לוקיוס יוניוס ברוטוס
לוקיוס יוניוס ברוטוס (בלטינית: Lucius Iunius Brutus, יליד המאה השישית לפנה"ס) היה ממייסדי הרפובליקה הרומית וכיהן כקונסול רומא הראשון לצד לוקיוס טארקוויניוס קולטינוס. בחייו נטל ברוטוס תפקיד מוביל בגירוש מלך רומא האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס וייסוד הרפובליקה הרומית. ברוטוס מצא את מותו בקרב סילבה ארסיה נגד המלך המגורש בשנת 509 לפנה"ס.
 | |||||||||
| פסל של ברוטוס מהמאה ה3-4 לפנה"ס, המוזיאונים הקפיטוליניים | |||||||||
| לידה | 545 לפנה"ס | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נהרג |
509 לפנה"ס (בגיל 36 בערך) סילבה ארסה, רומא | ||||||||
| מדינה | הרפובליקה הרומית | ||||||||
| בת זוג | אקווילי | ||||||||
| שושלת (Gens)יונית | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
שנותיו הראשונות עריכה
לוקיוס יוניוס נולד לטארקוויניה (Tarquinia), בתו של מלך רומא החמישי, לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס ואחותו של מלך רומא השביעי והאחרון, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, בשלהי עידן המלוכה. שלטונו הטיראני של סופרבוס כלל הוצאות להורג של אצילים רומאים שנתפסו בעיניו כאיום אפשרי על שלטונו. בין האצילים שנהרגו היו אביו ואחיו של לוקיוס יוניוס. משנודע לו אודות רצח אחיו, גמל לוקיוס בליבו להעמיד פני טיפש על מנת להימנע מהתבלטות בחברה הרומאית ולהיתפש כאיום אפשרי למלך. כך זכה לוקיוס לכינוי ברוטוס (בלטינית: טיפש).[1]
נבואת האורקל מדלפי עריכה
על פי ליוויוס, בעת שעסק סופרבוס בהקמת מקדש ברומא נתגלה בעיניו אות מבשר רעות. בעקבות זאת שלח סופרבוס את שני בניו, טיטוס (Titus) וארונס (Aruns) יחד עם ברוטוס לאורקל של דלפי. בטרם עזבו את דלפי בקשו בניו של סופרבוס מהפיתיה שתגלה להם את זהותו של השליט הבא של רומא. הפיתיה השיבה כי הראשון מביניהם שישק לאמו יזכה לשלוט בעיר. כך יצאו השלושה חזרה לרומא כאשר בניו של סופרבוס ממהרים לפגוש את אימם עם שובם. ברוטוס, שחשד כי נבואתה של הפיתיה הייתה מטאפורית, העמיד פנים שהוא נופל ארצה ונשק לאדמה.[2] הגישה המחקרית הרווחת רואה בסיפור הנסיעה לדלפי, כמו ברוב הסיפורים על ברוטוס, חבריו ויריביו, אגדה פוליטית חסרת ביסוס עובדתי.[3]
אונס לוקרטיה והמרד עריכה
על פי המסורת הרומאית, הגורם שהצית את מרד העם כנגד המלוכה הרומית היה אונס לוקרטיה.[4] סקסטוס (Sextus) טארקוויניוס, בנו של המלך אנס אישה אצילה בשם לוקרטיה (Lucretia), עת שישנה בביתה. לוקרטיה שלא ידעה את נפשה מרוב צער עקב אובדן כבודה וחרפת משפחתה, זימנה אליה את בעלה לוקיוס טראקוויניוס קולטינוס (Lucius Tarquinius Collatinus) ואביה ספוריוס לוקרטיוס טריקיפיטינוס (Spurius Lucretius Tricipitinus) אליהם נלוו לוקיוס יוניוס ברוטוס ופובליוס וולריוס פובליקולה (Publius Valerius Publicola). לאחר שסיפרה להם את שאירע וביקשה שינקמו את נקמתה, התאבדה לוקריציה בדקירת פגיון בלבה.[4] לאחר מותה שלף ברוטוס את הפגיון ונשבע שירדוף את המלך על כל משפחתו וכי לא יסבול עוד מלוכה ברומא.