לינוטייפ
לינוֹטַייפּ (באנגלית: Linotype) היא מכונה הממכנת סְדָר דפוס, ומבצעת באופן אוטומטי חלק מהפעולות הכרוכות בסְדָר, שמאז יוהאן גוטנברג ועד להצגתה ב-1886, נעשו ידנית. "לינוטייפ" הוא גם שמה, או חלק משמה של חברה בגלגוליה השונים, שנוסדה ב-1886, ופיתחה וייצרה את המכונות הללו.
הופעתה של מכונת לינוטייפ הביאה לייעול פעולת סדר הדפוס באופן משמעותי ביותר – דבר שהשפיע על כל תעשיית הדפוס, ובייחוד על הדפסת עיתונים: לפני הלינוטייפ לא היה עיתון יומי שארכו עלה על שמונה עמודים; בעזרתה של המכונה לא הוגבל עוד אורך העיתון על ידי פעולת הסדר, וכך עיתונים רבים התארכו לעשרות עמודים ועד למעלה ממאה בגיליון סוף השבוע. הלינוטייפ גם קיצרה את הזמן בין כתיבת המאמרים להופעתם בדפוס מיום או ימים, לשעות ספורות – עד כדי כך שעיתונים מסוימים יכלו לצאת ב"מהדורת צהריים", שהכילה מאמרים שנכתבו אחרי שמהדורת הבוקר נסגרה. בעזרת הלינוטייפ יכולים מספר קטן יחסית של עובדים מיומנים לסדר מספר רב של עמודים מדי יום ביומו; ההערכה המקובלת היא שסדר דפוס מיומן שמפעיל מכונת לינוטייפ יכול להחליף כשישה סדרים שמשתמשים בשיטה הידנית.
בשיא הצלחתה, כמעט כל העיתונים הודפסו בעזרת מכונות לינוטייפ, כשהגדולים בהם משתמשים בעשרות מכונות: כשעיתון "הניו יורק טיימס" הוציא את מכונות הלינוטייפ משימוש ב-1978, פעלו בו יותר מ-60 מכונות[1].
גופנים רבים נוצרו עבור לינוטייפ, על ידי מעצבים שהועסקו על ידי החברה, ועל ידי מעצבים עצמאיים, בהם גופנים רבים שעדיין נמצאים בשימוש נרחב, כמו Helvetica.
החל בשנות ה-50 של המאה ה-20, טכנולוגיות חדשות יותר החליפו בהדרגה את טכנולוגיית הלינוטייפ בת ה-70, ויחד אתה את טכנולוגיית דפוס הבֶּלֶט בת ה-500, שהלינוטייפ מייצגת במידה רבה את שיאה. בתחילה טכנולוגיות צילומיות (סדר אופטי, או פוטו-טייפסטינג (אנ')) בסדר, וטכנולוגיית אוֹפסֶט בדפוס, ובעקבותיהן, לקראת סוף המאה, טכנולוגיות דיגיטליות כמו הוצאה לאור שולחנית.
חברת מֶרגֶנתלר לינוטייפ (Mergenthaler Linotype Company (אנ')) עצמה נשארה פעילה בתחום סדר הדפוס גם עם הטכנולוגיות החדשות, והייתה אחד היצרנים הידועים בתחום הסדר גם בעידן הקצר של הסדר האופטי. בעידן הדיגיטלי החברה התמקדה בקניין הרוחני שייצגה ספריית הגופנים העשירה שגדלה והתפתחה בהתמדה כל השנים. החברה נקנתה ב-1997 על ידי חברת היידלברגר מכונות דפוס (גר') הגרמנית, שהמשיכה להשתמש במותג "לינוטייפ" לצרכים שונים, ומאוחר יותר מכרה אותה לחברת האם של "מונוטייפ אימג'ינג" (Monotype Imaging), גלגול של מונוטייפ, מתחרתה של לינוטייפ בין 1890 ל-1970.
סדר הדפוס טרם מיכונו, וניסיונות ראשונים למיכון עריכה
מלאכת סדר הדפוס, מאז יוהאן גוטנברג, התמסדה, אך למעשה נשארה כמעט ללא שינוי עד לקראת סוף המאה ה-19.
סדר ידני - תיאור עריכה
ערך מורחב – סדר (דפוס)
הטכנולוגיה של הדפסה בעזרת גופנים יצוקים במתכת הובאה לאירופה על ידי יוהאן גוטנברג במאה ה-15. שיטת ההדפסה עברה שכלולים רבים עד המאה ה-19, אבל מלאכת הסדר נשארה באופן עקרוני דומה: בשלב ראשון יוצקים אותיות מנתך מתכתי המבוסס בעיקרו על עופרת, בתוספת בדיל ואנטימון. התבנית המשמשת ליציקת האותיות נקראת בעברית אִמָּה, או "אִמָּת דפוס" (ברבים, אִמּוׂת) ובשפות אחרות "מטריצה" (מילה שמקורה במילה הלטינית לאם). את גופני העופרת היצוקים מסדרים בתיבת הסדר, שהיא מעין מגירה מרובת תאים, כך שכל הגופנים של אות מסוימת נמצאים בתא הקבוע לאותה אות בתיבה (בדומה אולי למקלדת, בה יש לכל אות מיקום קבוע). הסדר קורא את שורת הטקסט שעליו לסדר, ואז נוטל אות אחרי אות מן המגירה (בדומה לקלדן המקיש על אות אחרי אות במקלדת), ומסדרן בשורות, בדרך כלל על ידי שרשורן או השחלתן על מתקן דמוי מקל המכונה מְשׁוּרָה[2], או "מקל סדרים". כאשר השורה גמורה, כלומר כאשר אין בה מספיק מקום למילה הבאה, על הסדר "ליישר" אותה, פעולה שנעשית על ידי הוספת כפיסי רווח נוספים לרווחים בשורה, ובאופן כזה הרחבת הרווחים בשורה, עד שקצה השורה השמאלי (או הימני, בשפות שנכתבות משמאל לימין) ממלא במהודק את המקום המוקצה לו על מקל הסדרים, וכך מיישר קו עם סופי כל השורות האחרות, כך שכל השורות ממלאות את רוחב הטור שהוקצה, פרט, אולי, לשורה האחרונה בפסקה.
- הדגמה והסבר לפעולת היישור
| טקסט לא מיושר: במרשתת, מסמכים מודרניים ממעבד תמלילים, ועוד, בדרך כלל נהוג טקסט לא מיושר, אם כי גם כאן ניתן לדרוש יישור. טקסט שמוקלד במכונת כתיבה כמעט לעולם אינו מיושר. הרווחים בין המילים ברוחב קבוע, וסופי השורות אינם ביישור קו. | טקסט מיושר: ספרים, עיתונים, מגזינים, וכן הלאה, ובמידה פחותה גם במרשתת וטקסט שנוצר על ידי מעבדי תמלילים. רוחב הרווח בין מילים בכל שורה אחיד, אך רוחב זה משתנה משורה לשורה, באופן שסופי כל השורות (פרט, אולי, לאחרונה) ביישור קו. |
|---|---|
| בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. | בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. |
את השורות הגמורות מעבירים ממקל הסדרים למסגרת הסדר (Chase(אנ')), ומעגנים אותה במקום הרצוי בעזרת אבזרים העשויים לדבר כמו כפיסים, ויתדות נעילה (quoins(אנ')). מסגרת הסדר משמשת להדפסה במכבש דפוס, או שמייצרים בעזרתו גלופה שנייה שתשמש להדפסה, בתהליך סטראוטיפ. בסיום ההדפסה (או אחרי יצירת הסטראוטיפים), מפרקים את המסגרת, וממיינים את האותיות היצוקות, כל אות למגירה המתאימה בתיבת הסדר.
מקצוע סדר הדפוס עריכה
הסדרים היו בדרך כלל מאוגדים באיגוד מקצועי חזק. באמצע המאה ה-19, משכורתו של סדר הייתה גבוהה יחסית לעובדי צווארון כחול אחרים, ורמת המיומנות הנדרשת עבור המלאכה הייתה גבוהה. בדרך כלל שכר העבודה היה לפי ההספק, שנמדד ב"אֵם" (רוחב האות הלטינית M), בחטיבות של "1,000 אֵם". לצד המשכורת הגבוהה יחסית לְפועל, תנאי העבודה היו קשים: יום עבודה של 10 שעות, שהייה בסביבת אבק עופרת, תאורה עמומה וצפיפות הביאו לתפוצת מחלת השחפת ומחלות אחרות. מקורות מסוימים מציינים כי תוחלת החיים של סדרי דפוס עמדה על 28 שנה[3]. בדרך כלל הסדר התייצב במקום עבודתו שעה או שעתיים לפני תחילת העבודה הרשמית, למיין למגירת הסדר את הגופנים שהוסרו מגלופות שסיימו את עבודתן. על פעולה זו לא קיבל תשלום, והיא נחשבה חלק מהעבודה של סידור הדפים החדשים.
מלאכת הסדר והמיון שאחריו הייתה עתירת עבודה ואטית. הספק של סדר מיומן היה בממוצע 700 אֵם בשעה (מקביל לכ-20 שורות בטור בעיתון, או קצת פחות מחצי עמוד בספר), ונערכו תחרויות שבהן סדרים – שזכו למעמד כמו זה של כוכבי ספורט – הפגינו סידור בקצב של 1,000 ואפילו 2,000 אֵם לשעה.
