ויקיפדיה

לסלי גרובס

מנהל פרויקט מנהטן בצבא ארצות הברית

לסלי ריצ'רד גרובס ג'וניור (באנגלית: .Leslie Richard Groves Jr;‏ 17 באוגוסט 1896 – 13 ביולי 1970) היה קצין חיל הנדסה בצבא ארצות הברית, אשר פיקח על בניית הפנטגון, ועמד בראש פרויקט מנהטן, פרויקט סודי ביותר שבמסגרתו פותחו פצצות האטום הראשונות במהלך מלחמת העולם השנייה.

לסלי גרובס
Leslie Groves
לידה 17 באוגוסט 1896
אולבני, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 ביולי 1970 (בגיל 73)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
השתייכות צבא ארצות הברית
תקופת הפעילות 1918–1948 (כ־30 שנה)
דרגה לוטננט גנרל
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
עיטורים
מדליית השירות המצוין
לגיון ההצטיינות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גרובס נולד באולבני שבניו יורק, בנו של כומר בצבא ארצות הברית. הוא התגורר בילדותו במספר אתרים צבאיים. בשנת 1918 סיים רביעי בכיתה את האקדמיה הצבאית בווסט פוינט והוזמן לחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. בשנת 1929 נסע לניקרגואה כחלק ממשלחת שערכה סקר לבחינת תעלה בין-אוקיאנית בשטח ניקרגואה. בעקבות רעידת האדמה של 1931 בניקרגואה, נפרצה מערכת אספקת המים במנגואה, וגרובס השתלט עליה, פעולה שעליה זכה במדליית ההצטיינות של ניקרגואה. הוא למד בבית הספר לפיקוד בפורט לוונוורת' שבקנזס ב-1935 וב-1936, במכללת המלחמה ב-1938 וב-1939, ולאחר מכן הועבר למפקדת מחלקת המלחמה. גרובס פיתח "מוניטין של איש ביצוע, מניע לפעולה, ודבק במשימותיו".[1]

בספטמבר 1942 מונה גרובס למנהל פרויקט מנהטן. הוא היה מעורב במרבית ההיבטים של התפתחות הפצצה האטומית. הוא השתתף בבחירת אתרי המחקר, הפיתוח והייצור של הפרויקט: מפעלי העשרת האורניום באתר הגרעיני באוק רידג' שבטנסי (בשמו הרשמי "קלינטון עבודות הנדסיות"), אתר המחקר של מעבדות לוס אלמוס שבניו מקסיקו, ואתר ייצור הפלוטוניום בהנפורד שבמדינת וושינגטון. הוא ניהל את מאמצי הבנייה הגדולים שנדרשו באתרי הפרויקט שנפרסו בכל רחבי המדינה, קיבל החלטות קריטיות על שיטות שונות של הפרדת איזוטופים, היה מעורב אישית ברכישת חומרי גלם, ניהל את איסוף המודיעין הצבאי על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית במסגרת משימת אלסוס, וסייע בבחירת הערים היפניות שנבחרו כמטרות להטלת הפצצות. גרובס פיקח על השמירה הקפדנית על סודיות הפרויקט רחב ההיקף ועתיר העובדים, אך לא הצליח למנוע מברית המועצות לנהל תוכנית ריגול מוצלחת שבאמצעותה השיגו הסובייטים כמה מסודותיו החשובים ביותר של הפרויקט.

לאחר המלחמה נשאר גרובס אחראי על פרויקט מנהטן, עד שהאחריות לייצור נשק גרעיני עברה לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית ב-1947. לאחר מכן עמד בראש פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים, אשר הוקם כדי לפקח על ההיבטים הצבאיים של נשק גרעיני. לאחר שקיבל נזיפה מהרמטכ"ל, דווייט אייזנהאואר, אמר כי לעולם לא יתמנה למהנדס ראשי של חיל ההנדסה. שלושה ימים לאחר מכן הכריז על כוונתו לעזוב את הצבא. הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל (גנרל שלושה כוכבים) ערב פרישתו ב-29 בפברואר 1948, כהוקרה על מנהיגותו וניהולו את תוכנית פיתוח הפצצה. על פי חוק אישי מיוחד שחוקק הקונגרס, נקבע תאריך דרגתו רטרואקטיבית החל מ-16 ביולי 1945, תאריך ניסוי טריניטי, הפיצוץ האמיתי הראשון אי-פעם של פצצה גרעינית.

