ליביוס סוורוס
פלאביוס ליביוס סוורוס סרפנטיוס אוגוסטוס (בלטינית: Flavius Libius Severus Serpentius Augustus; 420 - 15 באוגוסט 465)[1][2] היה קיסר האימפריה הרומית המערבית מה-19 בנובמבר 461 ועד מותו.
 | |||||
| סולידוס של הקיסר ליביוס סוורוס | |||||
| לידה |
420 לוקאניה, האימפריה הרומית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 באוגוסט 465 (בגיל 45 בערך) רומא, האימפריה הרומית המערבית  | ||||
| מדינה | האימפריה הרומית המערבית | ||||
| |||||
  | |||||
סוורוס שימש בתחילה כסנטור רומי מלוקאניה.[3] כמו יתר הקיסרים המערביים האחרונים, היה חסר כל כוח והשפעה אפקטיביים ולא יכול היה לפתור את הבעיות הרבות של האימפריה. הכוח האמיתי מאחורי הכתר והשולט בפועל באימפריה המערבית היה המגיסטר מיליטום, ריקימר.
המקורות מתארים אותו כאדם אדוק ודתי.[4]
עלייתו לגדולה עריכה
ב-7 באוגוסט 461, הוצא להורג הקיסר מיוריאנוס, בהוראתו של המגיסטר מיליטום, ריקימר, המפקד העליון של הצבא הרומי המערבי. המאבק על ירושת כסאו ניטש בין לאון הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, גאיזריק מלך הונדלים וריקימר עצמו. מצד המסורת, הקיסר הרומאי המזרחי היה זכאי לרשת את עמיתו המערבי שכן רשמית, האימפריה הרומית הייתה עדיין מאוחדת.
ריקימר היה זקוק לקיסר חלש על כס המלכות כדי שיכול לשלוט בו. מוצאו הברברי מנע ממנו מלקחת את הכתר עצמו.
במהלך ביזת רומא (455), שבה גאיזריק את ליקיניה אאודוקסיה, פלקידיה ואאודוקיה - אשתו ושתי בנותיו של ולנטיניאנוס השלישי, הקיסר הרומי המערבי .
עקב נישואיה של אחת מהן, אאודוקיה, עם בנו הונריק, הפך גאיזריק לחלק מהמשפחה הקיסרית. מועמדו לירושת כס הקיסרות הרומאית המערבית היה אוליבריוס שנישא לפלקידיה ולפיכך היה בגדר בן משפחתו.
על מנת להביא לבחירתו של אוליבריוס, החליט גאיזריק להפעיל לחץ על האימפריה עם מספר פשיטות על חופי איטליה וסיציליה, וטען כי הסכם השלום שחתם עם מיוריאנוס אינו תקף. ריקימר הגיב על ידי שליחת משלחת לגאיזריק אשר ביקשה ממנו לכבד את האמנה, בעוד משלחת שנייה נשלחה על ידי לאון הראשון לגאיזריק אשר ביקשה ממנו להפסיק את הפשיטות ולשחרר את אשתו ובנותיו של ולנטיניאנוס השלישי.
למרות הלחץ שהפעילו הפשיטות הונדליות, החליט ריקימר להתעלם מאוליבריוס ולרצות את האריסטוקרטיה האיטלקית על ידי מינוי הסנטור ליביוס סוורוס לכס הקיסרות המערבית. ב-19 בנובמבר 461, נבחר סוורוס כקיסר על ידי הסנאט הרומי, אשר התכנס ברוונה.[5]
אי יציבות בפרובניקיות עריכה
בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-5, האימפריה הרומית המערבית כבר לא שלטה בכמה פרובינקיות קיסריות אפילו להלכה:
בריטניה ננטשה, אפריקה נכבשה על ידי הונדלים ואילו היספניה נפלה בידי הסואבים והוויזיגותים (שהיו הפואדרטי של האימפריה).
השטח בשליטתו של ליביוס סוורוס היה קטן אף יותר, מאחר שמושלי הפרובניקיות הרומיות, איגידוס, מושל גאליה ומרקלינוס, מושל איליריקום, שתמכו בקיסר הקודם מיוריאנוס, לא קיבלו את בחירתו כיורשו. אפילו לאון הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית לא הכיר בסוורוס. ההיסטוריונים של החלק המזרחי של האימפריה, מרקילנוס קומס ויורדנס כינו אותו "הגזלן של הכס המערבי".[6]
תחת שליטת ריקימר עריכה
ריקימר הביא אמנם לבחירתו של סוורוס כקיסר, אך המשיך להיות השליט בפועל. עדות לכך ניתן למצוא במטבעות שנטבעו בתקופת קיסרותו של ליביוס סוורוס, שעל צידם האחורי מופיע חותמו של ריקימר.