ניסיונות למיכון הסדר עריכה
בעקבות המהפכה התעשייתית, לקראת סוף המאה ה-19, רוב התעשיות במערב היו ממוכנות, ובכלל זה הדפוס. המיכון הביא כושר ייצור כמעט בלתי מוגבל, יחד עם הוזלת המחיר. לעומת ההתקדמות בדפוס, הרי שהסדר, שנשאר כמעט ללא שינוי מהמאה ה-15, והפך ל"צוואר הבקבוק" (החלק עתיר העבודה והיקר ביותר), וברוח התקופה, נעשו עשרות ניסיונות למכנו. חלק מהניסיונות אכן הצליחו במשימת מיכון פעולת הסדר, וחלק פחות[4][5], אך אף אחת מהמכונות הללו לא הגיעה לתפוצה נרחבת, ורוב דברי הדפוס עדיין סודרו בסדר ידני.
היסטוריה עריכה
אחד הממציאים שעבדו על מיכון הסדר היה מהגר גרמני בארצות הברית בשם אוֹטמַר מֶרגֶנתָלֶר (אנ'). למרגנתלר הייתה השכלה כמכונאי ושען, והוא החל ללמוד גם חשמל. בשנת 1872, כנראה משום שעמד להיות מגויס לצבא הפרוסי, הוא היגר לארצות הברית והצטרף לבן דודו כשותף בסדנה המכנית שלו, בבולטימור שבמדינת מרילנד.
ב-1876 פנה למרגנתלר קצרן בשם ג'יימס קלֶפֶיין (James O. Clephane), שיחד עם ממציא בשם צ'ארלס מור (Charles T. Moore) עבדו על המצאה שמטרתה להדפיס מספר עותקים מפרוטוקולים שנרשמו בקצרנות, כדי לחסוך את הזמן הנחוץ להעתקתם במספר העותקים הדרוש. מרגנתלר סייע לקלפיין ומור לשפר את המצאתם, אבל סבר שהכיוון שבחרו בו לא היה פורה. עקב עיסוקו בנושא, הוא התוודע להזדמנות שלפניו – לנחיצות הרבה של מערכת או מכונה שתפתור את בעיית מיכון הסדר – ופתח בסדרת המצאות בניסיון לפתור את הבעיה.
חלק מהממציאים שעבוד על מיכון הסדר ניסו לסדר באופן מכני עמוד שלם; אחד הניסיונות הידועים יותר היה הסדר של פייג' (אנ'), שמומן ברובו על ידי הסופר מארק טוויין, שאיבד במיזם הזה כמעט את כל הונו.
מרגנתלר פנה לפתור בעיה צנועה יותר: במקום סידור הדף כולו – סידור שורה אחת שלמה, כשמספר שורות כאלו משמשות להדפסת עמוד שלם. המכונה השנייה או השלישית שבנה, לסידור שורה אחת, הייתה מבוססת על סדרה של מוטות שטוחים מאונכים, שכל אחד מהם מכיל תבליט של כל אותיות האלפבית, אחת מעל השנייה. בעזרת מקלדת, כל מוט כזה מונמך במידה שונה, באופן שהשורה שיש לסדר מופיעה: אם למשל האות הראשונה היא J, המוט הראשון מונמך כך שהאות J הטבועה עליו תתייצב בגובה מסוים, המוט השני מונמך כך שהאות השנייה בשורה מתייצבת באותו גובה, וכן הלאה. כשהשורה כולה מסודרת, רצועה של עיסת נייר נלחצת אל המוטות, ונוצרים בה שקעים בדמות האותיות, בתהליך הידוע כסטראוטיפ. רצועת עיסת הנייר מוסרת מהמכונה, ובמכונה שנייה משמשת הרצועה ליציקת שורת עופרת, שמשמשת לדפוס. מכונה זו (למעשה זוג מכונות) לא מילאה את הציפיות, ומרגנתלר בנה מכונה נוספת: הפעם, הוא מצא דרך לבצע את היציקה ישירות מול סדרת המוטות עם האותיות. לשם כך, במכונה זו האותיות שקועות ולא בולטות. מכונה זו למעשה פעלה[6][7], וניתן היה בעזרתה לצקת שורות עופרת שישמשו בדפוס, אבל היה לה חיסרון חשוב: מאחר שכל פס הכיל את כל האותיות, הכתב היה לא פרופורציוני: כל אות בשורה המודפסת תפסה את אותו הרוחב, בדומה למכונת כתיבה. וכך, אף על פי שהמכונה עבדה, ההיא לא התאימה לדפוס, שבו היו מקובלים סטנדרטים טיפוגרפיים גבוהים יותר, שדרשו כתב פרופורציוני.
מרגנתלר למד מכל הניסיונות הללו לקחים חשובים, ובפרט הסיק כי יציקת שורת העופרת באותה מכונה שמסדרת את התבניות עם האותיות אפשרית ורצויה. את בעיית הכתב הפרופוציוני פתר על ידי "פירוק" המוטות לאותיות בודדות, וסידור האותיות בשורה. מכאן, הדרך ללינוטייפ הייתה פתוחה בפניו, עם התקדמות מתמדת בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19.
בין השנים 1884 ו-1886 הגיע מרגנתלר למכונת סדר לינוטייפ לפי עקרונות זהים למכונה המוכרת היום, ובשמונה השנים שלאחר מכן התקין כ-200 מהן, כשהראשונות הותקנו בדפוס העיתון "ניו יורק טריביון" (אנ') ב-1886, ובהמשך בדפוס ה"וושינגטון פוסט" ב-1888.
ב-1892 יצא לשוק "דגם 1", שהיה ההצלחה המסחרית הגדולה הראשונה, ובו כבר הופיעו כמעט כל המנגנונים המתוארים בערך מכונת לינוטייפ. מדגם זה נבנו ונמכרו כ-6,000 מכונות. מרגנתלר עצמו נפטר ב-1899, אבל "חברת מרגנתלר לינוטייפ" המשיכה לשגשג. עד סוף המאה ה-19, עשרות ואולי מאות בתי דפוס של עיתונים ואחרים הפעילו אלפי מכונות לינוטייפ. בעשור הראשון של המאה ה-20 נפתח סניף של החברה בבריטניה, הוצגו דגמים נוספים, ביניהם "דגם 5", שייצורו נמשך לפחות עד שנות ה-50 של המאה, החברה המשיכה להוציא דגמים חדשים, עד לשנות ה-60 של המאה העשרים, עם דגם ה"אלקטרון".
יצרנים אחרים הציגו שיפורים ותוספים למכונה, אחד החשובים בהם הוא הטלטייפסטר, שהופיע לראשונה בשנות ה-20 של המאה, והגיע לשיא חשיבותו בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. מכונות לינוטייפ הותאמו לשפות רבות (או נכון יותר, לאלפביתים רבים), ביניהם הכתיב העברי, הערבי, הקירילי, והבנגלי.
ב-1911 נוסדה חברת "אינטרטייפ" (בתחילה "אינטרנשיונל טייפ", עד שינוי השם ב-1916), שייצרה מכונות תואמות לינוטייפ. החברה החלה את פעילותה במכירת מכונות לינוטייפ להם הוסיפה שכלולים משלה, ובהמשך ייצרה מכונות שלמות, שאופן פעולתן היה זהה בעיקרו למכונת לינוטייפ, והיוו את התחרות העיקרית ללינוטייפ בשטח העיתונות. בשנים הבאות שתי החברות שיפרו את מכונותיהן בהתמדה, כשהשיפורים שהוסיפה אחת מהם, הועתקו על ידי השנייה בדגמים הבאים.
בתחום הדפסת הספרים, היו ללינוטייפ מתחרים נוספים, ובראשן חברת מונוטייפ, שגם היא מיכנה בהצלחה את פעולת סדר הדפוס, אך באופן שונה, ובתחום זה לא נהנתה החברה והמכונה מהגמוניה דומה לזו ממנה נהנתה בתחום העיתונות.
בשיא הצלחתה של הטכנולוגיה, הרוב המכריע של העיתונים היומיים והשבועונים בעולם נסדרו בעזרת מכונת לינוטייפ, או, במידה פחותה, במכונת אינטרטייפ התואמת, כמו גם חלק גדול מהספרים, אולי אפילו רובם, אם כי, כאמור, בתחום הוצאת הספרים, בו המהירות אינה קריטית כבעיתונות, לא נהנתה החברה מאותה הגמוניה מוחלטת שהייתה לה בתחום העיתונות.
לעומת סדר העובד בשיטה הידנית, ומניח כ-700 אֵם לשעה, סדר שמשתמש בלינוטייפ מסדר יותר מ-4000 אֵם בשעה, וסדרים זריזים מסדרים אפילו 10,000 אֵם בשעה. הספקי הסדר, שעד אז נמדדו בדקות לשורה, החלו להימדד בשורות לדקה - הספק העבודה של סדר אחד עולה פי שישה או יותר על ההספק של הסדר הידני, וכבונוס, סדר הלינוטייפ לא צריך להגיע לעבודה שעתיים לפני תחילתה הרשמית כדי לפרק את הגלופות שסיימו את עבודתן, ולמיין לתיבות את אותיות העופרת שפורקו - המכונה מבצעת את המיון כחלק אינטגרלי של פעולת הסידור.