ראשית חייו עריכה

לסלי ריצ'רד גרובס ג'וניור נולד בנולד באולבני שבניו יורק, ב-17 באוגוסט 1896, הבן השלישי מבין ארבעת ילדיהם של הכומר, לסלי ריצ'רד גרובס האב, ושל אישתו גוון לבית גריפית'.[2] הוא היה חצי ולשי וחצי אנגלי.[3] כמה מאבותיו היו הוגנוטים צרפתיים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-17. אביו סיים את תפקידו ככומר של הכנסייה הפרסביטריאנית השישית באולבני בדצמבר 1896 כדי להיות כומר בצבא ארצות הברית.

לאחר פרוץ מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898, נשלח אביו לקובה. לאחר מכן, השתתף במלחמת ארצות הברית–הפיליפינים ובמרד הבוקסרים.[4] ב-1901 עבר לפורט סנלינג (אנ'), מינסוטה, יחד עם משפחתו, שעברה לשם מוונקובר. לאחר מכן עברו לפורט האנקוק, ניו ג'רזי, וחזרו לוונקובר בשנת 1905. הכומר גרובס אושפז בפורט בייארד (אנ') לאחר שחלה בשחפת בשנת 1905. הוא החליט להתיישב בדרום קליפורניה ורכש שם בית באלטדנה (אנ').[5]

ב-1913 החל את לימודיו התיכוניים בבית הספר קווין אן (אנ'), אותם סיים ב-1914. באותה התקופה נרשם לקורסים באוניברסיטת וושינגטון, בתקווה לקבל מינוי באקדמיה הצבאית של ארצות הברית. הוא זכה למועמדות מהנשיא וודרו וילסון, שאיפשרה לו להתחרות על משרה פנויה, אך לא קיבל ציון גבוה מספיק בבחינה כדי להתקבל. במקום זאת, נרשם גרובס למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ותכנן לגשת מחדש למבחן הקבלה של האקדמיה. בשנת 1916 נבחן שוב, השיג ציון עובר והתקבל. מאוחר יותר אמר כי "הקבלה לווסט פוינט הגשימה את שאיפתי הגדולה ביותר. חונכתי בצבא, ובעיקר חייתי על עמדותיו כל חיי".[6]

כיתתו של גרובס החלה את לימודיה ב-15 ביוני 1916. הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה באפריל 1917 הובילה לכך שתוכנית הוראתם שונתה והם עברו קורס חירום מלחמתי (WEC), שהסתיים ב-1 בנובמבר 1918. גרובס סיים רביעי בכיתתו, מה שהעניק לו אפשרות לשרת כתת-לוטננט בחיל ההנדסה.[7] שירות כזה הוא, בדרך כלל, בחירתם הראשונה של מרבית השוחרים שהגיעו למקומות גבוהים, לרבות גרובס.

במהלך לימודיו במכון הטכנולוגי שיחק טניס באופן לא רשמי, אבל בלימודיו באקדמיה לא היה יכול לשחק הוקי קרח, לא אהב כדורסל ולא היה מספיק טוב לבייסבול, וכדורגל היה הספורט היחיד שלו.

בין שתי מלחמות העולם עריכה

לאחר סיום לימודיו בווסט פוינט, הועלה לדרגת לויטננט ראשון ב-1 במאי 1919. הוא נשלח לצרפת ביוני לסיור חינוכי בשדות הקרב האירופיים של מלחמת העולם הראשונה. לאחר שחזר מאירופה, הפך גרובס לקצין סטודנט בבית הספר למהנדסים במחנה האמפריז בספטמבר 1919. בסיום לימודיו הוצב בגדוד המהנדסים ה-7 בג'ורג'יה, כמפקד פלוגה.

הוא חזר למחנה האמפריז בפברואר 1921 לקורס קצינים בסיסי. עם סיום לימודיו באוגוסט 1921, הוא הוצב בגדוד המהנדסים ה-4 בוושינגטון. לאחר מכן הוצב בפורט וורדן (אנ') ופיקד על מחלקת סקר. זה היה קרוב לסיאטל, אז הוא הצליח להמשיך את חיזורו אחרי גרייס ווילסון, שהפכה לגננת. הם נישאו ב-10 בפברואר 1922.[8] לזוג נולדו שני ילדים: בן, ריצ'רד הולברט, יליד 1923, ובת, גוון, ילידת 1928.