[5] הסובבים את ברוטוס לא הבינו מהיכן נבע אופיו הנחוש של האדם שחשבו עד אותו הרגע לטיפש. לאחר מכן לקחו ברוטוס, קולטינוס, וולריוס וספוריוס את לוקרטיה המנוחה לכיכר העיר וסיפרו את סיפורה. ברומא נשא ברוטוס נאום תקיף בגנות המלוכה, לאחריו גירשו אזרחי העיר את משפחת המלוכה. המלך שהיה עסוק באותה העת במערכה צבאית בארדיאה (Ardea) שמע על דבר המרד וניסה לחזור במהרה לרומא, שם מצא את שערי העיר סגורים בפניו ונאלץ למצוא מקלט בקאירי (Caere). במקביל, רכב ברוטוס לארדיאה במטרה לזכות בתמיכת הצבא בגירוש המלך. כאשר הגיע התקבל בשמחה על ידי הצבא, וילדיו של המלך אשר שהו במחנה גורשו.[6]
ייסוד הרפובליקה עריכה
כהונה כקונסול עריכה
בתום המרד מונו ברוטוס וקולטינוס לקונסולים (בשמה הקודם-פראיטור) משותפים. המשרה החדשה שירשה את רוב סמכויות המלך הוגבלה לכהונה חד שנתית של שני פקידים נבחרים במטרה למנוע את שובה של העריצות לעיר.
מסופר כי פעולתו הראשונה של ברוטוס בשלטון הייתה להשביע את הרומאים לעולם לא לשוב ולקבל עליהם שלטון מלוכני, מחשש שמשפחת המלוכה תנסה להשפיע על אזרחי רומא החופשיים ולשוב לשלטון.[7] חשש זה אכן התממש תוך זמן קצר כאשר נחשף קשר של מספר אזרחים רומאים להשיב את טראקווינוס. בין הקושרים היו גם שני בניו של ברוטוס, והוא הורה להוציאם להורג יחד עם שאר הקושרים.[8]
רפורמות עריכה
כפועל יוצא מההוצאות להורג התכופות תחת שלטונו של סופרבוס קטן מספר החברים בסנאט, שהיווה בשלב זה מועצה משנית בשיטת השלטון הרומאית. ברוטוס ביקש לחזק את כוחו של הגוף על מנת לתרום ליציבות המדינה והגדיל את מספר חבריו ל-300 באמצעות צירוף סנטורים חדשים מקרב הפרשים. המבנה החדש של הסנאט נועד ליצור מחויבות של כל המעמדות בחברה הרומאית לשלטון באמצעות צירוף חברים שלא נמנו על האצולה הפטריקית.[9]
לאחר מכן ייצר ברוטוס את משרת הרקס סקרורום (בלטינית- מלך טקסי) על מנת להחליף את המלך בתפקידיו הדתיים. על נושא המשרה נאסר לכהן במהלך תקופתו בתפקיד פוליטי על מנת ליצור אופי דתי מובהק לתפקיד.[10]
גירוש הטראקווינים עריכה
בציבור הרומאי החל לפשוט חשש לחירות החדשה שהושגה ערב המהפכה. בראייתם המקור לסכנה היה לא אחר מהקונסול טראקוויניוס קולטינוס, שהשתייך למשפחת המלוכה המודחת. היות שהמשפחה כבר חזרה לכס המלכות בעבר (עם רציחתו של סרוויוס טוליוס) כל עוד הטראקווינים נותרו בשלטון קיימת סכנה לחזרת המלכים. ברוטוס פנה לקולטינוס וביקש ממנו 'לסייע' להמשך המהפכה ולהתפטר משלטון. קולטינוס אכן התפטר ויצא לגלות בלנוויום (Lanuvium), ופובליוס וולריוס פובליקולה הושבע לקונסול תחתיו. לאחר מכן העביר ברוטוס החלטה בסנאט לגרש את כלל בני משפחת טראקווינוס שנותרו ברפובליקה.[11] ברוטוס, שהיה בעצמו אחיינו של המלך המודח חמק מגורל זה היות שהקשר המשפחתי היה מצד אימו.[1]
קרב סילבה ארסיה ומותו של ברוטוס עריכה
טראקוויניוס המודח המשיך בניסיונותיו העיקשים לחזור לכס המלוכה הרומאי. לאחר שמזימתו הקודמת העלתה חרס, פנה לבני העיר ויי (Veii) וביקש שיסייעו לו להילחם בגלוי ברומא ולהשיבו לשלטון. ויי האטרוסקית שבקשה לנקום על תבוסות עבר לרומא, חברה עם עיר אטרוסקית נוספת, טארקווני (Tarquinii) והכריזה מלחמה על רומא.
