למוריה
למוריה הוא שמה של יבשת תאורטית בין הודו ומדגסקר ששקעה בים. התיאוריה בדבר קיומה של למוריה נועדה להסביר את הדמיון בין שני המקומות המרוחקים שבא לידי ביטוי בגאולוגיה, בצומח ובחי. לאחר התקבלות תאוריית נדידת היבשות, השערת קיומה של למוריה ננטשה על ידי העולם המדעי. אנשי תנועת העידן החדש אימצו את למוריה כיבשת שתושביה הקדומים היו בעלי יכולות רוחניות מפותחות, אצלם החלו כל התורות השאמאניות.
מקור השם עריכה
במאה ה-19 הייתה בעיה למאמינים ברעיונות של צ'ארלס דרווין על האבולוציה, כיצד מצויים מינים דומים מאוד של בעלי חיים במקומות שונים ונפרדים. הלמורים היוו קושי מיוחד לזואולוגים. הלמור הוא קוף למחצה המצוי רק במדגסקר ובמספר איים סמוכים, אך שרידים של למורים נמצאו גם בהודו ובמלזיה. כמה זואולוגים העלו השערה בדבר קיומה של יבשת באוקיינוס ההודי שחיברה בין מדגסקר להודו, יבשת שהתקיימה לפני מיליוני שנים ושקעה בים. הזואולוג האנגלי פיליפ שלאטר (Phillip L. Schlater) הציע את השם "למוריה" (LEMURia), עבור ארץ הלמורים האבודה שבאוקיינוס ההודי. למעשה קדם לשלאטר הזואולוג הצרפתי ז'ופרואה סנט-אילר, שעשרות שנים קודם לכן הציע אף הוא הצעה דומה, אך לא קרא בשם לאותה ארץ אבודה.
ארנסט היינריך הקל, חוקר טבע גרמני ו"דרוויניסט" מושבע, השתמש בתאוריה על למוריה על מנת להסביר מדוע לא נמצאו מאובנים של האדם הקדמון. אם מקורו של האדם הוא מיבשת ששקעה באוקיינוס ההודי, אזי כל המאובנים של השלב החסר בהתפתחות האדם מצויים מתחת למים. ובלשונו של הקל "שלאטר כינה יבשת זו למוריה, על שם הקופים למחצה שאפיינו יבשת זו".
כיום ידוע שהשערות אלו היו רחוקות מן האמת, שכן מנגנון נדידת היבשות מלמד אותנו שאכן היה קשר יבשתי בין חלקים אלו - ואף על פי שלא הייתה יבשה ששקעה בין מדגסקר להודו, שתי הארצות עצמן היו במגע יבשתי.
כמו כן, האנתרופולוגים גילו שרידים רבים של האדם הקדמון באפריקה. אך במאה ה-19 היה הד רב לתאוריות של הקל. רבים קראו והעריכו אותן. כתוצאה מכך, השם למוריה היה ידוע היטב בין המשכילים באירופה ובאמריקה.
למוריה משנה כיוון עריכה
הלנה בלבצקי (Elena Petrovna Blavatsky) (נולדה כהלנה האהן 1831–1891) מנביאות העידן החדש ומייסדת תנועת התיאוסופיה, פרסמה ספר בשם: "הדוקטרינה הסודית". בספר זה נכתב כי היא שמעה על למוריה ב"ספר של דזיין" (Book of Dzyan) אשר לטענתה חובר באטלנטיס והוצג לה על ידי ה"מהטמות". עם זאת, בכתביה היא מכבדת את פיליפ שלאטר כאדם שהמציא את השם "למוריה".
מאדאם בלאבצקי מיקמה את למוריה שלה באוקיינוס ההודי, לפני 150 מיליון שנה. ייתכן גם כי המקור לרעיונותיה בדבר היבשת ששקעה באוקיינוס ההודי הן אגדות בשפת סנסקריט על יבשה בשם רוטס (Rutas) ששקעה מתחת לים. היא תארה את יושבי למוריה כגזע השורשי השלישי להתיישב בכדור הארץ. לדבריה הם היו יצורים דו-מיניים שהטילו ביצים, וניחנו בכישורים על חושיים הודות לקיומה של "עין שלישית". לדבריה, הגזע נכחד משגילה את המיניות. עד אז החיים בלמוריה היו אוטופיה.
רעיונותיה של מאדאם בלאבצקי הם שהפכו את המושג "למוריה" מגשר יבשתי שנועד להסביר בעיה בתורת האבולוציה, למושג מיסטי. השם למוריה כמושג מיסטי נשמר הודות לספרים רבים שנכתבו אחרי תקופתה ועד היום.
דוגמאות לספרים שהשפיעו על תחילת תנועת העידן החדש:
- פרדריק ספנסר אוליבר (Frederick Spencer Oliver) דייר בשתי פלנטות (1894). ספר זה טוען כי הניצולים מלמוריה חיים על הר שסטה (Mount Shasta) שבצפון קליפורניה, או בתוכו. על טענה זו חזרו גם אחרים, ביניהם גאי באלארד (Guy Ballard) מייסד הארגון הדתי “I AM”.