עם הופעת המכונה והתפשטות השימוש בה, ניתן היה לחשוב שיידרשו הרבה פחות סדרים, וכך אמנם חשבו האיגודים המקצועיים. כשמכונת הלינוטייפ הראשונה הגיעה לישראל (או פלשתינה) ב-1920, לדפוס של דואר היום, פתחו הסדרים בשביתה שנמשכה מספר שבועות. בפועל, אף על פי שקרוב לוודאי סדרים לא מעטים איבדו את עבודתם, בדרך כלל לא הצטמצם כוח העבודה משמעותית, וקרה דבר שונה לגמרי: כמות הטקסט המודפס הוכפלה ושולשה תוך זמן לא רב, ועשר שנים אחרי הופעת הלינוטייפ, מספר הסדרים היה דומה למספרם לפני המכונה, אבל אותו מספר סדרים סידרו כמויות טקסט גודלות בהרבה. עיתונים הכילו הרבה יותר משמונה עמודים, וכאשר התרחשו אירועים חשובים הוציאו לעיתים, אחרי עיתון הבוקר הרגיל, מהדורת צהריים, או מהדורת ערב, ובמקרים יוצאי דופן, גם וגם.
הלינוטייפ (1886) והמונוטייפ (1890) הצליחו במשימת מיכון הסדר במידה כזו, שתוך שנים לא רבות נעלמו כל היתר מהשוק. שתי אלו חילקו ביניהן את חלק הארי של מלאכת הסדר בעולם בשמונים השנים הבאות, עד שפינו מקומן לטכנולוגיה הבאה - סדר אופטי, או "פוטו-טייפסטינג" (Phototypesetting(אנ')) – כאשר המונוטייפ, הגמישה יותר, שימשה בעיקר בסידור ספרים, תחום שגם גם ללינוטייפ היה בו נתח נאה, ובמקביל, ללינוטייפ מעמד של דומיננטיות מוחלטת בתחום העיתונות, מהעיתון המקומי הקטן ביותר, ועד לעיתונים הגדולים ביותר בעולם. כך, לדוגמה, ב-1960 לא היה עיתון אחד בישראל שלא סודר בלינוטייפ, החל ב"אוי קלט" בשפה ההונגרית, דרך "לעצטע נייעס" היידי, "הצופה", "דבר", ו"על המשמר", עד ל"הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". ההבדל היחיד בין בתי הדפוס היה כמה מכונות לינוטייפ ומאיזה דגם יש בהם. ישראל לא הייתה מקרה מיוחד: ספק אם היו בעולם יותר מקומץ עיתונים יומיים שלא סודרו בלינוטייפ, אלא אם כן סודרו ב"תואם לינוטייפ", הלא היא מכונת האינטרטייפ (אנ'), שהייתה העתק כמעט מושלם, עם כמה שיפורים באמינות ובפשטות.
סביב הלינוטייפ והאינטרטייפ התפתח "אקו סיסטם" קטן, עם חברות צד שלישי שפיתחו ומכרו תוספים, חלקי חילוף, שירותי הדרכה, ותחזוקה, כמו גם שוק "יד שנייה" פעיל, שנעזר בעובדה שלמרות הסיבוך הנראה לעיין במבט ראשון, המכונות הן פשוטות יחסית לתיקון ותחזוקה, ובטיפול סביר, ממשיכות לפעול עשרות רבות של שנים.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 פותח טלטייפסטר, (או TTS) המאפשר לבצע את פעולת ההקלדה בנפרד מפעולת היציקה, ובכך להגיע למעשה לאוטומציה מלאה של עבודת הסדר - מכונה שפועלת באופן אוטומטי, "ללא מגע יד אדם", אוכלת בצד אחד סרט נייר מנוקב שעליו ההוראות, ופולטת, בצד השני, גלופת עופרת, עם הטקסט הסדור, בצורת סדרת גלמים (Slugs) שכל אחד מהם מכיל שורת טקסט אחת. בנוסף לאוטומציה, התפוקה של מכונה כזו הייתה כפולה מהתפוקה הממוצעת של מכונה בהפעלה ידנית, ושיטת העבודה הזו תפסה תאוצה החל בשנות ה-50 של המאה, ואלפי בתי דפוס השתמשו בה, בדרך כלל ליותר ממכונה אחת, כך שמספר המכונות שהופעלו בעיקר דרך TTS היה אלפים רבים, ואולי עשרות אלפים. גם מכונות של אינטרטייפ הותאמו לעבודה עם TTS.
שיטת עבודה זו מפרידה למעשה את הקלדת הטקסט להדפסה מפעולת הסדר עצמה, שמתבצעת על מכונת הלינוטייפ באוטומציה מלאה, ובכך משנה גם את תפקיד מפעיל המכונה מ"סדר" ל"מפעיל". באופן זה מכונה אחת יכולה לשרת מספר קלדנים, כך שהמכונה, היקרה יחסית למסוף TTS עובדת בקצב המרבי כל הזמן, ואינה מוגבלת למהירות העבודה של הסדר. בעזרת ה-TTS כתבים מרוחקים יכולים לשלוח את כתבותיהם מוכנות להדפסה, בעזרת תקשורת אלקטרונית - טלגרף, טלפון, או אמצעים דומים. רשתות עיתונים (סינדיקטים") יכלו לשלוח לעיתוניהם מודעות מסווגות ש"סודרו" ב-TTS, לעיתונים בסינדיקט, בהם הם מסודרים, כל אחד בלינוטייפ או באינטרטייפ שלו. סוכנויות הידיעות שלחו למערכות העיתונים ידיעות בעזרת טלפרינטר (TTY), והומצאו מתקנים "לתרגם" את סרט הנייר של סוכנות הידיעות לסרט TTS, שמתאים לסדר דפוס. דגם הלינוטייפ האחרון, "אלקטרון" יוצר עם קורא סרטי נייר מובנה, וזו גם ההצדקה לקיומו: האלקטרון יוצק גלמים במהירות של 15 גלמים לדקה (כלומר 900 שורות לשעה, הספק דומה להספקם של כ-50 סדרים ידניים), מהירות ששום קלדן לא יכול לשמור עליה או אפילו להגיע אליה.
למרות שינויים ושכלולים מתמידים, מבנה המכונה הבסיסי, ואופן פעולתה נותרו ללא שינוי משמעותי במשך למעלה מחצי מאה, וטכנאי לינוטייפ מיומן המתורגל בתחזוקת הדגם האחרון שיוצר, לא יתקשה לתחזק ולתקן כל תקלה במכונה מדגם 5, שיוצרה ב-1906.
בסך הכל יוצרו מאז 1892 ועד תום הייצור, ב-1971[8], למעלה מ-100,000 מכונות מכל הדגמים[9], ועוד עשרות אלפי מכונות "אינטרטייפ", ובהערכה שמרנית ניתן לומר שבמכונות אלו נסדרו מאות מיליוני או מיליארדי דפים וטורים, ועשרות, או אפילו מאות אלפי ספרים.
עברית עריכה
שלא כמו במכונת כתיבה, אין צורך לעשות שום שינוי במכונת הלינוטייפ כדי לסדר באותיות עבריות. שינוי כיוון הכתיבה הוא תוצאה של הפיכת האות הטבועה במטריצה: האותיות הלטיניות, ואלו של אלפביתים אחרים הנכתבים משמאל לימין, מוטבעות במטריצה במהופך, כלומר כשרגליהן למעלה וראשן למטה. במטריצות של עברית, ערבית, פרסית, ושפות אחרות הנכתבות מימין לשמאל, האותיות טבועות כשראשן למעלה, והבדל זה מספיק כדי שהסידור יהיה מימין לשמאל. השינוי היחיד הדרוש במכונה הוא טריביאלי - הפיכת הכיוון בו הגלמים מסתדרים בעמודה - שינוי פשוט מספיק כדי שבמהרה נוצר מגש דו כיווני, כך שמעבר בין סידור עברית לאנגלית, למשל, היה מיידי, ומכונה אחת יכלה לשמש את שתי השפות, ולעבור בקלות מאחת לשנייה. הלקוחות הראשונים היו בתי דפוס, בעיקר בניו יורק, ומאוחר יותר גם בלונדון ובאירופה. לקוחות אלו היו בתי דפוס שהדפיסו ספרים, מחזות, ועיתונים ביידיש. הלינוטייפ לא משוכללת מספיק להדפסת ספרות קודש, אבל מתאימה מאוד לספרות החול. לפי מקורות מסוימים, כבר ב-1906 הציעה חברת מרגנתלר לינוטייפ מטריצות בעברית, וידוע שב-1911 החברה רכשה זכויות לגופן פרנק-ריהל. בבית הדפוס של העיתון היידי הגדול, הפורוורד, נרכשה מכונת הלינוטייפ הראשונה ב-1918, ועד אמצע שנות ה-30 של המאה העשרים, פעלו בו שמונה עשרה מכונות לינוטייפ.
