לסריו איש טורמס

חיי לסריו איש טורמס, קורותיו ותלאותיו (בספרדית: La vida de Lazarillo de Tormes y de sus fortunas y adversidades) הוא רומן פיקרסקי ספרדי אנונימי, שהתפרסם לראשונה בשנת 1554. הנובלה מגוללת, בגוף ראשון, את קורותיו של פיקרו (pícaro) בשם לסרו איש טורמס (Lázaro de Tormes), מילדותו ועד לראשית חייו הבוגרים, ומתארת את טיפוסו בסולם החברתי מחיים כמשרתו של קבצן עיוור בתחילת הרומן, ועד להפיכתו לבן-חסותו של איש כנסייה בכיר בסופו. הרומן נחלק לפתח דבר, בו מסביר המספר את הגורמים שהביאו אותו להעלות על הכתב את סיפור חייו, ולשבעה פרקים. כל אחד מהפרקים מביא את עלילותיו לסרו בשירות אדון אחד או יותר.

״לסריו איש טורמס״ נחשב בעיני רבים לרומן הפיקרסקי הראשון.

עלילה

פתח הדבר

בפתח הדבר, הכתוב כאיגרת הממוענת אל קורא עלום שם ורם-דרג המכונה ״כבודו״ (Vuestra Merced) מציין לסרו מקרה (״caso״) לא ידוע, שאת פרטיו מבקש לכאורה להבין נמענו של הסיפור. לסרו מסביר שכדי להסביר את פרטי אותו מקרה כהלכה, עליו להתחיל את סיפורו מתחילת חייו. על אף שהטקסט אינו מסביר באופן מפורש מהו אותו ״מקרה״, ההנחה הסבירה במחקר היא שמדובר בפרשיית נישואיו המפוקפקים של לסרו לאישה שעבדה כמשרתתו של הארכיהגמון של טולדו, ואשר נרמז בטקסט שמעולם לא הפסיקה להיפגש איתו.

פרק ראשון – לסרו בשירות העיוור

בפרק הראשון מתוארת תקופת ילדותו של לסריו (Lazarillo, צורת הקטנה של השם לסרו) בכפר הסמוך לעיר סלמנקה. לסרו מספר על הרקע המשפחתי שלו ועל הנסיבות בגינן נאלץ לעזוב את אמו ולהפוך להיות משרת של קבצן עיוור. אביו של לסרו עובד בטחנת קמח ונוהג לגנוב מלקוחותיו. אביו של לסרו מצטרף למלחמה במורים, ממנה לא שב. אמו האלמנה יולדת בן נוסף מגבר כהה עור בשם זַיְד. גם זיד מתגלה כגנב, ועל אף שלסריו מספר שתכלית הגנבות הייתה לכלכל את משפחתו של לסרו, זיד נתפס ונאסר גם הוא. אמו של לסרו, הנותרת בלא יכולת לפרנס את בנה הבכור, מכירה קבצן עיוור ומפקידה בידיו את בנה, שישמש כמשרתו. כבר בתחילת דרכם המשותפת נוהג העיוור להתעלל בלסרו, דבר המביא את הילד להתפכחות ולהבנה כי הוא נמצא לבדו בעולם ועליו ללמוד לשרוד בכוחות עצמו. לאור הבנות אלו מנסה לסריו להערים על העיוור. בתחילה שותה לסרו את היין הנמצא בקנקנו ובהמשך הוא גונב ממנו ענבים. במהלך אחת הארוחות, מחליף לסרו את חתיכות הנקניק שעל שיפודו של העיוור בחתיכות לפת. כל אותם פעמים נתפס לסרו על ידי העיוור ונענש. לבסוף מצליח לסרו להערים על העיוור, לנקום בו ולברוח.

פרק שני – לסרו בשירות הכומר

בתחילת הפרק השני פוגש לסרו בכומר והופך למשרתו, מתוך תקווה שתחת חסותו של אדם ממעמד גבוה יותר משל העיוור, לא יסבול יותר מרעב. אלא שהכומר מתגלה כקמצן מקודמו, ואת המזון שברשותו הוא נועל בארגז, ושומר עמו את המפתח בכל עת. באחד הימים נקרה למקום נפח. לסרו מצליח לשכנע את הנפח להכין עותק נוסף של המפתח, שאת דבר קיומו לסרו מסתיר מפני האדון, ובאמצעותו הוא משיג גישה למזון. כאשר הכומר מגלה כי חסר בארגזו אוכל, לסרו מניח לו לחשוב שעכברים ניקבו את הארגז וכרסמו את הלחם, ומאוחר יותר, כי נחש אחראי להיעלמותו של המזון מן הארגז. באחד הלילות, רעש שריקה (הנוצר מהמפתח אותו מחביא לסרו בפיו) מעיר את הכומר. הכומר, הסבור קול השריקה הוא קולו של הנחש, חובט בחשכה בראשו של לסרו בעזרת אלה וגורם לו לאיבוד הכרה. כאשר הוא מדליק את האור ורואה את המפתח בפיו של הנער, מבין הכומר את תכסיסו של לסרו ולאחר חמישה עשר ימים של התאוששות מסלק אותו מביתו.