בנובמבר 1922 קיבל גרובס את תפקידו הראשון מעבר לים - מפקד פלוגה בגדוד המהנדסים ה-3 בהוואי. הוא זכה לציון לשבח על עבודתו שם, שכללה, בין היתר, בניית שביל מקאהוקו (אנ') לפופוקיאה (אנ'). בנובמבר 1925 הוצב בגלווסטון, טקסס (אנ'), כעוזר למהנדס המחוז, מייג'ור ג'וליאן שליי (אנ'). תפקידיו של גרובס כללו את פתיחת התעלה בפורט איזבל ופיקוח על פעולות חפירה במפרץ גלווסטון. ב-1927 הפך למפקד פלוגה D בגדוד המהנדסים ה-1 בדלאוור.[9]

במהלך השיטפון בניו אינגלנד בנובמבר 1927 נשלח לוורמונט כדי לסייע לגדוד המהנדסים ה-1. לאחר שגשר שהקימו הוצף ונסחף במי השיטפונות, הואשם גרובס ברשלנות. חודש לאחר מכן נפצעו גרובס וכמה מאנשיו קשה, אחד אנושות, כאשר גוש TNT התפוצץ בטרם עת. הממונה על גרובס כתב עליו דו"ח ביקורתי, אך המהנדס ראשי של חיל ההנדסה, מייג'ור גנרל אדגר ג'דווין (אנ'), התערב, והאשים את הממונים על גרובס. לאחר מכן חזר גרובס לדלאוור.[10]

מלחמת העולם השנייה עריכה

חטיבת הבנייה עריכה

גרובס הועלה לדרגת מייג'ור ב-1 ביולי 1940. שלושה שבועות לאחר מכן הפך לעוזר מיוחד לבנייה לקצין האספקה הראשי במטה הצבא, מייג'ור גנרל אדמונד גרגורי (אנ'),[7] כשגרובס אחראי על בדיקת אתרי בנייה ועל התקדמות הבנייה בהם. השניים הכירו זה את זה זמן רב, שכן אביו של גרובס היה חבר קרוב של גרגורי. משימתה של חטיבת הבנייה של חיל האספקה הייתה להכין את מתקני ההתאמות ומתקני האימונים הדרושים לצבא העצום שייווצר. תוכנית הבנייה העצומה לוותה בצווארי בקבוק, מחסורים, עיכובים, עלויות מסחררות ותנאי חיים גרועים באתרי הבנייה. בעיתונות החלו להתפרסם חשבונות המאשימים את חטיבת הבנייה בחוסר מיומנותה, חוסר יכולתה ויעילותה.[11] גרובס היה אחד ממספר קציני מהנדסים שנועדו לשנות את הפרויקט. הוטל עליו לבדוק אתרי בנייה ולבדוק את התקדמותם.

ב-12 בנובמבר 1940 ביקש גרגורי מגרובס לקחת לידיו את הפיקוד על ענף הקוסט פלוס של החטיבה מייד עם העלאתו לדרגת קולונל. הוא קיבל את דרגתו ותפקידיו החדשים ב-14 בנובמבר.[11]

גרובס הנהיג שורת רפורמות: הוא התקין קווי טלפון למפקדי הבנייה המפקחים, דרש דיווחים שבועיים על ההתקדמות, הורה לעבד שוברי החזר תוך שבוע, ושלח מזרזים לאתרים שדיווחו על מחסור. הוא הורה לקבלניו לשכור כל ציוד מיוחד שהם צריכים ולשלם מחירים גבוהים במידת הצורך, כדי להבטיח אספקה מהירה. במקום להרשות את בניית המחנות כדי להמשיך בכל דרך שהמתכננים ראו לנכון, גרובס הציג סדר העדיפויות לשם השלמת מתקני המחנות. הוא התכוון לכך שהכוחות יוכלו להתחיל לנוע אפילו אם המחנות היו עודנם בבנייתם.