שני הצבאות נפגשו ביער בשטח רומא. הפרשים האטרוסקים הובלו בידי בנו של סופרבוס, ארונס ומנגד הפרשים הרומאים הובלו בידי ברוטוס. ארונס נמלא זעם כאשר זיהה את ברוטוס מתקרב על סוסו תחת סמלי השלטון הרומאים וביקש להילחם בו בעצמו. ברוטוס שזיהה את המתקפה המתקרבת בחר להשיב מלחמה. בזעמם, התעלמו שני הפרשים מביטחונם האישי והתרכזו רק בהסבת נזק לצד השני. כפועל יוצא נהרגו ברוטוס וארונס, האחד מחניתו של השני, ונפלו ארצה מסוסיהם. בתום הקרב שהסתיים ללא הכרעה ברורה בין הכוחות הרומאים לאטרוסקים, נסוגו הכוחות הזרים והוכרז על ניצחון רומאי.[12]
עם חזרת הכוחות לרומא נערכה לברוטוס לוויה מפוארת ואזרחי העיר נמלאו צער על מותו. מסופר כי נשות רומא בפרט אבלו על מותו של ברוטוס במשך שנה תמימה, זאת משום שראו בו דמות אב היות שהוא החל את מלחמתו כנגד המלוכה כדי לנקום את אובדן כבודה של אישה.[13]
בראי המחקר המודרני עריכה
מידת מהימנות תיאור ייסוד הרפובליקה הרומית וקורותיו של ברוטוס מצויים במחלוקת בקרב חוקרים. יש שדוחים את כלל הסיפור המהפכה, ואת קיומו של ברוטוס בפרט, בתואנה שמדובר בשכתוב דרמטי של אירועים הדרגתיים שהתרחשו לאורך מספר שנים. המצדדים בטענה זו מצביעים כי לברוטוס מיוחסים מעשים המהווים אידאות של קבוצות אינטרס שונות בחברה הרומאית בהם האריסטוקרטיה, הפלבאים והשושלת (gens) היוּנִיִית.[3]
עבור האריסטוקרטיה הרומית, גילם ברוטוס ערכים שהצדיקו את הסדר החברתי של תקופת הרפובליקה, בהם גירוש מלוכה יהירה, כינון ממשל חוקתי והנכנות להקרבה עצמית בשירות המדינה.[14] כאשר גויס צאצאו של ברוטוס, מרקוס יוניוס ברוטוס לקנוניית הקשר לרצח יוליוס קיסר, נטען בפניו שתפקיד זה עבר לו בירושה.[15] את חיבורו ספרי השנים פתח ההיסטוריון טקיטוס במילים הבאות: ״בעיר רומא מלכתחילה החזיקו מלכים; את החירות והקונסולאט הנהיג לוקיוס ברוטוס״.[16] את שמותיהם של חבריו למשׂרה לא ראה טקיטוס לנכון להזכיר.