פרק שלישי – לסרו בשירות נושא הכלים

בפרק השלישי, המתרחש בטולדו, פוגש לסרו נושא כלים בעל תואר "הידאלגו" (תואר אצולה ספרדי), המשמש לו כאדון חדש. על אף מראהו המכובד ותוארו, אדון זה מתגלה כעני מרוד שאין ברשותו אוכל כדי להאכיל את לסרו. בהמשך שהותו במחיצת נושא הכלים, מגלה לסרו כי זה עזב את אחוזתו שבקסטיליה רק משום שסירב להסיר את מגבעתו אל מול אציל אחר בעל מעמד גבוה יותר, ובחר, בשל גאוותו, לחיות חיי עוני הרחק מביתו. משום כך, יוצא לסרו לקבץ נדבות בעבור שניהם. באחד הימים יוצא נושא הכלים לפרוט מטבע בכיכר העיר, אך לא שב לביתו מעולם. לסרו נחקר בעבור חובות השכירות שהשאיר נושא הכלים אך לבסוף נמצא חף מפשע.

פרק רביעי – לסרו בשירות הנזיר

בפרק הרביעי פוגש לסרו נזיר ממסדר החסד הנוהג לשוטט רבות במהלך שעות היום. לאחר שמונה ימי שיטוט מחליט לסרו לעזוב את אדונו החדש. בסופו של הפרק מדגיש המספר כי אינו יכול לפרט את הסיבות בגללן עזב את הנזיר.

פרק חמישי – לסרו בשירות סוכן אגרות המחילה

בפרק החמישי מצטרף לסרו לסוכן-נוסע של אגרות-מחילה, הנע ברחבי קסטיליה ומוכר בשם הכנסייה תעודות (bulas), המעידות על כך שמי שרכש אותם זוכה למחילה על עוונותיו. בעוד שברוב העיירות והכפרים בהם עובר הסוכן הוא מצליח, בעזרת תכסיסים פשוטים יחסית, להערים על התושבים המקומיים ולמכור כמות גדולה של אגרות, בהגיעם ללה מאנצ'ה, נתקל הסוכן בקושי במכירת אגרות חדשות, והוא משתמש בתכסיס חדש: בעומדו הרחק מעיני ההמון, הוא מחמם צלב מתכת פשוט עד שזה לוהט, ומבקש, במהלך טקס בכנסייה, מהאנשים לנשק את הצלב. כאשר הצלב יוצר כוויות בפניהם של המאמינים, הסוכן מדגיש שמדובר בנס ומצליח, בעקבות זאת, למכור למעלה משלושת אלפים אגרות. לסרו ממשיך להסתובב במחיצת הסוכן חמישה חודשים נוספים.

פרק שישי – לסרו בשירות הכוהן

בפרק השישי מכיר לסרו כוהן בקתדרלה ומשמש כמוביל מים עבורו. לראשונה זוכה לסרו לעבודה קבועה המכניסה לו כסף ולאוכל. לאחר ארבע שנות עבודה מצליח לסרו לחסוך די כסף כדי לרכוש בגדים וחרב משומשת. לאחר הקנייה, רואה לסרו את עצמו כ"אדם מהיישוב" שמעמדו אינו הולם יותר את משלח-היד הפשוט הזה, ובעקבות כך מחליט לעזוב.

פרק שביעי – נישואיו ותהליך התמסדותו של לסרו

בפרק השביעי חובר לסרו לשמש בית דין, אך פורש מעבודה זו לאחר זמן קצר עקב הסכנות הכרוכות בה. בהמשך מוצא לסרו עבודה ככרוז בשירות המלך. הסיפור מסתיים לאחר שלסרו נישא למשרתת הארכיהגמון של טולדו, ומשתיק מיני שמועות על נאמנותה של אשתו, ועל טיב הקשרים בינה לבין הארכיהגמון.

חשיבות היצירה והתקבלותה

"לסריו איש טורמס" נחשב לרומן הפיקרסקי הראשון בספרות המערב, ולתופעה חסרת תקדים בנוף הספרותי של תקופתה.

לסריו איש טורמס מסופר כאוטוביוגרפיה בגוף ראשון, המעמידה במרכזה את חייו נער עני וחסר ייחוס, החי בספרד של המחצית הראשונה של המאה השש-עשרה. זאת, בניגוד למרבית הטקסטים הפופולריים בספרד של התקופה, שהביאו, בגוף שלישי, את עלילותיהן של דמויות אידיאליות כגון אבירים או של קדושים, שהתקיימו, בדרך כלל, בעבר רחוק ובמקומות מרוחקים. בנוסף לכך, ובניגוד לקונבנציה לפיה הפרולוג ליצירה מובא בקולו של המחבר, הפרולוג ב״חיי לסריו״ מובא כאילו נכתב על ידי לסרו עצמו. גורם זה, בצירוף היעדרו של שם מחבר יוצר אצל הקורא תחושה שמדובר באוטוביוגרפיה אמיתית ולא בדיונית.