עד אמצע דצמבר, הסתיים המשבר החמור ביותר. למעלה מחצי מיליון גברים גויסו ובניית מתקני הלינה ומתקנים חיוניים לשני מיליון גברים הושלמה ב-95% אחוזים. בין 1 ביולי 1940 ל-10 בדצמבר 1941, הניחה חטיבת הבנייה חוזים בשווי 1,676,293,000 דולר, מתוכם 1,347,991,000 דולר היו בתשלומים קבועים.[12]

ב-19 באוגוסט 1941 זומן גרובס לפגישה עם ראש אגף הבנייה, בריגדיר גנרל ברהון סומרוול (אנ'). בפגישה נכחו גם קפטן קלרנס רנשאו, אחד מעוזריו של גרובס; מייג'ור יו ג'ון קייסי (אנ'), ראש אגף התכנון וההנדסה של חטיבת הבנייה; וג'ורג' ברגסטרום (אנ'), נשיא המכון האמריקאי לאדריכלים (אנ') לשעבר. קייסי וברגסטרום תכננו קומפלקס משרדים עצום שיכיל את 40,000 אנשי מחלקת המלחמה של ארצות הברית יחדיו בבניין אחד, מבנה בן חמש קומות וחמישה צדדים, שהפך בסופו של דבר לבניין הפנטגון.

לפנטגון היה שטח כולל של 470,000 מ"ר - פי שניים מזה של בניין אמפייר סטייט - מה שהופך אותו לבניין המשרדים הגדול בעולם. עלותו המשוערת הייתה 35 מיליון דולר. ברגסטרום הפך לארכיטקט-מהנדס של הבניין ורנשאו היה לאחראי על בנייתו, ודיווח ישירות לגרובס. בשיאו, הועסקו בפרויקט 13,000 עובדים. עד סוף אפריל עברו הדיירים הראשונים לגור בבניין, ועד סוף מאי היה מוכן שטח של 93,000 מ"ר.[13] בסופו של דבר, הייתה עלות הפרויקט כ-63 מיליון דולר.[14]

גרובס התגבר בהתמדה על כל המשברים, תוך התמודדות עם שביתות, מחסורים, סדרי עדיפויות מתחרים ומהנדסים שלא עמדו במשימותיהם. הוא עבד שישה ימים בשבוע במשרדו בוושינגטון די. סי.. במהלך השבוע קבע איזה פרויקט זקוק לתשומת לב אישית רחבה יותר ונקבע כי יבקר בו ביום ראשון. מאוחר יותר אמר גרובס שהוא "קיווה להגיע לזירה כדי שאוכל למצוא מעט שלווה."[15]

פרויקט מנהטן עריכה

"מחוז הנדסי מנהטן" (MED) הוקם רשמית על ידי מייג'ור גנרל יוג'ין רייבולד (אנ') ב-16 באוגוסט 1942.[16] השם נבחר על ידי מהנדס מחוזו של גרובס ושל MED, קולונל ג'יימס מרשל. כמו מחוזות אחרים, הוא נקרא על שם העיר בה שכנה מפקדתו, ברודוויי 270. בניגוד לאחרים, לא היו לו גבולות גאוגרפיים, אלא רק משימה: לפתח פצצת ביקוע גרעיני.

וניבר בוש לא היה מרוצה מהתקדמות הפרויקט. הוא חש שנדרשת מנהיגות אגרסיבית ואפקטיבית יותר, והציע למנות קצין בכיר כמנהל כללי לפרויקט. סומרוול (אנ'), אז ראש כוחות השירות של צבא ארצות הברית (אנ'), המליץ על גרובס.[16] סומרוול פגש את גרובס מחוץ לחדר הדיונים בו העיד גרובס בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית בנושא דיור צבאי והודיע לו כי "שר המלחמה בחר בך למשימה חשובה מאוד, והנשיא אישר את הבחירה... אם תעשה את עבודתך כמו שצריך, ננצח במלחמה". אולם גרובס התאכזב מכך שלא קיבל תפקיד קרבי: "אוי, הדבר הזה", השיב.[17]

גרובס נפגש עם מייג'ור גנרל וילהלם שטייר (אנ') בלשכתו בפנטגון כדי לדון בפרטים. הם הסכימו שכדי למנוע חשד, ימשיך גרובס לפקח על פרויקט הפנטגון. הוא יקודם לדרגת בריגדיר גנרל, מכיוון שהורגש שהתואר "גנרל" יתקבל יותר בקרב המדענים האקדמאים שעבדו על פרויקט מנהטן.[18] לכן חיכה גרובס עד שקידומו יסתיים ב-23 בספטמבר 1942 לפני שקיבל את תפקידו החדש. פקודותיו הציבו אותו ישירות תחת סומרוול ולא תחת רייבולד, כאשר מרשל היה אחראי כעת על גרובס.