עדות נוספת לשליטתו של ריקימר עולה מתוך תיאור תבוסתו ומותו של ברגור, מלך האלאנים, על ידי ההיסטוריון מרקילנוס קומס:
(עברית: ברגור, מלך האלאנים, נהרג בידי המלך ריקימר) "Beorgor rex Alanorum a Ricimere rege occiditur "
— Marcellinus Comes, Chronicle, s.a. 464
הוונדלים עריכה
הוונדלים המשיכו במעשי הביזה גם בתקופת שלטונו של סוורוס. מצד אחד, מלכם גאיזריק טען כי הפשיטות על רומא מוצדקות מאחר שלא קיבל את חלקו בירושתו של ולנטיניאנוס השלישי. מצד שני הוא עדיין קיווה להושיב את אוליבריוס על כס הקיסרות המערבית.
פשיטות הונדלים פגעו קשות בכלכלתם של בעלי הקרקעות האיטלקים, רובם סנטורים. כמה נציגים של האריסטוקרטיה האיטלקית פנו לקיסר בתחינה להגיע לפשרה עם גאיזריק. סוורוס שלח את הפטריקיאן טיטאן אל מלך הונדלים אך זה דחה את הצעת השלום.
יחסים עם האימפריה המזרחית עריכה
אף על פי שלאון הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית לא הכיר רשמית בסוורוס, השניים בכל זאת שיתפו פעולה בבחירת הקונסולים השנתית:
על פי המסורת הרומאית, אחת לשנה, כל אחד מ-2 הקיסרים בוחר קונסול ושולח אותו לחצרו של האחר. על אף שלא קיבל הכרה במזרח, מינה ליביוס סוורוס את עצמו כקונסול של שנת 462 (השנה הראשונה שלו בתור קיסר).
בשנה שלאחר מכן, 463, בחר סוורוס לקונסול חבר בכיר של האריסטוקרטיה האיטלקית, ססינה דסיוס באסיליוס, פרפקט איטליה.
בשנים 464 ו-465 לא מינה סוורוס קונסולים וקיבל את שני הקונסולים שנבחרו על ידי ביזנטיון.
מותו עריכה
הפרטים על מותו של ליביוס סוורוס לוטים בערפל, אך ההסכמה הרווחת בקרב רוב ההיסטוריונים המודרניים היא כי מותו ב-465 היה כתוצאה מגורם טבעי.[7]
אמנם, במאה ה-6 טען קאסיודורוס כי סוורוס הורעל בבוגדנות בארמון על ידי ריקימר,[8] אך שלוש שנים לאחר מותו של סוורוס כתב המשורר סידוניוס אפולינאריס שהוא מת מוות טבעי.[9] לדברי היסטוריונים מודרניים, לריקימר לא הייתה שום סיבה להרוג את סוורוס, שהיה למעשה שליט בובה, אלא אם הוא היווה מכשול לפיוס של ריקימר עם לאון.[10]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Mathisen, Ralph W., "Libius Severus (461–465 A.D.)", De Imperatoribus Romanis, 1997
- D. Woods, "A Misunderstood Monogram: Ricimer or Severus?," Hermathena 172 (2002), 5–21.
- Ralf Scharf, "Zu einigen Daten der Kaiser Libius Severus und Maiorian, Rheinisches Museum für Philologie, 139 (1996), pp. 180–8.
- https://web.archive.org/web/20120412041230/http://papyri-leipzig.dl.uni-leipzig.de/receive/UBLPapyri_schrift_00002250;jsessionid=D43D2172E6A5E08C1E4AD3DF76DBC021?XSL.Style=print
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ The nomen "Flavius" is attested in a surviving papyrus scroll from Egypt, 462 [1]
- ^ The cognomen "Serpentius" is attested in the Chronica Paschale and by Theophanes Confessor (AM 5955)
- ^ Cassiodorus, Chronicle; Chronica Gallica of 511, 636.
- ^ Laterculus imperatorum.
- ^ Theophanes, Chronografia, AM 5955; Chronica Gallica of 511, 636.
- ^ Marcellinus, Chronicle, s.a. 465. Jordanes, Romana, 336.
- ^ Jordanes, Getica, 236.
- ^ Cassiodorus, Chronicles, s.a. 465.
- ^ Sidonius Apollinaris, Carmina, ii.317–318.
- ^ O'Flynn, John Michael, Generalissimos of the Western Roman Empire, University of Alberta, 1983, ISBN 0-88864-031-5, pp. 111–114.