הסגנון הריאליסטי בו מתאר לסרו את קורותיו והפער המעמדי המובנה בין המספר לבין אדוניו המתחלפים (שהשתייכו למעמדות גבוהים משלו), אפשרו ביטוי של ביקורת חריפה על הכמורה, המעמדות הגבוהים, כמו גם על מוסדות וערכים חברתיים מרכזיים בספרד של התקופה. השפעותיו של לסריו איש טורמס ניכרו הן על הרומנים הפיקרסקים שיכתבו מאוחר יותר, הן על כותבי פרוזה וביניהם סרוונטס ומתיאו אלמאן, והן על הרומן המודרני בכללותו.

לסריו איש טורמס נחשב לאחד מרבי-המכר של תור הזהב הספרדי. בשנת 1554 התפרסם הטקסט לראשונה באלקלה דה אנארס, אנטוורפן, בורגוס ובמדינה דל קמפו. סביר להניח שמהדורות אלה התבססו על גרסה מוקדמת יותר של הטקסט, שנפוצה, בדפוס או ככתב יד, כשנה או שנתיים מוקדם יותר. כך או כך, מספרן הגדול יחסית של מהדורות מלמד על הפופולריות הרבה של לסריו איש טורמס.

בשנת 1559 נכנס הספר לאינדקס הספרים האסורים לפרסום מטעם האינקוויזיציה הספרדית. בשנת 1573 התפרסמה בספרד מהדורה מצונזרת של הספר, המכונה לעיתים El Lazarillo castigado, ״לסריו המטוהר״ או ״המתוקן״. במהדורה זו הושמטו חלקים מהטקסט המקורי שהיו בהן התייחסויות מבזות של אנשי כנסייה ורמיזות מיניות. בעוד שבספרד, הפכה הגרסה המצונזרת לטקסט שנדפס ונקרא, מחוץ לספרד המשיכה להידפס הגרסה המלאה.

בשנת 1555, כשנה לאחר הופעת הספר במהדורות הראשונות המוכרות לנו, ראה אור באנטוורפן ספר המשך ללסריו איש טורמס, שגם שם מחברו אינו ידוע. בעלילת ספר ההמשך, שכותרתו ״חלקו השני של לסריו דה טורמס״" (בספרדית: La Segunda Parte del Lazarillo de Tormes), הקוראים פוגשים בלסרו באותה נקודה בה הסתיים סיפורו בפרק השביעי של החלק הראשון. אשתו של לסרו מעודדת אותו להצטרף למלחמה נגד המורים בצפון אפריקה. לסרו מפליג מספרד, אולם הספינה בה הוא נקלעת לסערה, והוא איננו מגיע ליעדו. תחת זאת, הוא מוצא את עצמו צולל למעמקי הים, ובסופה של סדרת אירועים פלאיים, הופך לדג טונה. עיקרו של ספר ההמשך עוסק במטמורפוזה של הפיקרו מאדם לדג, בהרפתקאותיו בממלכת דגי טונה תת-ימית, בטיפוסו בסולם החברתי הממלכה זו, ובסופו של דבר בהפיכתו חזרה לאדם ושיבתו לספרד.

ספר המשך נוסף ללסריו ראה אור בפריס בשנת 1620. מחברו, ספרדי גולה בשם חואן זה לונה (Juan de Luna), מבקר את ההמשך מ-1555 על חריגותיו מן הקו הריאליסטי של החלק הראשון, ומציע המשך חלופי, שהוא, לשיטתו, ההמשך ה״אמיתי״ לעלילות לסריו. גם ספרו של לונה פותח בתיאור תוכניותיו של לסרו להצטרף למלחמה במורים, וגם כאן, תוכניותיו של הגיבור אינן יוצאות אל הפועל. עם זאת, הרפתקאותיו של לסרו בחלק זה אינן כוללות הפיכה לדג, והן מתרחשות על אדמת ספרד.

לסריו איש טורמס זכה להצלחה רבה לא רק בקרב קוראי הספרדית של זמנו, אלא בכל אירופה של תקופתו. שנים ספורות לאחר פרסום המהדורה הראשונה בספרדית, תורגמה היצירה לצרפתית (1560), אנגלית (1576) והולנדית (1579). מאוחר יותר תורגמה היצירה גם לגרמנית (1617) ואיטלקית (1622).

לסריו תורגם לעברית פעמיים. התרגום הראשון, מאת חיים אברבאיה, ראה אור לראשונה בהוצאת ״מחברות לספרות״ בשנת 1951 וזכה להוצאה מחודשת בספריית תרמיל בשנות ה-70. התרגום השני, מאת טל ניצן, ראה אור בהוצאת ״קלאסי כיס״ של עם עובד בשנת 1997.

לקריאה נוספת

• עלילות לסריו איש טורמס - תלאותיו והצלחותיו, חיים אברבאיה, תל אביב, הוצאת מחברות לספרות, 1951.
• חיי לסריו איש טורמס, טל ניצן, תל אביב, עם עובד, 1997.
• David T. Gies, The Cambridge history of Spanish literature, Cambridge university press, 2004, p.194-198

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לסריו איש טורמס בוויקישיתוף