בעבור הפלבאים תיאורו של מייסד הרפובליקה כפלבאי שרתה את האינטרסים הפוליטיים של קבוצה זו. בפועל, עצם קיומם של פלבאים בקום הרפובליקה ויכולתם לשרת בקונסולט מצוי כיום במחלוקת בקרב חוקרים. גם השושלת היונית עצמה הרוויחה מהתיאור ההיסטורי של ברוטוס כמייסדה האגדי מכיוון שבתקופת הרפובליקה היכולת להיבחר למשרות פוליטיות נקבעה על סמך תקדים משפחתי.[17] אך היות שהרומאים נהגו למנות את השנים על פי שמות הקונסולים המכהנים, עובדת קיומו וכהונתו של ברוטוס כקונסול ברומא היא אכן סבירה,[18] גם אם התפקיד אותו מילא בייסוד הרפובליקה הרומית נותר עלום.
ישנה תפיסה הגורסת כי תפקיד הקונסול הרומאי שהחליף בתקופת הרפובליקה את המלוכה התפתח באופן הדרגתי עוד בימי המלוכה תוך שהוא צובר סמכויות הולכות וגדלות על חשבון המלך. במקרה כזה אפשר שברוטוס כיהן כקונסול עוד בתקופת המלוכה. מבנה זה מזכיר את שלטונו של הטירן פייסיסטראטוס באתונה, בתקופתו כיהנו שני פקידים שנתיים שעל שמם נקראה השנה.
גם בקרב אלו המקבלים כי בשנים האחרונות למאה השישית לפנה"ס אכן התרחשה הפיכה ברומא (גם אם פרטיה סולפו במקצת ברבות השנים) מידת מעורבותו של ברוטוס בהפיכה אינה ברורה. לכאורה, ניתן לטעון שברוטוס שהיה בעצמו בן למשפחת המלוכה, ביקש לשלוט בעיר ולראייה ניתן להביא את דרישתו של ברוטוס מלוקיוס טרקוויניוס קולטינוס להתפטר מתפקידו. במקרה כזה לא ברור אם מבנה הקונסולט הכפול אכן התקיים מיד לאחר המהפכה הרפובליקנית.[19]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
מקור מודרני עריכה
- דר' אפי זיו, המיתולוגיה הרומית, כנרת זמורה-ביתן, 2024, עמ' 76–78
- (1995)T.J Cornell, THE BEGINNINGS OF ROME: italy and rome from the bronze age to the punic wars (c.1000-264 bc), Routledge, NY הספר ב- Google Books
- אוניברסיטת חיפה, היסטוריה כללית, הרפובליקא הרומית, ד"ר אורי אמיתי, המהפכה הרפובליקנית
- (2002)H.Cancik & H.Schneide,Iunius,BRILL'S NEW PAULY: encyclopaedia of the ancient world antiquity,vol 6,p. 1092, Brill ,Leiden
מקור עתיק עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- לוקיוס יוניוס ברוטוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 דיונסיוס, 4.68
- ^ ליוויוס, 1.56
- ^ 1 2 קורנל 216
- ^ 1 2 T.J Cornell, p215-218
- ^ דיונסיוס, 4.70
- ^ ליוויוס, 1.59
- ^ ליוויוס, 2.1.9
- ^ ליוויוס, 2.5
- ^ ליוויוס, 2.1.10
- ^ ליוויוס, 2.2
- ^ ליוויוס, 2.2.11
- ^ ליוויוס, 2.6
- ^ ליוויוס, 2.7.4
- ^ brill's new Pauly,6.1092
- ^ פלוטארכוס, ברוטוס 10
- ^ טקיטוס,1.1. (תרגום: ד״ר אוֹרי אמיתי, אונ' חיפה)
- ^ קיקרו, 62
- ^ אוסיביוס, עמ'293
- ^ T.J Cornell, p215-241