ויקיפדיה

מבצע אואזיס

מבצע אואזיס (באנגלית: Operation Oasis)[1] היה מבצע של שלטונות המנדט הבריטי להחזרת מעפילים מארץ ישראל למדינות אירופה אותן הם עזבו, כחלק ממדיניות הריפולמנט - Refoulement[2], עליה החליטה ממשלת בריטניה מספר ימים קודם לכן. הפעולה הראשונה והיחידה במסגרת מבצע אואזיס שהתבצעה, הייתה הגירוש וההורדה בכוח של מעפילי האקסודוס-1947 בגרמניה. סירוב המעפילים לרדת[3] בחוף בצרפת והחלטת ממשלת בריטניה להחזרת מעפילי האקסודוס לגרמניה, העניקו למבצע ממד פוליטי בלתי צפוי, בעל השלכות משמעותיות על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת מדינת ישראל.

מחאת מעפילי האקסודוס-1947 על אניית הגירוש ראנימייד פארק, בנמל פורט דה בוק כנגד החזרתם לגרמניה
"האקסודוס" בנמל חיפה. ניתן לזהות בבירור את החיילים הבריטים בסיפון העליון ובקיר הצדדי שנפגע קשה במהלך קרב ההשתלטות עליה.
העלאת מעפילי האקסודוס על אוניית הגירוש אמפייר רייוול בנמל חיפה
הורדה בכוח של המעפילים מאניות הגרוש בנמל המבורג
הורדה בכוח של המעפילים בנמל המבורג

רקע עריכה

הספר הלבן הבריטי משנת 1939 הגביל באופן דרסטי את העלייה החוקית של יהודים לארץ ישראל; זה היה אחד הגורמים לעלייה הבלתי לגאלית המכונה עליה ב'. במהלך מלחמת העולם השנייה, הגירה זו נעצרה כמעט כליל בין השנים 1940 ל-1945, אולם התחדשה ביתר שאת לאחר סיום המלחמה. הגירתם של יהודי אירופה והעלייתם הבלתי לגאלית (העפלה) לארץ ישראל נעשתה על ידי ארגונים יהודיים שונים כגון תנועת הבריחה, הסוכנות היהודית, הבריגדה היהודית, המוסד לעליה ב', ההגנה והפלמ"ח תוך הפעלת הפלוגה הימית שנקראה פלי"ם. פעילות זו נעשתה בתמיכה כלכלית חזקה, בעיקר על ידי יהדות ארצות הברית.

ממשל המנדט הבריטי השתדל מאוד למנוע את ההעפלה. מעפילים שנעצרו הועברו למחנות מעצר, בעיקר למחנה המעצר בעתלית. המצב במחנות המעצר בארץ ישראל היה מתוח, כתוצאה מהתנגשויות בין חיילי המנדט הבריטי עם קבוצות ערביות ויהודיות, שנעצרו בא"י והושמו במחנות מאסר (ראה למשל, "השבת השחורה" - מבצע אגתה ). כדי להקל על המצב בא"י ובתקווה שזה יבלום את זרם אניות המעפילים, החליטה ממשלת בריטניה, בשנת 1946 לעצור ולגרש את המעפילים לקפריסין במסגרת "מבצע איגלו". בניגוד לציפיות, מבצע זה לא הקטין את זרם המעפילים. במקום זאת נעשה שימוש מוגבר באניות מעפילים גדולות יותר עם תפוסה של יותר מאלף נוסעים לאנייה, דבר שהגדיל עוד יותר את מספר המעפילים. על כן המצב במחנות המעצר בקפריסין החריף.

מאז פרשת לה ספציה, זכו המנדט הבריטי והמדיניות כלפי היהודים לתשומת לב מוגברת מצד דעת הקהל העולמית.

 
לוח הזיכרון למעפילי האקסודוס הנמצא ברציף 3 על נהר האלבה מול נמל המבורג.
 
מפת מחנות הקיץ והחורף של מעפילי האקסודוס בגרמניה בין החודשים ספטמבר–נובמבר 1947.
 
בניין תחנת הרכבת בליבק-קיקניץ (גר')
 
מפת מחנות הקיץ של מעפילי האקסודוס פפנדורף ואם שטאו במחוז ליבק גרמניה בין החודשים ספטמבר-נובמבר 1947.
 