בישראל עריכה
מכונת הלינוטייפ הראשונה בעיתונות העברית הובאה מסניף החברה באנגליה, על ידי איתמר בן-אב"י לדפוס דואר היום, ב-1920. פועלי הדפוס התנגדו להבאת המכונה החדשה, ופתחו בשביתה שנמשכה מספר שבועות, אך המכונה נכנסה לפעולה, והפעלתה אפשרה לבן אב"י לחדש חידושים נוספים: ב-1925 הפך דואר היום לעיתון בוקר, כשכל העיתונים העבריים האחרים יצאו בצהריים, וכן אפשרה לו להוזיל את מחיר הגיליון לחצי גרוש, כשהעיתונים האחרים עלו גרוש אחד[10]. בן אב"י טבע עבור המכונה את התחדיש "אתנוע", אך מילה זו לא נקלטה בשפה העברית. בענף הדפוס בישראל נעשה לפעמים שימוש במילה "מסדרה", ובמילון האקדמיה לעברית למונחי דפוס, תרצ"ג, מופיע המונח "מַסְדֶּרֶת שׁוּרוֹת"[2], אך בדרך כלל משתמשים ב"לינוטייפ" או "ליינוטייפ".
בהמשך, הלכו כל העיתונים העבריים בעקבות דואר היום: גם הם החלו לצאת בבוקר, גם הם הוזילו את המחיר לחצי גרוש, וכדי לעשות זאת, גם הם הכניסו לשימוש מכונות לינוטייפ. ב-1929 תרמו עובדי הדפוס של "הפורוורד" מכונת לינוטייפ לדפוס דבר, ועד אמצע שנות ה-30 למעשה כל העיתונים העבריים היומיים נסדרו בעזרת לינוטייפ, והמשיכו בכך לעוד שנים רבות.
גופנים עבריים רבים, כמו פרנק-ריהל הותאמו ללינוטייפ, וגופנים נוספים נוצרו עבורה במיוחד, כמו "נרקיס לינוטייפ".
נרשמו מספר פתרונות לסידור כתב מנוקד בלינוטייפ, אם על ידי מערכת גופנים מיוחדת המכילה את כל האותיות המנוקדות, או פתרון אחר. הראשון כנראה תוכנן ונבנה על ידי חברת מרגנתלר-לינוטייפ, לפני 1931, ככל הנראה לבית הוצאה אמריקאי של ספרים בעברית וביידיש. דיווחים מאוחרים יותר מספרים על מתקנים לניקוד שפותחו על ידי עובדי, טכנאי, ומהנדסי דפוס בישראל[11][12][13].
בדפוס "דבר", בו הומצאה אחת הטכניקות לסדר ניקוד בלינוטייפ, הודפס בעזרתה במשך שנים עיתון יומי מנוקד בשם אמר, שהיה מיועד לעולים חדשים[14].
ב-1952 פעלו בישראל למעלה מ-125 מכונות לינוטייפ[15], בבתי דפוס רבים, הן של עיתונים והן אחרים, והשימוש הלך וגבר, לפחות עד ראשית שנות ה-70 של המאה ה-20.
מכונת הלינוטייפ עריכה
- ערך מורחב – מכונת לינוטייפ
בשיטת העבודה של מכונת לינוטייפ, לעומת הסדר הידני, הסדר הפוך: במקום לסדר אותיות שנוצקו מבעוד יום, מסדרים את התבניות עצמן, ואז יוצקים שורה שלמה של טקסט. בתום ההדפסה, במקום למיין חזרה את האותיות היצוקות לסידור העבודה הבאה, השורות היצוקות ("גלמים") מותכות חזרה למטיל עופרת גולמי. לעומת השיטה הקודמת, בה יציקת האותיות היה שלב מקדים לפעולת הסדר, בשיטת "סידור במתכת חמה" (Hot metal typesetting(אנ')), היציקה היא חלק מפעולת הסדר עצמה, ובמקום למיין את האותיות בסיום ההדפסה, הן מותכות חזרה למטיל העופרת ממנו באו. בתום היציקה עדיין יש למיין את המטריצות, אך מספרן של אלו קטן מאוד לעומת מספר האותיות הנחוץ, למשל לעיתון, והמיון מתבצע באופן אוטומטי.
בשיטה זו, לבה של מלאכת הסדר אינה סידור את אותיות העופרת, אלא סידור אמות הקריאה (המטריצות) עצמן, לצורך יציקת השורה. מיד בגמר היציקה, ממוינות המטריצות חזרה, מוכנות לסידור ויציקת השורות הבאות. מספר המטריצות שיש לשמור מוגבל - די כדי לסדר שתיים או שלוש שורות, לעומת הסדר הידני, שמחייב להחזיק מספיק אותיות עופרת לספר כולו, או גיליון העיתון כולו, כדי מאות או אלפי שורות.
תיאור עריכה
בתיאור מהלך העבודה, מוזכר ה"סָדַר", וההתייחסות אליו היא בלשון זכר, לשם נוחיות. בפועל, היו גם סדריות-נשים, אם כי באופן מסורתי עובדי דפוס היו כמעט תמיד גברים
כאמור, לבה של מלאכת הסדר בלינוטייפ הוא סידור מטריצות הנושאות עליהן תווים שונים, לשורת טקסט אחת, המכונה "שורת הסדר". סידור השורה מבוצע בעזרת מקלדת, עליה מקליד הסדר את הטקסט, פעולה שגורמת למטריצות המתאימות להתייצב בשורת הסדר, בזו אחר זו. ברגע שנסדרה שורה שלמה, המכונה יוצקת מן המטריצות את ה"גולם", שישמש להדפסה, ובסיום היציקה ממיינת, באופן אוטומטי, את המטריצות בחזרה למחסנית, מוכנות לסידור שורה נוספת.
המכונה מניחה את השורות היצוקות, המכונות "גלמים", או Slugs, במסגרת (Galley) (בעיתונות בת הזמן ובמילונים מופיעים המונחים "טס", "מגש" ו"משטח סדרים") ממנה הם נלקחים להגהה ועימוד. בהמשך התיאור ייעשה שימוש במונח "תיבת הגלמים".
שינוי "ממשק המשתמש" מליקוט אותיות עופרת, אחת אחת, מתיבה, ושירשורן על מקל הסדרים, לפעולת הקלדה על מקלדת, ואוטומציה של מלאכת המיון, מאיץ ומקל את מלאכת הסדר - כאמור ההערכה המקובלת היא שמפעיל לינוטייפ מיומן מחליף כשישה סדרים שמשתמשים בשיטה הידנית. התוצר הסופי של המכונה הוא כאמור הגולם, או ה"סלאג" - מלבן מתכתי בגובה קבוע, שעל אחת מפניו השורה המודפסת.
המטריצה עריכה
המטריצה, או "אם הדפוס" נמצאת בלב מנגנון הלינוטייפ. כמעט כל פעולות המכונה נוגעות בצורה זו או אחרת למטריצה. לעומת אות העופרת היצוקה המשמשת בסדר ידני, שמלבד דמות האות להדפסה, היא לא הרבה יותר מעמוד מלבני של עופרת, המטריצה של הלינוטייפ היא מוצר מתוחכם, שייצורו דורש מספר מכונות ועשרות שלבי עיבוד. התחכום של המטריצה נחוץ משום שהמטריצה היא למעשה לבה של מכונת הלינוטייפ: הפונקציה העיקרית של המכונה היא מניפולציה של מטריצות, שבסופה מסתדרת שורה ישרה של מטריצות מסוימות - אלו שבהן מוטבעות האותיות מהן מורכבות המילים שמרכיבות את השורה, כשביניהן רווחים שיתוארו בהמשך. כל החלק הראשון של המכונה, "מערכת הסדר", נועד לסדר את השורה הזו. בחלק השני, מערכת היציקה נעזרת בשורת המטריצות הסדורה כדי לצקת את הגולם, ולבסוף מערכת המיון מחזירה כל מטריצה למקומה, והיא מוכנה להיקרא כדי לסדר שורה חדשה, שממנה יוצק גולם חדש, וחוזר חלילה.
המטריצה, ובפרט האות הטבועה בה, קובעת את הגופן בו יודפס הטקסט. כדי להדפיס דף או טור נאה וקריא, יש להשתמש בערכת מטריצות שלמה. כדי להדפיס בגופן אחר, או בגודל טקסט אחר, יש להחליף את ערכת המטריצות. חברת מרגנתלר-לינוטייפ תמיד ידעה שחלק חיוני ואינטגרלי מהמערכת חייב להיות עושר של היצע של ערכות תווים. החברה העסיקה טיפוגרפים מהשורה הראשונה, ורכשה זכויות לגופנים מכל בתי העיצוב המובילים. היא מיהרה גם לייצר מטריצות עבור שפות רבות ומגוונות. ב-1911 רכשה החברה זכות לגופן העברי פרנק-ריהל, ועשור לפני שהגיעה מכונת הלינוטייפ הראשונה לישראל, היא שימשה לסידור דפוס בעברית וביידיש בניו יורק ולונדון, ובערים נוספות באירופה וארצות הברית. החברה ייצרה מטריצות לבנגלי, קירילית, ואלפי ערכות מטריצות של ווריאנטים שונים של אותיות לטיניות[16].