לגרובס ניתנה סמכות לחתום על חוזים לפרויקט מ-1 בספטמבר 1942. תת-מזכיר המלחמה, רוברט פטרסון, האציל בדיעבד את סמכותו מהנשיא לפי חוק כוחות המלחמה (אנ') משנת 1941 במזכר לגרובס מ-17 באפריל 1944.[19] גרובס האציל את הסמכות לקנת ניקולס, למעט חוזים של 5 מיליון דולר או יותר שדרשו את סמכותו. הסמכות הכתובה ניתנה רק בשנת 1944 כאשר אמור היה ניקולס לחתום על חוזה עם דו פונט, ונמצא שסמכותו המקורית לחתום על חוזים לפרויקט עבור מרשל התבססה על הסמכה מילולית משטייר.

עד מהרה החליט גרובס להקים את מטה הפרויקט שלו בקומה החמישית של בניין מחלקת המלחמה החדש בוושינגטון,[20] שם היה למרשל משרד קישור. באוגוסט 1943 עבר מטה MED לאוק רידג' שבטנסי, אך שם המחוז לא שונה.[21] הבנייה היוותה בערך 90 אחוז מהעלות הכוללת של פרויקט מנהטן. יום לאחר מכן, הוא ומרשל נסעו ברכבת לטנסי כדי לבדוק את האתר שמרשל בחר למפעל הייצור שהוצע באוק רידג'. גרובס התרשם מהאתר וקבע כי הוא ראוי.

בינתיים נפגש גרובס עם רוברט אופנהיימר, פיזיקאי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, והם דנו ביצירת מעבדה שבה ניתן יהיה לתכנן ולבדוק את הפצצה. גרובס התרשם מהידע הרחב של אופנהיימר. הוא ניהל עמו שיחה ארוכה ברכבת לאחר שנפגשו בשיקגו ב-15 באוקטובר, כאשר הזמין גרובס את אופנהיימר להצטרף למרשל וניקולס ברכבת הנוסעת לניו יורק. גרובס ראה שאופנהיימר הבין היטב את הנושאים הכרוכים בהקמת מעבדה באזור מרוחק. גרובס חשב כי תכונותיו של אופנהיימר חסרות אצל מדענים אחרים, והוא ידע שידע רחב יהיה חיוני בפרויקט בין-תחומי שיכלול לא רק פיזיקה, אלא גם כימיה, מטרולוגיה, תחמושת והנדסה.[22]

באוקטובר 1942 בדקו גרובס ואופנהיימר אתרים בניו מקסיקו, שם בחרו מיקום מתאים למעבדה בלוס אלמוס. בניגוד לאוק רידג', בית הספר ראנץ' (אנ') בלוס אלמוס, יחד עם 54,000 אקר של יער ואדמות מרעה מסביב, נרכש במהרה.[23] גרובס גם זיהה באופנהיימר "שאיפה מופרזת" שחשב שתספק את הדחף הדרוש כדי לדחוף לסיומו המוצלח של הפרויקט. גרובס השתכנע כי אופנהיימר הוא האיש הטוב והיחיד שניהל את המעבדה.