מפת יער ואלדהוזן. 1 = תחנת רכבת קיקניץ, 2 = בית היערן ואלדהוזן, 3 = מחנה פפנדורף.
 
סוכת זיכרון בחניון אתר המחנה פפנדורף (Pöppendorf)
 
מ-6 באוקטובר 1947 מזכירות המחנות הנפיקה תעודות חדשות למעפילי "האקסודוס-1947" אתם הם הורשו לעזוב את מחנות העקורים פפנדורף, אמדן, אם שטאו וסנגוורדן.

מבצע אואזיס, החזרתם של מעפילים לארץ ממנה הפליגו, נועדה להקל על מצב המחנות הבלתי נסבל בקפריסין. במקביל קיווה הממשל הבריטי לגרום להרתעה נוספת ולבסוף לבלימת המיוחלת על זרם הפליטים. אניית המעפילים הראשונה והאחרונה שבסופו של דבר גם היחידה שכנגדה פעל הצי הבריטי במסגרת מבצע אואזיס הייתה אקסודוס-1947.

בחזרה לאירופה עריכה

בשעות הבוקר המוקדמות של 18 ביולי 1947, האקסודוס הייתה בערך במרחק של כ־20 מייל[4] מערבית מעזה, כשהבריטים השתלטו והובילו אותה לחיפה. באותו היום החל מבצע אואזיס בהעברת מעפילי האקסודוס לשלוש אוניות הגירוש מדגם ליברטי[5]. אושן ויגור, ראנימיד פארק ואמפייר רייוול. הצפיפות על אניות הגירוש הייתה איומה, למעפילים לא היו מיטות והם ישנו על הרצפה. המעפילים חשבו שיועברו למחנות המעצר בקפריסין כמו מעפילי ספינות המעפילים הקודמות. השמועות על הגירוש הממשמש ובא חזרה לצרפת גרמו לתסיסה הולכת וגוברת בקרב המעפילים. כאשר השמועות באשר ליעד הפכו למציאות, הגיבו המעפילים במחאה קולנית ובשביתת רעב.

ב 29 ביולי 1947 יום ג' בשעה 04:00 הגיעו ספינות הגירוש לפורט דה בוק[6] בדרום צרפת. הבריטים תכננו לכפות הורדה בכוח של המעפילים מהספינות, אך ממשלת צרפת התערבה ומנעה זאת[7]. בניסיון לשכנע את המעפילים לרדת מרצון, הבריטים החמירו בכוונה את התנאים על אניות הגירוש, במהלך גל החום ששרר באותה תקופה. במקביל, ממשלת צרפת פיתתה אותם והציעה לספק למעפילים מקלט בצרפת, שפירושו חופש ועבודה. הספינות הבריטיות לא הורשו לעגון במים הטריטוריאליים של צרפת ללא הגבלת זמן; לכן ביום 21 אוגוסט פורסם צו רשמי מס. 127 ובו האולטימטום הבא:[8][9][10]

It being obviously impossible for three British transport ships to anchor for an indefinite period in French inshore waters, it has been decided that if the Jews do not begin to disembark before 6 p.m. [British Summer Time] on 22nd August, the ships will sail to the British Zone in Germany, where the passengers will be immediately disembarked. This is the only territory under British jurisdiction, excluding Cyprus and Palestine, in which such a large number of people may be adequately accommodated and cared for within a reasonable amount of time.

ברור שאי אפשר ששלוש אניות תובלה בריטיות יעגנו לתקופה בלתי מוגבלת במי החופים הצרפתיים, על כן הוחלט שאם היהודים לא יתחילו לרדת לפני השעה שש בערב. [שעון הקיץ הבריטי] ב- 22 באוגוסט, האניות יפליגו לאזור הבריטי לנמל המבורג, בגרמניה, ושם יורדו הנוסעים מיד מן האניות. זו הטריטוריה היחידה שנמצאת תחת תחום השיפוט של בריטניה, למעט קפריסין וא"י, שבה ניתן לשכן ולספק טיפול למספר כה גדול של אנשים בתוך פרק זמן סביר.