הפעולה הבסיסית של המכונה היא סידור שורת מטריצות, צמודות זו לזו בצידן השטוח, באופן שהאותיות החרוטות, או טבועות בהן יוצרות את השורה, ואז יציקת הגולם (סלאג) כך שהמתכת היצוקה תמלא את החללים החרוטים. אחרי היציקה המטריצה מופרדת מהגולם: זה מצטרף לשורות הקודמות בתיבת הגלמים, והמטריצות ממוינות בחזרה לערוצי המחסנית המתאימים להן, מוכנות לסדר את השורות הבאות.
המחסנית והמקלדת עריכה
בחלקה הימני של המכונה נמצאת המקלדת, שהיא הממשק העיקרי של הסדר למכונה. במקלדת 90 מקשים, ומשמאלה מקש הרווח המוארך. המקשים מסודרים בשש שורות של 15 מקשים. שלא כמו במכונת כתיבה או במקלדת מחשב, למקלדת הלינוטייפ מקש שונה עבור אות גדולה ואות קטנה (כלומר מקש אחד ל-A, ומקש שונה ל-a). האותיות הקטנות נמצאות בחלק השמאלי של המקלדת, לפי שכיחותן בשפה האנגלית, כשהעמודה השמאלית היא האותיות השכיחות ביותר, מסודרות מלמעלה למטה. האותיות הגדולות חוזרות על הסידור הזה בחלקה הימני של המקלדת, וביניהן הגדולות לקטנות המקשים המיועדים לסימנים אחרים, כמו הספרות 0 עד 9, סימני פיסוק, ותווים מיוחדים אחרים.
מעל המקלדת נמצאת המחסנית, המאחסנת את ערכת המטריצות. המחסנית היא קופסה שטוחה, המורכבת מ-90 "ערוצים" מקבילים, כשכל ערוץ כזה מחזיק מטריצות של אות אחת, באופן שהמטריצות של אותה אות "עומדות" אחת על כתפי השנייה, כשהתחתונה מכולן מוכנה להיות משוחררת להיסדר בשורה. ברגע שהמטריצה התחתונה בערוץ משתחררת, כל המטריצות בערוץ מחליקות מטה, וזו שניצבה על המטריצה שהשתחררה הופכת להיות הבאה בתור להשתחרר, ומערכת המיון מחזירה את המטריצה שזה עתה שימשה ביציקה על ראש המטריצה העליונה. כל ערוץ כזה מתאים למקש אחד במקלדת, באופן שלחיצה על המקש משחררת מטריצה אחת מן הערוץ, שמובלת באוזניה על ידי המכונה עד להתייצבותה בשורת הסדר.
המחסנית מחזיקה ערכת מטריצות אחת ויחידה, וכאשר צריך להשתמש בגופן אחר, צריך להשתמש במחסנית אחרת. מבחינה פונקציונלית, הגורם העיקרי שמבדיל דגמים שונים של לינוטייפ זה מזה, הוא היחס בין המכונה למחסנית: כבר הדגם השני של המכונה אפשר שימוש בשתי מחסניות, תכונה שמאפשרת לעבור מהר בין עבודות, או לערב מספר גופנים באותה עבודה - למשל שיבוץ כותרות משנה בגופן גדול יותר לאורך הטור בעיתון. יש דגמים עם שתיים, שלוש, וארבע מחסניות, בהם כאלו שמאפשרים עירוב גופנים בשורה אחת, ואחרים שלא. כדי להשתמש בגופן גדול יותר מ-14 או 18 נקודות, יש להשתמש במחסנית שונה במקצת: מטריצות של גופנים כאלו הן "שמנות" יותר, וגודל המחסנית הרגילה לא מאפשר 90 ערוצים, ולכן נוצרו מטריצות עם 72 ערוצים בלבד (ולכן מבחר מצומצם יותר של "סימנים מיוחדים"), עם ערכת גופנים עד גודל 24 נקודות.
יישור עריכה
בעיתונות ובהוצאות ספרים, הדרישה הייתה לסידור שורה מיושרת לימין ולשמאל - האותיות הראשונות בכל שורה ניצבות אחת מעל השנייה, וכמוהן האותיות המסיימות כל שורה. בסידור הידני, היישור נעשה על ידי הוספת פסים דקים ליד הרווחים כדי להרחיבם, בלינוטייפ אותה פעולה נעשית על ידי "פסי רווח" מיוחדים, שדומים במידה מסוימת למטריצות, אלא שלא שקועה בהם כל אות ליציקה, והם מורכבים משני חלקים, באופן שהם יכולים להתרחב, או להיות מורחבים. אחרי סידור השורה ולפני היציקה, המכונה דוחפת מלמטה את "רגלי" פסי הרווח שבשורה, בצורה שווה, והרווחים מתרחבים עד ששורת הסדר ממלאת בצורה מהודקת את השורה ליציקה.
יציקה עריכה
כאשר השורה "מלאה", כלומר אין בה מקום למילה הבאה בטקסט, הסדר מסיט מנוף, שמתחיל מחזור יציקה אוטומטי לחלוטין, בעוד הסדר מחזיר את המנוף למצבו המקורי, ומיד יכול להתחיל להקליד את השורה הבאה.
בכור שבמכונה נמצא הנתך שמשמש ליציקה, שהרכבו 85% עופרת, 4% בדיל, ו-11% אנטימון (לעיתים 12%), נתך זהה כמעט לחלוטין לנתך ששימש בדפוס בלט מאז ימי גוטנברג. הדומיננטיות של מכונת לינוטייפ בתחום דפוס הבלט מתבטאת גם בכך שכיום הנתך הזה מכונה לעיתים קרובות "נתך לינוטייפ"[17].
לאחר סיום היציקה, הגולם, נדחף מן התבנית מאחור, ומחליק אל מקומו בתיבת הגלמים - שורה חדשה נוצקה.
כל הפעולה אורכת פחות מ-10 שניות, ובדגמים המתקדמים אף פחות, כשבזמן זה הסדר ממשיך להקליד את השורה הבאה (או שהיא מוזנת אוטומטית מסרט נייר - ראו להלן). אם הסדר זריז דיו, ומסיים להקליד את השורה הבאה לפני תום מחזור היציקה, הוא יכול להתחיל מחזור יציקה חדש מיד בתום המחזור הנוכחי.
מיון עריכה
בתום מחזור היציקה, הגולם מופרד מן המטריצות, ואלו מוחזרות למחסנית. כדי לאפשר את המשך הסידור, כל מטריצה צריכה לחזור לערוץ "שלה", והמערכת שמבצעת זאת היא מערכת המיון (distribution).
המיון האוטומטי הוא אולי אחת ההמצאות החשובות של מכונת הלינוטייפ, ומה שמאפשר את הפריון הגבוה. כשהמכונה נמצאת בפעולה רצופה בקצב המרבי, בכל רגע נתון, שורה אחת מוקלדת, שורה אחת נוצקת, ושורה אחת ממוינת.
מערכת המיון נמצאת בחלקה העליון של המכונה, מעל חלקה האחורי של המחסנית. המיון ממומש בעזרת השיניים, שנמצאות בחריץ ה-V בחלקה העליון של המטריצה: יש שבע שיניים בכל צד של ה-V, כאשר בכל מטריצה, לפי התו שמוטבע בה, חלק מהשיניים חסרות. אילו שיניים נמצאות ואלו חסרות מהווה את ה"קידוד" של המטריצה,
מערכת המיון מסיעה את המטריצות לרוחב המכונה, משמאל לימין, ובעזרת הקידוד, שומטת כל מטריצה בדיוק מעל הערוץ המתאים לה במחסנית, מוכנה להיסדר בשורה חדשה.
שילוב בטכנולוגיות נוספות עריכה
סטראוטייפינג עריכה
.jpg)
בתוצרתה של מכונת הלינוטייפ ניתן להשתמש בדפוס בלט "קלסי", בו אותיות העופרת נמשחות בדיו, ומוצמדות לדף הנייר במכבש הדפוס לביצוע ההדפסה.
בסטראוטייפינג(אנ'), לעומת זאת, גלופת המתכת משמשת להכנת גלופה שנייה, מחומר אחר, או משכבה דקה בהרבה של נתך עופרת, והגלופה השנייונית הזו היא המשמשת להדפסה, כשגלופת העופרת המקורית מותכת חזרה למטילי עופרת, ליציקת העבודה הבאה. לשם יצירת הגלופה השנייה, משמשת תבנית ביניים, בדרך כלל מעיסת נייר או שעווה, המכונה "Flong".
לשיטה זו מספר יתרונות, והיא הייתה השיטה הדומיננטית בהדפסת עיתונים וספרים, כשהדפסת בלט "קלאסית" המשיכה וממשיכה לשמש בעיקר בסדרות דפוס קצרות, של עותקים ספורים או לכל היותר כמה מאות עותקים, כך שהיתרונות לא מספיקים להצדיק את התהליך הנוסף של הכנת הגלופה השנייה. דפוס בלט ממשיך לשמש גם לצורך יצירת "הטבעה", עם או בלי צבע, למשל בכריכות ספרים, הזמנות חגיגיות לחתונה, וכדומה.