עם זאת, הסכימו מעטים איתו בעניין. לאופנהיימר היה ניסיון ניהולי מועט, ובניגוד ליורי, לורנס וקומפטון, לא זכה בפרס נובל, סטטוס שמדענים רבים חשו כי ראש מעבדה חשובה שכזאת צריך לשאת. היו גם חששות לגבי סיווגו הביטחוני של אופנהיימר, שכן רבים מחבריו היו קומוניסטים, כולל אחיו פרנק אופנהיימר (אנ'), אישתו קיטי וחברתו ז'אן טטלוק (אנ'). קשריו של אופנהיימר עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית התגלו במהרה, גרובס אישית ויתר על דרישות הביטחון, הוציא לאופנהיימר אישור ביטחוני ב-20 ביולי 1943, ומינה אותו למנהל מעבדת לוס אלמוס. אמונתו של גרובס באופנהיימר הייתה מוצדקת בסופו של דבר. מנהיגותו מעוררת ההשראה של אופנהיימר טיפחה גישות מעשיות לתכנון ובניית פצצות. כשנשאל כעבור שנים מדוע בחר בו גרובס, השיב אופנהיימר כי לגרובס הייתה "חולשה קטלנית עבור אנשים טובים."[24] איזידור אייזק רבי ראה במינוי "מכת גאונות אמיתית מצד הגנרל גרובס, שלא נחשב בדרך כלל לאדם גאון...".

גרובס קיבל החלטות קריטיות על תעדוף השיטות השונות של הפרדת איזוטופים ורכישת חומרי גלם הדרושים למדענים והמהנדסים. עד שקיבל את הפיקוד על הפרויקט, היה ברור שדירוג העדיפות AA-3 שהשיג מרשל אינו מספיק. הדירוגים העליונים היו AA-1 עד AA-4 בסדר יורד. הדירוגים AA-1 ו-AA-2 היו עבור כלי נשק וציוד חיוניים, ולכן הרגיש קולונל לושיוס קליי שהדירוג הגבוה ביותר שהוא יכול להקצות הוא AA-3, למרות שהיה מוכן לספק דירוג חירום מיוחד, AAA, למצבים שבהם יתעורר צורך בחומרים קריטיים.[25] פנה גרובס לדונלד נלסון, יו"ר מועצת הייצור המלחמתי, וביקש סמכות להנפיק עדיפות AAA בכל פעם שנדרש. נלסון נרתע תחילה, אך מיהר לסגת כאשר גרובס איים ללכת לנשיא. לאחר מסע שכנוע ארוך קיבל גרובס, רק ב-1 ביולי 1944, את הסמכות לעדיפות AA-1. הוסכם שעדיין ייעשה שימוש בעדיפות AA-3 במידת האפשר.

קרן הפיתוח המשולבת הוקמה על ידי ממשלות בריטניה, ארצות הברית וקנדה ביוני 1944, וגרובס עמד בראשה, כדי לרכוש עפרות אורניום ותוריום בשווקים בינלאומיים. בשנת 1944 רכשה הקרן 1,560,000 ק"ג של עפרות תחמוצת אורניום מחברות המפעילות מכרות בקונגו הבלגית. על מנת להימנע מתדרוך מזכיר האוצר, הנרי מורגנטאו הבן, על הפרויקט, נעשה שימוש בחשבון מיוחד שאינו כפוף לביקורת ולבקרות הרגילות כדי להחזיק בכספי נאמנות. עד להתפטרותו מהקרן ב-1947, הפקיד גרובס 37.5 מיליון דולר לחשבונה.[26]

מודאג מהאבידות הכבדות שהתרחשו במהלך הקרב על הבליטה, בסוף דצמבר 1944 ביקש נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט להטיל פצצות אטום על גרמניה הנאצית במהלך פגישתו היחידה עם גרובס במהלך המלחמה.[27]

בשנת 1943 הפך מחוז מנהטן לאחראי על איסוף מודיעין צבאי על מחקר האטום של מדינות הציר. גרובס יזם את משימת אלסוס, שכללה אנשי צבא, מדענים ואנשי מודיעין, ומטרתה הייתה לגלות התפתחויות מדעיות אצל מדינות הציר. צוותי המשימה פעלו בסופו של דבר באיטליה, צרפת וגרמניה. מערכת האבטחה דמתה לזו של מחוזות מהנדסים אחרים. מחוז מנהטן ארגן מודיעין נגד משלו שגדל בהדרגה בגודלו ובהיקפו, אך אמצעי אבטחה קפדניים לא הצליחו למנוע מהסובייטים לנהל תוכנית ריגול מוצלחת שגנבה כמה מסודותיו החשובים ביותר.