אולם, אפילו איום זה לא גרם לאנשים רבים לעזוב את הספינות. הם הגיבו בשביתת רעב של יום אחד, ובסיסמה "או ארץ ישראל או מוות באניות"[11] עם חלוף מועד האולטימטום, רק 130 (מקורות אחרים מציינים 60[12] ו-103[13]), לרוב זקנים ותשושי נפש, קיבלו את הצעת המקלט הצרפתית ועזבו את הספינות. בערב 22 באוגוסט בשעה 18:00 כששעון הכנסייה בפורט דה בוק השמיע 6 צלצולים אניות הגירוש צפרו הרימו עוגן ויצאו בנתיב לכיוון נמל המבורג בראש השיירה הובילה הראנימיד פארק[14]. בגיברלטר ב־25 באוגוסט נעצר המסע. מכיוון שלחץ התקשורת הבינלאומית הביא את הפרלמנט הבריטי לדון מחדש בהחלטה לעצור ולאסור את המעפילים באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. לאחר חמישה ימי התלבטות, אושרה ההחלטה והוטל על האניות להמשיך במסעם.

בבוקר 8 בספטמבר הגיעו ספינות הגירוש לנמל המבורג בליווי שלוש משחתות וכמה סירות מהירות. ספינה אחת אחרי השנייה – ככל הנראה – עגנו הספינות ברציף המקביל לרחוב פטרזנקאי (am Petersenkai) בסמוך למחסן 29, שהגישה אליו נחסמה במחסומי תיל. אף על פי כן, הגעתם של הספינות נצפתה על ידי כמאתיים עיתונאים שדיווחו לעיתונים ברחבי העולם. בפינוי האלים של הספינות אושן ויגור והראנמיד פארק על ידי קרוב לאלף חיילים בריטים, נפצעו 24 מעפילים באורח קשה. פינוי זה העצים את מידת האכזריות שבה אכפו הבריטים את מדיניותם. מראם של המעפילים, שחוו את התנאים הקיצוניים על אניות הגירוש במשך 59 יום, תרם להגברת המחאה העולמית כנגד המדיניות הבריטית.

למרבה ההפתעה, כל נוסעי האמפייר רייוול עזבו מרצונם את הספינה. במהלך חיפוש בספינה התגלה פצצה[15] עם מנגנון השהיה המבוסס על פתיל השעייה. שככל הנראה הוברח אל סיפונה בצרפת. פיצוץ הפצצה נועד להשמיד את ספינת הגירוש לאחר פינוי המעפילים ממנה. הפצצה הורדה מהספינה והובאה לצריפי חיל הים הסמוכים; אבל התפוצצה עוד לפני שהגיעו חבלני חיל החימוש[16].

מתוך הזדהות, הפגינו 4,000 תושבי מחנה העקורים ברגן-בלזן כנגד ההורדה בכוח של המעפילים בהמבורג. 400 תושבי המחנה נוספים, נסעו מברגן בלזן להמבורג וניסו להגיע לרציף החסום בנמל המבורג[17]. אבל משטרת גרמניה מנעה מהם לעשות זאת.

המעפילים הובלו בקרונות רכבת ששימשו בעבר כקרונות להובלת חיילים; מוזיקה קולנית שודרה באמצעות מערכות רמקולים. קרונות המסע הריקים עם החלונות המסורגים והמוזיקה הנלווית עוררו בלב רבים זיכרונות מגירוש היהודים ברייך השלישי וההגעה למחנות ריכוז שונים. המעפילים הועברו לתחנת הרכבת ליבק-קוקניץ (גר'). בתחנת רכבת זו, שנחסמה גם היא בגדרות תיל הורדו המעפילים בכוח והועברו למשאיות שהסיעו אותם לשני מחנות מעצר ומאסר שהיו מרוחקים כ-2 ק"מ זה מזה ב"פפנדורף" וב"אם שטאו".[18] ששמשו במהלך מלחמת העולם השנייה כמחנות שבויים של הצבא הנאצי. המחנות היו שונים בגודלם ובאיכות תנאי המגורים. מחנה אם שטאו היה מתאים לקליטת 1000 איש, בתנאים שהיו, "לא לוקסוס, אך נאותים". המחנה השני פפנדורף היה מיועד לקליטת 3400 איש.[18]

הסיקור התקשורתי נחלק לשניים. בעוד שתקשורת ועיתונים בריטים תחת השפעה בריטית הדגישו את איפוקם, הגינותם ואנושיותם של החיילים הבריטים ואת ההתנגדות האלימה של המעפילים, עיתונאים רבים אחרים דיווחו על התנהגותם האכזרית של החיילים הבריטים, ההתנגדות הפסיבית המרובה של המעפילים וההקבלות בין ההתנהגות הבריטית לבין האירועים בתקופת השלטון הנאצי. עיתונאים אמריקאים אספו גם חתימות למשלוח מברק מחאה לנשיא טרומן[19] . מהצד הבריטי, התקשורת המדווחת בביקורת הואשמה בניסיון לעורר התנגדות אנטי-בריטית מכוונת.