לסטראוטייפינג מספר יתרונות:
- הגלופה השנייה יכולה להיות גלילית במקום שטוחה, וכך להתאים לדפוס רוטציוני רציף, בקצבים העולים בסדרי גודל על קצב ההדפסה מגלופת העופרת המקורית
- ניתן להכין מספר גלופות להדפסה מגלופת בלט אחת, ולהדפיס את אותו דף במספר מכונות דפוס במקביל, ובכך להאיץ את תהליך ההדפסה, יתרון חשוב בהדפסת עיתונים יומיים, בהם גורם הזמן הוא קריטי, וכל תרומה להאצת התהליך חשובה
- גלופות המתכת הן כבדות וקשות לטיפול, לעומת הגלופה השניונית, הקלה מהן בהרבה. גלופות אלו דקות יחסית, ונוחות יותר לטיפול, מה שמאפשר לשמור את הגלופות זמן ממושך, ובכך לאפשר הדפסה נוספת, בלי צורך לחזור על פעולת הסדר. שמירת גלופות העופרת המקוריות לזמן כה רב אינה מעשית - היא יקרה, כבדה, צורכת מקום רב, ופרט לעופרת היא מכילה חלקים נוספים.
השילוב בין סדר לינוטייפ וסטריאוטייפינג, היה הסטנדרט בהדפסת עיתונים יומיים ומגזינים למעלה מחצי מאה. גם בהדפסת ספרים, בהם לינוטייפ שימש לצד טכנולוגיות נוספות, כמו סדר מונוטייפ, נעשה שימוש רחב היקף בשילוב זה[18].
סדר מרוחק (Teletypesetter) עריכה
באמצע המאה ה-19 הומצא הטלגרף הכותב, פסנוע. הטכנולוגיה המשיכה להתפתח, עד המצאת הטלפרינטר. בהפשטה, אפשר לחשוב על הטלפרינטר כמכונת כתיבה חשמלית, בה הופרדה המקלדת מגוף הכתיבה, והם מחוברים דרך קו תקשורת, כך שהם מופרדים גאוגרפית, בין שתי ערים, או אפילו בין שתי יבשות (בדרך כלל, בנוסף לקו התקשורת, המקלדת מפעילה גם גוף כתיבה מקומי, כך שהמפעיל יכול לראות מה כתב). כדי לייעל את ניצול קו התקשורת היקר, פותח הסרט המנוקב (למרות הדמיון בין שני סרטי הנייר, הסרט המנוקב של הטלטייפ שונה במהות ובתפקיד מסרט הפסנוע). בעזרת הסרט המנוקב, ניתן להפריד את ההקלדה מהמשלוח, ולקצר את זמן השימוש בקו התקשורת.
החל מ-1932, שולבה המצאה זו בלינוטייפ, להפרדת פעולת הקלדת הטקסט מפעולת הסדר[19]. חברת מרגנתלר-לינוטייפ חברה עם חברת טלטייפ (יצרנית הטלפרינטרים המובילה), כשזו ייצרה "טלטייפסטר" (TTS), בן דודו של הטלפרינטר (TTY), ואת יחידת ההפעלה של הסדר, ולינוטייפ ייצרה ו"מקלדת מתאמת", שהייתה מוכנה לחיבור יחידת ההפעלה. בהסטת מתג, המקלדת המתאמת חזרה להתנהג כמו מקלדת לינוטייפ רגילה, כך שמכונה שהורכבה עליה יחידת הפעלה, עדיין יכלה לשמש גם כמכונה להפעלה ידנית.
יחידת ההפעלה קוראת את הסרט המנוקב, ומבצעת את הוראות הסדר המקודדות בו, שמכילות, מלבד הטקסט עצמו, גם הוראות סדר למכונה, כמו "שורה חדשה", הפעלת המסלול העליון במעלית הסדר, ובדגמים מסוימים גם הפעלת המיישר האוטומטי (auto-quadder), ואפילו שינוי גופן (כלומר שינוי מחסנית).
בשיטה זו, הקלדת הטקסט מתבצעת על מסוף TTS, שיכול גם להיות מרוחק. אם המסוף מרוחק, הוא מחובר דרך קו תקשורת, למשל טלגרף, למנקב סרט מקומי.
במכונת הלינוטייפ, סרט הנייר מוזן ל"יחידת הקליטה" (Operating unit), שקוראת את הסרט, ומפעילה את המכונה.
בנוסף למקלדת, יחידת הקליטה מפעילה את קופסת פסי הרווח, את הבורר (במעלית הסדר) שבוחר כתב רגיל או נטוי, את יחידת היישור אם כזו מותקנת, ואת מעלית הסדר, ליציקת שורה והתחלת סידור השורה הבאה.
המקלדת של מסוף ה-TTS מסודרת בתצורת QWERTY רגילה, עובדה שסייעה להתגבר על בעיה כללית - הקושי למצוא ולאמן מפעילי לינוטייפ. מפעילי ה-TTS היו אנשים, בדרך כלל נשים, שהיו קלדנים מיומנים בשימוש במכונת כתיבה, והוכשרו להפעיל TTS, ולמדו מושגי סדר בסיסיים, ואת פקודות הסדר הנחוצות, כשמפעיל הלינוטייפ למעשה כבר לא היה הסדר. בתצורה זו, מפעיל מיומן אחד יכול להשגיח על ארבע מכונות המסדרות טקסט לפי הוראות מהסרט המנוקב.
הטכנולוגיה הזו אפשרה לבתי הדפוס להחליף סדרים, שהיו בדרך כלל מאוגדים באיגוד מקצועי חזק, ונהנו ממשכורת גבוהה יחסית לעובדי "צווארון כחול" אחרים[20], בנקבניות, בתקופה שמשכורתן של נשים הייתה נמוכה בהרבה ממשכורותיהם של גברים. יתרה מכך - נקבנית מיומנת ניקבה סרט במהירות כמעט כפולה מזו של סדר שמפעיל את המכונה ישירות, דרך מקלדת הלינוטייפ.
המפעיל משגיח על המכונות, וכל אימת שנגמר סרט, כלומר הסתיימה עבודה אחת, מעביר את התוצרת, כלומר הגלמים היצוקים, לשלב הבא בתהליך, ובכך מפנה את המכונה לעבודה הבאה, מזין סרט נייר חדש, אם יש צורך משנה את כיוונון המכונה, ומפעיל את יחידת הקליטה, להתחלת העבודה הבאה. כיוונון המכונה נחוץ אם העבודה הבאה היא ברוחב שורה או גופן שונים. המפעיל צריך לבצע פעולות נוספות, כמו הטענת מזין העופרת האוטומטי במטיל חדש אחרי שהמכונה עוברת להזנה מהמטיל השני, ופעולות אחזקה דומות, אך אינו סדר: הסידור נעשה על ה-TTS במשרד.
התקני TTS פותחו כבר ב-1932, והיו בשימוש מוגבל בשנים הבאות. החל מ-1950, צורת העבודה הזו החלה לצבור תאוצה, בבתי דפוס גדולים, ובעיתונים. בשנים הבאות הותקנו מכונות מתאימות ל-TTS באלפי אתרים, כשברבים מהם מספר מכונות עם TTS, בדרך כלל לצד מכונות שהופעלו ידנית.
ב-1950 יצאה החברה עם סדרת מכונות שכונו Blue Streak Comet, שיוצרו עם מקלדת מתואמת מראש, ויכלו לצקת עד 12 שורות בדקה. הדגם הבא, "אלקטרון" שהיה גם דגם הלינוטייפ האחרון, יוצר עם קורא סרט, כשיחידת ההפעלה והמקלדת המתואמת הוטמעו במכונה עצמה. מכונה זו, שיוצרה החל ב-1962 ועד 1972, ויכלה לסדר על 15 שורות בדקה.
גם מכונות אינטרטייפ הותאמו לעבודה עם TTS.
ברמה הטכנית, מעניין לשים לב לפרט הבא: באין TTS, כשהסדר משתמש במקלדת הלינוטייפ, הוא משגיח כל העת על מצב השורה: לכל תו יש רוחב שונה, ויש לבדוק מתי מתמלאת השורה, ומתי לסיים את השורה, ולהפעיל מחזור יציקה. ניסיון לצקת שורה שטרם התמלאה, או מלאה מדי, יתקעו את המכונה במקרה הטוב, או יגרמו ל"שפריץ" של עופרת אם אחד ממנגנוני הבטיחות כושל.
גם הכותב במסוף, צריך לדעת מתי לסמן למכונה להתחיל מחזור יציקה ושורה חדשה, אבל שלא כמו המפעיל, אין לו "שורת סדר" עליה יוכל להשגיח, וסרט הנייר המנוקב לא מספק סיוע רב לדעת מתי השורה מלאה. במקום זאת, המסוף מצויד בשני מחוונים נעים, ומחוון אחד קבוע. המחוון הקבוע מסמן את השורה, ומכוון לפני תחילת העבודה לרוחב הטור, או אורך השורה הרצוי. המחוונים הנעים, מייצגים את השורה ההולכת ונכתבת, ומתנהגים באופן הבא: בתחילת השורה, נחים שניהם על ה"אפס". כשהכותב מקליד, המחוונים מתקדמים במידה שווה, לפי רוחב המטריצה שנושאת את התו שהוקלד: צרה עבור i, ורחבה, ל- M. כאשר מוקלד רווח, נפרדות דרכיהם של המחוונים: רוחב הרווח במכונת לינוטייפ אינו קבוע - הרווחים מתרחבים בפעולת היישור, כך שאורך השורה מגיע בדיוק לרוחב הטור. לכן, כשהכותב מקיש על מקש הרווח, מתקדם אחד המחוונים כדי רוחב הרווח המרבי, והשני כדי רוחב הרווח המזערי. תוך כדי כתיבה המחוונים ממשיכים להתקדם, ובכל הקשת רווח, הפער ביניהם מתרחב. השורה מסתיימת כאשר המחוון הקדמי עובר את המחוון הקבוע, ולפני שהמחוון האחורי מגיע אליו. כמו בלינוטייפ עצמו, אם ניתן מסיימים את השורה בסוף מילה, ואם לא ניתן, משתמשים במקף מחבר.
