. הבניין החדש היה, לטעמו, "קיטש, חיקוי מזויף של העבר". הוא אמר, כי "העירייה הייתה צריכה לגייס די אומץ לבניית תיאטרון חדש לגמרי; ונציה בגדה בעברה החדשני בהתעלמה ממנו". אבל בעיני ונציאנים רבים, נמצא מרפא לפצע כאוב בנוף העירוני ההיסטורי והאהוב.
לקריאה נוספת עריכה
- Beauvert, Thierry. Opera Houses of the World, The Vendome Press, New York, 1995. ISBN 0-86565-978-8
- בובר, תיארי. בתי אופרה בעולם, הוצאת ונדום, ניו יורק, 1995.
- John Berendt, John, The City of Falling Angels, New York: The Penguin Press, 2005 ISBN 1-59420-058-0. The book centers on the fire that destroyed the Fenice Theater for the second time and its aftermath.
- ג'ון ברנדט, עיר המלאכים הנופלים, ניו יורק: הוצאת פנגווין, 2005. הספר מתמקד בשרפה, שכילתה את "תיאטרון לה פניצ'ה" בפעם השנייה ובתוצאותיה.
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של לה פניצ'ה (באיטלקית)- La Fenice Reconstruction website
- שניים נעצרו באשמת הצתה (BBC News)
- Teatro la Fenice di Venezia:סיפור ארוך (ומפוקפק) של שיקום (Venice World)
- Satellite image from Google Maps
- Wikimapia entry
הערות שוליים עריכה
- ^ קאריל צ'ארנה לין, "בתי אופרה ופסטיבלים באיטליה", הוצאת סקרקרואו, ארצות הברית, 2005, עמ' 105-104
- ^ צ'ארנה לין, עמ' 106
- ^ http://www.teatrolafenice.it/static/storia_teatro_1837_I.php
- ^ צ'ארנה לין, עמ' 106