מחנות פפנדורף ואם שטאו עריכה

 
לוח הזיכרון בחניון מחנה פפנדורף (Pöppendorf Lager) בפארק יער וואלד האוזנר בדרך מבית היערן ואלדהוזן (גר') לעיירה פפנדורף.
 
בנייני קארל פון מולר שהיו במחנה אמדן לשעבר. צולם ב־2011
 
מבני מגורי המעפילים בקסרקטין הצי, האדמירל ארמין צימרמן-זנגווארדן. צולם ב-2010

מחנה פפנדורף [20] שביער ואלדהוזן(גר'), היה במרחק 700 מטרים מתחנת הרכבת קיקניץ, בדרך מבית היערן ואלדהוזן (גר') לעיירה פפנדורף. המחנה הוקם ביולי 1945 כמחנה מעצר לחיילי הוורמאכט. לאחר מכן, החל מנובמבר 1945 שימש כמחנה מעבר לפליטים גרמנים מאזורי המזרח. בשנות קיומו עברו במחנה פפנדורף יותר מ־500,000 פליטים מארצות המזרח, ובכך היה למחנה העקורים הגדול ביותר בשלזוויג-הולשטיין.

במחנה פפנדורף, בין עצי יער מחטניים, ניצבו 56 צריפים קטנים בעלי גג מעוגל עשוי פח גלי ("צריפי ניסן") שמידותיהם 16X35 רגל; 14 צריפי ניסן גדולים יותר ו-125 אוהלים קטנים למגורי 5–6 אנשים בכל אחד. לכל אדם הוכנו מיטת ברזל, מזרן ושמיכה אחת בלבד. לרשות כל דיירי המחנה הועמדו 5 חדרי רחצה. בתי שימוש שהיו מתקנים פתוחים ללא מחיצות חלוקה לתאים. רוב האנשים הצטופפו בצריפים על דרגשים ובמיטות יחיד ישנו 2 אנשים זה ליד זה. כי באוהלים לא ניתן היה לגור בגלל הקור ששרר בחודש ספטמבר בצפון גרמניה. למחנה פפנדורף הועברו 2717 מעפילי האניות הגירוש אושן ויגור וראנימיד פארק.[18]

מחנה אם שטאו (Am Stau) היה מחנה עבודות כפייה לשעבר של האס אס בהרנאינזל (גר'), ובקיץ 1947 שימש כמחנה עקורים לפליטים פולנים וחיילים בריטים. המגורים במחנה היו מעט טובים יותר מאשר במחנה פפנדורף. המעפילים שוכנו בקסרקטינים צבאיים עשויים עץ (הדומים לצריפי העץ במחנה "צריפין - סרפנד" של צה"ל שהיה ליד רמלה). בכל חדר אוכסנו 16 איש במיטות בנות 2 קומות. רוב החדרים היו מצוידים בשולחנות וכיסאות, מיזרוני קש ומיטות. למחנה אם שטאו הובאו 1484 מעפילי האמפייר רייוול.[18]

בשני המחנות לא היו מתקני מים ראויים ולא שבילים סלולים.[18]

כבר ב-19 אוגוסט 1947, שלושה ימים לפני ששלוש ספינות הגירוש עזבו את פורט דה בוק, יומיים לפני הכרזת האולטימטום אודות הגירוש לגרמניה, נערכו עבודות להכנת שני המחנות לקליטת המעפילים. אסירי המחנות ששהו בהם, נשלחו למחנות עקורים אחרים. כוחות חלוץ והנדסה בריטים, הקיפו את המחנות בגדרות תיל כפולות ומגדלי שמירה עם זרקורים. בנוסף לצריפי המחנות והבקתות הוקמו גם אוהלים נוספים.

מועצת העיר ליבק הגישה מחאה ב־23 באוגוסט על העומס שתוספת הפליטים תטיל על העיר שסבלה כבר מצפיפות, אך ללא הצלחה.