בסיום שורה, הקלדן מקיש שני מקשים שונים: האחד מחזיר את שני המחוונים הנעים לאפס, והשני מורה ללינוטייפ לבצע את מחזור היציקה. יחידת ההפעלה מתעלמת מהראשון, ומבצעת מחזור יציקה.
כדי לפעול נכון, המסוף צריך "לדעת" מה הוא רוחבה של כל אות. לשם כך נקבעו כללים, ונוצרו סטים של גופנים "סטנדרטיים", בהם רוחב התווים תואם לתקן (במספר גודלי גופנים שונים, אך היחס בין רוחבי כל שני תווים, נשמר בכולם) . גופנים "סטנדרטיים" היו זמינים במגוון רחב של גופנים וגדלים. רוחב כל תו בגופנים הסטנדרטיים "מובנה" ל-TTS, וכך כל TTS יכול תמיד להכין סרט לסידור בגופן סטנדרטי.
סטים כאלה היו זמינים עבור כל הגופנים השכיחים בעיתונות. כאשר משתמשים רצו להשתמש בטלטייפסטר, הם נאלצו להדפיס באחד הגופנים ה"תואמים".
מאוחר יותר, ייצרו TTS מתקדם יותר, שידע לעבוד עם כל גופן, וזאת על ידי שימוש בטבלה דיגיטלית מכנית, בה קודד רוחבו היחסי של כל אות בגופן בו משתמשים. כדי לעבוד עם גופן לא סטנדרט אחר, יש להחליף את הטבלה שנעוצה ב-TTS. מסופי TTS מתקדמים ידעו להשתמש בטבלה כזו, ובאופן כזה יכלו להיעזר ביתרונות ה-TTS, ועם זאת להדפיס בכל גופן שהוא, תכונה חשובה פחות לעיתונים, שבדרך כלל השתמשו באחד הגופנים ה"סטנדרטיים", אך נחשבת חיונית בהדפסת ספרים.
התרחבות השימוש בסוכנויות ידיעות כמו רויטרס ו-Associated Press, במקביל להתרחבות השימוש ב-TTS,יצרו מצב מוזר: הידיעות מסוכנויות הידיעות, נשלחו בטלפרינטר, בתקן TTY, ולא TTS, כלומר בלי הקודים הייחודיים לסדר. העיתונים המנויים על סוכנויות הידיעות קלטו את הידיעה במסופי TTY שלהם, בהם הידיעה הודפסה, ובמקביל נוקב סרט נייר, עם הקידוד שלה, למשמורת, או אפילו למשלוח ל-TTY נוסף. סרטי נייר אלו לא מתאימים לשימוש בלינוטייפ, ויש להדפיס את הידיעה שהגיעה על גבי ה-TTY, ואז להקליד אותה מהדף המודפס ל-TTS, לצורך סידור.
כדי לחסוך את הצורך בהקלדה הכפולה, והעבודה והזמן המבוזבזים, פותחו מחשבים ייעודיים, שהדבר המועיל היחיד שידעו לעשות הוא "לשתות" את הסרט המנוקב שנשלח מסוכנות הידיעות, ולנקב סרט נייר חדש, עם אותו התוכן, בו הוראות "שורה חדשה" מופיעות במקומות הנכונים, שממנו אפשר לסדר את הידיעה בלינוטייפ[21].
במידה ידועה, ה-TTS היה גם המורשת שהנחילה הלינוטייפ לדור הבא: קידוד ופורמט ה-TTS, שפותח עבור הלינוטייפ, והיה דומה (אך לא זהה) לקוד בודו ממנו פותח, המשיך להיות בשימוש בשנים הבאות במכונות הסדר האופטי, עד שהוחלף גם הוא בטכנולוגיות מתקדמות יותר, כמו פוסטסקריפט.
טיפוגרפיה, גופנים, וייצור מטריצות עריכה
חברת מרגנתלר-לינוטייפ ("החברה") נוכחה בשלב מוקדם, שכדי למכור מכונות, היא צריכה לספק ערכות מטריצות במגוון גופנים. צורך זה הפך ברור עוד יותר כשהחברה החלה למכור מכונות ברחבי העולם: ללא ערכת גופנים לאלפבית בנגלי, קשה למכור מכונות סדר בתת-היבשת ההודית, למשל.
בפרסום מ-1919, דיווחה החברה שיש בספרייתה 250,000, או רבע מיליון, גופנים שונים[22] - הכוונה למספר הכולל של תווים שונים בכל הגופנים. באותו דיווח ציינה החברה שהיא מייצרת כמיליון מטריצות שונות בשבוע (במחסנית מלאה לחלוטין יש 1,800 מטריצות. בפועל, בערכת מטריצות אופיינית יש בין 800 ל-1,200 מטריצות[23] - בדרך כלל אין צורך בעשרים מטריצות של "!" בערכה (פרט אולי לערכת גופנים המיועדת לשפת הפקצות).
החברה העסיקה את טובי הטיפוגרפים, וטיפוגרפים נוספים, שלא עבדו בחברה, ייצרו עבורה גופנים. הפטנטים המקוריים עבור המכונה עצמה פגו בעשורים הראשונים של המאה ה-20, ובמידה ידועה, חלק חשוב מהקניין הרוחני שלה הייתה ספריית הגופנים העשירה. החברה ייצרה ברישיון מטריצות של גופנים רבים נוספים. לקראת סוף המאה ה-20 החברה עברה מספר מיזוגים, רכישות, פיצולים וכן הלאה, שבסופם, יצרנית ציוד הדפוס החשובה היידלברגר, שרכשה את החברה, פיצלה לחברה נפרדת את ספריית הגופנים, בשם Linotype Library GmbH (שונה ב-2005 ל-Linotype GmbH), וב-2007 נקנתה החברה בידי חברת האם של מונוטייפ, שצלחה יותר בהצלחה מלינוטייפ את המעברים מדפוס הבלט לסדר אופטי ומשם להדפסה ממוחשבת, וכיום ספריית הגופנים היא בבעלותה.
מעבר לעיצוב הגופנים, מפעל ייצור המטריצות של לינוטייפ רכש רישיונות וייצר מטריצות עבור גופנים של טובי המעצבים. כדי לאפשר מכירת מכונות לבתי הדפוס בארצות הברית שהדפיסו בעברית, ארמית ויידיש, רכשה החברה ב-1911 רישיון לגופן העברי פרנק-ריהל, ובהמשך נוספו גופנים עבריים נוספים[24]. מכונות לינוטייפ סידרו טקסטים בכתב עברי, כעשור לפני שהמכונה הראשונה נחתה בפלשתינה ב-1920.
בזכות המקור היידי, גופני העברית של הלינוטייפ כוללים יותר תווים מהסט הרגיל של 22 אותיות מ-א' ועד ת', וחמש האותיות הסופיות. בדרך כלל, התווים הנוספים הם הליגטורות הנהוגות ביידיש "וו" ו-"יי" (אך לא "וי"), וכן אל"ף פתוחה (אַ), אל"ף קמוצה (אָ), בי"ת ופ"א דגושות (בּ, פּ), ושי"ן שמאלית (שֹ).
בעברית אין אותיות גדולות וקטנות, ובספרות החברה, מומלץ לנצל עובדה זו כדי לשכן במחסנית שני גופנים (או שני גדלים של אותו גופן) שונים, כשהגופן השני משתמש בערוצי המחסנית שבאלפבית לטיני מוקצים לאותיות הרישיות.
בנוסף לגופנים המיועדים לעברית, יש מטריצות של אותיות עבריות, המיועדות לשילוב בטקסט שנכתב משמאל לימין. במטריצות אלו האותיות מופיעות, כמו האותיות הלטיניות, הפוכות, כלומר כשראשן למטה ורגליהן למעלה, ובהקלדה, הסדר מקליד את המילים (או מוסיף את המטריצות ממגרת הפאי) מהסוף להתחלה.
הטכנולוגיה היורשת עריכה
הטכנולוגיה שהחליפה את סדר העופרת הממוכן הייתה הסדר האופטי. המערכת המסחרית המוצלחת הראשונה, בשם Fotosetter, של חברת אינטרטייפ, הייתה מבוססת בחציה על הטכנולוגיה של הלינוטייפ: למעשה, השלב הראשון של המכונה, מערכת הסדר, הייתה כמעט בדיוק מערכת הסדר של האינטרטייפ, שהייתה מצידה העתק כמעט מושלם של מערכת הסדר של הלינוטייפ.