- וו. סקוט-אליוט (W. Scott-Elliot) הסיפור של אטלנטיס ולמוריה האבודה (1896). סקוט-אליוט היה תיאוסוף שטען כי שאב ידע ממורים תיאוסופים באמצעות "ניבוי עתיד אסטרלי". בספרו המשיך את התאוריות של מאדאם בלאבצקי בדבר מיניותם של התושבים הקדומים של למוריה. סקוט-אליוט הרחיב את גודלה של למוריה מהחוף המזרחי של אפריקה עד האוקיינוס השקט.
אגדת מו עריכה
תפנית בהתהוותה של אגדת למוריה החלה עם רעיונותיו של הצרפתי אוגוסטוס לה פלנז'ון (Augustus Le Plongeon). לה פלנז'ון (1826–1908) חקר את עתיקות המאיה בחצי האי יוקטן והכריז כי הצליח לפענח את הכתובים הקדומים של המאיה. על פיהם, לדבריו, תרבותם עתיקה יותר מהתרבויות של אטלנטיס ושל מצרים העתיקה. לדבריו, הכתובים גם סיפרו על יבשת עתיקה אף יותר, הקרויה "מו". היבשת, שמוקמה באוקיינוס השקט, שקעה בים בדומה לאטלנטיס, והניצולים ממנה הם שייסדו את תרבות המאיה.
כיום, לאחר שפוענח כתב המאיה, אנו יודעים כי "התרגומים" של לה פלנז'ון מבוססים על דמיון מפותח.
רעיונותיו של לה פלנז'ון בדבר היבשת האבודה זכו לפופולריות עקב סדרה של חמישה ספרים שכתב ג'יימס צ'רצ'וורד (James Churchward) בנושא, החל בספר היבשת האבודה של מו. הספרים נמכרים עד היום בחנויות הספרים במדפים המוקדשים ל"עידן החדש" או ל"אמונה ורוחניות". על פי הספרים, התרבות הקדומה של מו התקיימה במשך 50,000 שנה עד שהיבשת אבדה לפני 26,000 שנה. סימנים לקיומה של היבשת מצא צ'רצ'וורד בשרידים ארכאולוגיים בהוואי, פולינזיה ובעיקר באי הפסחא.
תור היירדאל מספר בסיפרו "אקו אקו" כי הדרכים העתיקות החוצות את אי הפסחא מגיעות ממש עד קו המים. סופר לו, כי יש הטוענים שדרכים אלו נמשכות מתחת למים והן חלק מיבשת מו העתיקה ששקעה. צולל שהיה בצוותו הפריך את הטענה כי הדרכים נמשכות מתחת למים.
איחוד למוריה ומו עריכה
אין יודעים מתי אוחדה האגדה בדבר היבשת האבודה "למוריה" עם האגדה בדבר היבשת האבודה "מו" (אולי משום שהשם "מו" נמצא בתוך השם "למוריה"). כמו כן לא ידוע כיצד הועברה היבשת שהייתה אמורה להיות באוקיינוס ההודי לצידו השני של כדור הארץ. כיום למוריה מוזכרת כשם נרדף למו והמאמינים בקיומה ממקמים אותה באוקיינוס השקט.
חלק מאנשי העידן החדש מאמינים כי למוריה קיימת עד היום בממד אחר, וכי במדיטציה או בתקשור ניתן לעבור אליה. בספרים הרבים המוקדשים לנושא מתוארת למוריה כגן עדן פורח, מקום בו חיים התושבים בהרמוניה עם הטבע וזה עם זה.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- אומברטו אקו, תולדות האגדות - סיפורם של מקומות אגדיים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016, הפרק "אטלנטיס, מו ולמוריה", עמ' 180–219.
מלבד ספריו של צ'רצ'וורד שהוזכרו קודם, קיימים ספרים רבים בנושא שנכתבו על ידי אנשים המזוהים עם ה"עידן החדש". בדרך כלל מוזכרת למוריה בנשימה אחת עם אטלנטיס.
דוגמה לספר שנכתב בעברית:
- ורדית בר-אילן למורנטיס, אגדה שהייתה לאמת (הוצאת גל 1996).
- איילת סגל מהלכה למעשה - מסע בדרך להתעלות מהדורה מחודשת (הוצאת טלוס למוריה ישראל 2016)
- איילת סגל טלוס - אהבה בין הממדים (טלוס למוריה 2015)
דוגמה לספרים מתורגמים :
- אורליה לואיז ג'ונסלמוריה החדשה (הוצאת אהבה 2003)
- אורליה לואיז ג'ונסמסרים מטלוס (הוצאת אהבה 2003)
- אורליה לואיז ג'ונסהלכות הממד החמישי (הוצאת אהבה 2006)