גרובס נפגש עם הגנרל הנרי ארנולד, ראש חילות האוויר של צבא ארצות הברית במרץ 1944, כדי לדון במסירת הפצצות המוגמרות למטרותיהן. גרובס קיווה שבואינג B-29 סופרפורטרס יוכל לשאת אותן. קבוצת הטייסות המעורבת 509 (אנ') הופעלה ב-17 בדצמבר 1944 בבסיס האוויר ונדובר (אנ') שביוטה, בפיקודו של קולונל פול טיבטס.[28] ועדת מיקוד משותפת למחוז מנהטן - USAAF הוקמה כדי לקבוע אילו ערים ביפן יהיו המטרות. היא המליצה על קוקורה (אנ'), הירושימה, ניאיגטה וקיוטו.

בשלב זה התערב שר המלחמה הנרי סטימסון, הכריז שהוא יקבל את ההחלטה ולא אישר להפציץ את קיוטו. גרובס ניסה לגרום לו לשנות את דעתו מספר פעמים אך סטימסון סירב בכל פעם. קיוטו הייתה בירת יפן במשך מאות שנים, והייתה בעלת משמעות תרבותית ודתית רבה. בסופו של דבר, ביקש גרובס מארנולד להסיר את קיוטו לא רק מרשימת המטרות הגרעיניות, אלא גם מהמטרות להפצצה קונבנציונלית. נגסאקי הוחלפה בקיוטו כמטרה.[29]

 
לסלי גרובס, מנהל הפרויקט (משמאל), ורוברט אופנהיימר, ראש מעבדות לוס אלמוס, שתי הדמויות המרכזיות בפרויקט מנהטן

לאחר שחרורו היה סגן נשיא של חברת האלקטרוניקה רמינגטון-ראנד[30] שנרכשה בשנת 1955 על ידי חברת ספרי (אנ'), ופרש לגמלאות בשנת 1961 בגיל 65. הוא גם כיהן כנשיא ארגון בוגרי וסט פוינט, איגוד הבוגרים. לאחר פרישתו כתב גרובס תיאור של פרויקט מנהטן שכותרתו "עכשיו אפשר לספר", שפורסם ב-1962.

גרובס סבל מהתקף לב ב-13 ביולי 1970,[31] שנגרם עקב הסתיידות מסתם אבי העורקים, ומת באותו לילה בגיל 73. הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא לסלי גרובס בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Fine & Remington 1972, pp. 158–159.
  2. ^ Norris 2002, pp. 24–26.
  3. ^ General Leslie Groves's Interview - Part 2 - Nuclear Museum, Voices of the Manhattan Project
  4. ^ Norris 2002, p. 37.
  5. ^ Norris 2002, pp. 45–46.
  6. ^ Rhodes 1986, p. 426.
  7. ^ 1 2 לסלי גרובס, באתר המוזיאון הלאומי של צבא ארצות הברית
  8. ^ Norris 2002, p. 98.
  9. ^ Norris 2002, p. 102.
  10. ^ Norris 2002, p. 104.
  11. ^ 1 2 Fine & Remington 1972, pp. 241–243.
  12. ^ Fine & Remington 1972, pp. 430–431.
  13. ^ Fine & Remington 1972, pp. 511–512.
  14. ^ Fine & Remington 1972, pp. 511–609.
  15. ^ Fine & Remington 1972, p. 513.
  16. ^ 1 2 Fine & Remington 1972, pp. 659–660.
  17. ^ Groves 1962, pp. 3–4.
  18. ^ Groves 1962, pp. 4–5.
  19. ^ Nichols 1987, p. 132.
  20. ^ Groves 1962, pp. 27–28.
  21. ^ Jones 1985, p. 88.
  22. ^ Bird & Sherwin 2005, p. 186.
  23. ^ Fine & Remington 1972, pp. 664–665.
  24. ^ Norris 2002, p. 242.
  25. ^ Jones 1985, pp. 57–61.
  26. ^ Jones 1985, p. 302.
  27. ^ Robert S. Norris, Racing for the Bomb: The True Story of General Leslie R. Groves, the Man behind the Birth of the Atomic Age, Skyhorse, 2014.
  28. ^ Jones 1985, p. 521.
  29. ^ Groves 1962, p. 308.
  30. ^ מקבל אחריות מלאה, שערים, 15 באפריל 1954
  31. ^ מת גנראל לזלי גרובס, למרחב, 15 ביולי 1970
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לסלי_גרובס&oldid=38464156"