זה היה פיגום, שהוחלף במהרה על ידי מערכות מתאימות יותר של חברות שונות, כולל סדרת מוצרים בתחום הסדר האופטי של חברת מרגנתלר לינוטייפ.
פיגום נוסף שהורישה טכנולוגיית הלינוטייפ לטכנולוגיית הסדר האופטי היה סטנדרט וציוד TTS: מערכות סדר אופטי המשיכו להשתמש בסטנדרט ה-TTS, ובציוד שנבנה עבורו בשנים הבאות, לצד סטנדרטים חדשים יותר, ולמעשה גם מכונות הסדר האופטי החדשות יותר, עדיין ידעו לסדר לפי סרט TTS.
אף על פי שסדר אופטי הוא טכנולוגיה עדיפה, עברו עשרות שנים מאז יוצרה מכונת הלינוטייפ האחרונה, בסביבות 1972, ועד שהלינוטייפ פינה סופית את מקומו במרכז הבמה, או נכון יותר, מרכז בית הדפוס, כשיחד איתו יורד מהבמה דפוס הבלט כולו, עם העופרת האופיינית לו.
הניו יורק טיימס הוציא את דפוס הבלט והלינוטייפ משירות ב-1978. הוושינגטון פוסט, שהיה אחד הראשונים לסדר בלינוטייפ, מ-1888, המשיך לסדר באמצעותו עד 1980 - תקופת שירות מרשימה של יותר מ-90 שנים. בישראל המשיכו עיתונים להיסדר בלינוטייפ עד שנות ה-80 של המאה ה-20, ואולי גם אחר כך.
בעשור השני של המאה ה-21, נותרו מספר מכונות לינוטייפ פעילות בעולם, בעיקר לצורך הדגמות במוזיאונים ובסדנאות, ובמספר קטן של בתי דפוס קטנים. במדינת איובה בארצות הברית, פועלת "אוניברסיטת לינוטייפ" שמעבירה קורסים, ומפעילה קרוב ל-100 מכונות לינוטייפ ואינטרטייפ מדגמים שונים[25].
סיכום והמשך עריכה
הפלטפורמה שנוצרה משילוב ה-TTS, מכונת הלינוטייפ, וסטראוטייפ, היוותה את עמוד השדרה של הדפסת עיתונים במשך עשרות שנים, והייתה גורם משמעותי ביותר בעולם הדפוס בתחומים נוספים, כמו הדפסת ספרים, שבועונים, ירחונים, וכן הלאה.
טכנולוגיית מדרגה שימשה בתי דפוס ועיתונים רבים שלא היו מוכנים לעבור לסדר אופטי מלא, אבל רצו להנות מיתרונות דפוס האופסט. בשיטת עבודה זו משתמשים בשיטת הבלט הישנה לסדר, ואז מדפיסים עותק יחיד, בציוד שמשמש להדפסת ההגהות, ועותק זה מצולם, ולוחות הצילום משמשים בדפוס אופסט.
בדור הראשון של הטכנולוגיה שהחליפה את הלינוטייפ - סדר אופטי(אנ'), למעשה אחת המכונות הראשונות שזכו להצלחה בתחום הסדר האופטי הייתה מכונת בשם "פוטוסטר" של חברת אינטרטייפ, המבוססת על הלינוטייפ, בה מנגנון היציקה הוחלף במנגנון צילום.
הוראות הסדר הוזנו בה מאותם סרטי נייר שייצר ה-TTS. בדורות הבאים החליפה מדיה מגנטית את סרטי הנייר, ומעבדי תמלילים את מסופי ה-TTS. הסדר האופטי הפך דומיננטי בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, וחברת מרגנתלר לינוטייפ מלאה תפקיד חשוב גם במעבר לסדר האופטי, אך לקראת 1990, הסדר האופטי עצמו החל לפנות את הדרך למיחשוב מלא, כמו הוצאה לאור שולחנית, ובכך הוסרה למעשה התחנה המכונה "סדר" במסלול הדפוס - המוצר נערך ומוּגהּ - טקסט, עיצוב, תמונות, מסגרות וכן הלאה - על המחשב, ומשם מועבר ישירות למערכת ההדפסה.
מכונות לינוטייפ ואינטרטייפ ספורות עדיין פועלות ומופעלות בעולם - הן מכונות שמשמשות להדגמות וסדנאות במוזיאונים, והן על ידי בתי דפוס או סדנאות ייחודיים, בדרך כלל להדפסת סדרות קצרות, ישירות מגלופות העופרת.
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של לינוטייפ- מאמר סקירה מ-1891, שדן בכדאיות העסקית של שימוש בליוטייפ בבית דפוס. דגם הלינוטייפ שיצא ב-1892, זמן קצר אחרי הופעת המאמר, הצליח בסדר גודל יותר מאשר הדגמים הקודמים, ועד סוף המאה כבר נמכרו אלפי מכונות
- https://web.archive.org/web/20191216065024/http://www.linotype.org/: אתר המוקדש למכונת הלינוטייפ (ובמידה פחותה, אינטרטייפ), ומכיל מידע רב, כולל ספרים סרוקים המכילים תרשימים מפורטים, בהם מדריכי משתמש, חוברות תחזוקה, ועוד. כן יש באתר רשימות דגמים ומספרים סידוריים, סקירה מעמיקה של ההבדלים בין לינוטייפ ואינטרטייפ, ועוד.
- Linotype Models, linotype.org, רשימת כל דגמי לינוטייפ, ופירוט תכונותיו של כל דגם, באתר linotype.org
"Typesetting": Linotype Newspaper Layout, 1884 to 1970s, סרטון באתר יוטיוב סרטון המראה ומסביר (באנגלית) בפירוט את אופן פעולתה של מכונת לינוטייפ (למעשה, ה"דוגמנית" בסרטון היא דווקא מכונת אינטרטייפ ולא לינוטייפ, אך כל הפרטים המסוקרים למעשה זהים בשתי המכונות)- FAQs, Myths, & Misconceptions (Linotype/Intertype), circuitousroot.com סקירה עתירת מידע על ההיסטוריה של המכונה.
הערות שוליים עריכה
- ^ סרטון שהפיק מגיה בניו יורק טיימס, ומקריין מפעיל לינוטייפ, ומתעד הפקת גיליון 2 ביולי 1978 של הניו יורק טיימס, האחרון שסודר בלינוטייפ Farewell, etaoin shrdlu, בביצוע David Loeb Weiss, סרטון באתר יוטיוב
- ^ 1 2 מילון דפוס (תרצ"ג), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ Glenn Fleishman, Hot Metal Transforms the Speed of Information – Letter Rip, Medium
- ^ Milestones in Machine Typesetting, ארצות הברית: חברת מרגנתלר-לינוטייפ, 1944
- ^ John Smith Thompson, History of Composing Machines, Inland printer Company, 1904. (באנגלית)
- ^ Harris & Ewing, Mergenthaler, Ottmar, 2nd Linotype Machine With Band, Invented By Him; 3rd Design He Invented. At Smithsonian, www.loc.gov, 1917 (באנגלית)
- ^ Howard B. Rockman, Intellectual Property Law for Engineers and Scientists, John Wiley & Sons, 2004-07-26. (באנגלית)
- ^ Linotype Serial Numbers by Shipping Date, linotype.org
- ^ The Invention of the Linotype Machine (Jienne Alhaideri '13) - From Tablet to Tablet: A History of the Book, sites.google.com
- ^ דואר היום, באתר web.nli.org.il
- ^ מכונת ניקוד ו"בריאות העם", דבר, 29 במאי 1931
- ^ אמצאה לסידור ניקוד במכונת־סידור, קול העם, 14 בינואר 1951
- ^ חיפה - לציון השכלול המקצועי במפעלים הקואופרטיביים, דבר, 6 בפברואר 1951
- ^ גרשון זילברברג, מן המכבש אל המחשב, דבר, 30 במאי 1975
- ^ הערב - המועצה הארצית של פועלי הדפוס, דבר, 28 בינואר 1952
- ^ Mergenthaler Linotype Company, Useful Matrix Information, digital reprint by www.CircuitousRoot.com, 1959. (באנגלית)
- ^ דף מסחרי שמתאר את "נתך לינוטייפ", באתר rotometals.com(הקישור אינו פעיל)
- ^ How Books are Made: "Making Books", בביצוע Encyclopia Britanica Films, Inc, סרטון באתר יוטיוב סרטון הסברה שחור לבן מ-1947, המדגים שילוב של לינוטייפ וסטריאוטייפינג בתהליך הדפסת ספר (באנגלית)
- ^ Teletypes in Typesetting, www.smecc.org
- ^ תקוה ווינשטוק, פרנסות בישראל - פועלי דפוס, מעריב, 30 בנובמבר 1951
- ^ Compugraphic (Justape), circuitousroot.com
- ^ Glenn Fleishman, Hot Metal Transforms the Speed of Information – Letter Rip, Medium
- ^ USEFUL MATRIX INFORMATION, Brooklyn, N.Y.: MERGENTHALER LINOTYPE COMPANY, 1937
- ^ חברת מרגנתלר-לינוטייפ, LINOTYPE HEBREW FACES, galleyrack.com, לפני 1939
- ^ Eric C Nevin, One Art Design, Linotype University | Briar Press | A letterpress community, www.briarpress.org (באנגלית)