עד 9 בספטמבר בערב, שוכנו 4,319 מתוך 4,554 מעפילי האקסודוס-1947 בשני המחנות. ארגון האו"ם IRO[21] הציע להם מעמד כעקורים, מה שאמור היה לספק למעפילים אספקת מזון טובה יותר. עם זאת, ההצעה נדחתה מכיוון שהיא נתפסה כוויתור על מעמדם כמהגרים לארץ ישראל[21].

על מנת לבטא את רצונם להמשיך במסע לארץ ישראל, ארגנו המעפילים הפגנות במחנות. ההפגנות לא הרשימו במיוחד את מפקדת המחנות הבריטית, ללא ידיעת מפקדת המחנות הבריטית, אנשי הגנה התגנבו למחנות ושמרו על הקשר עם הוועד היהודי במחנה העקורים בברגן-בלזן. אחד מאנשי הקשר הללו, היה בנימין גרושקה, ששימש גם כמתורגמן מטעם מפקדת המחנה. במהלך התרגום הוא שילב מידע שהבהיר למעפילים את אילו הוראות ממפקדת המחנה הבריטית, הם לא צריכים למלא. בדרך זו ניתן היה לתאם את ההתנגדות לבריטים, מבלי שהם ישימו לב. אחד מאמצעי ההתנגדות היה סירוב למסור נתונים אישיים[22] כמו שם, גיל ומוצא. כתוצאה מכך, נכשלו הבריטים, בסופו של דבר, בניסיונם לבצע רישום מסודר של מעפילי האקסודוס-1947.

ב-15 בספטמבר 1947 נבחרה מזכירות מחנות המעפילים בראשות מרדכי רוזמן. המזכירות הייתה מצד אחד, גורם המקשר עם הבריטים לניהול המחסנים וצוותי המחסנים, ומצד שני הגוף המארגן את ההפגנות נגד הבריטים שהתקיימו כמעט מדי יום. בהנהגת המזכירות, החיים במחנות התארגנו יותר ויותר על ידי המעפילים עצמם, כולל טיפול רפואי, גן ילדים, חינוך, בתי ספרי לילדים ומבוגרים וכן קיום אירועי תרבות כמו קולנוע, מוזיקה ועיתון מחנה.

ב-25 בספטמבר 1947 חודשה הצעתה של ממשלת צרפת, שכבר הוגשה למעפילים בפורט-דה-בוק. על אפשרות נסיעה חינם וקבלת מקלט בצרפת. ההצעה נקשרה גם להבטחה לאספקת מזון משופרת משמעותית (2800 קק"ל ליום); עם זאת ההצעה הצרפתית נדחתה על ידי המעפילים. וכן, כאמצעי לחץ, ב־1 אוקטובר 1947 הופחתה אספקת המזון הרגילה ל־1,500 קק"ל מדי יום[23][24].

לאחר שכל הניסיונות לבצע רישום של מעפילי האקסודוס נכשלו, הבריטים נטשו את הפרויקט הזה. מתחילת אוקטובר 1947 פורקו מגדלי השמירה ומערכות הזרקורים[25], שעל פי התכנית הבריטית נועדו רק למשך פרויקט רישום המעפילים. לבקשת מזכירות המחנות, גדר התיל הכפולה לא פורקה, אלא נשמרה כדי להגן על המחנות. זאת, לאחר מספר התבטאויות אנטישמיות של אזרחים ופקידים מליבק ואפילו בעיתונות המקומית, נראה היה שאמצעי הגנה זה היה עדיין נחוץ. ב-6 באוקטובר 1947 השליטה וניהול המחנות הועברו מהבריטים למזכירות המחנות, בשלב זה השומרים הבריטים נסוגו כליל. המעפילים קיבלו מסמכים חדשים ואת הזכות לעזוב את המחנות. רק חלק מתושבי המחנות ניצל אפשרות זו.

מחנות פפנדורף ואם שטאו על בקתותיהם ואוהלי המגורים הפשוטים לא סיפקו הגנה בפני איתני בחורף, הורה הממשל הבריטי להעביר את התושבי המחנות בתאום עם מזכירות המחנות לאמדן ווילהלמסהאפן-זֶנְגְוָוארְדֶן. מזכירות המחנות אישרה צו זה. מ-2 עד 5 בנובמבר 2342 הועברו תושבי מחנה פפנדורף ברכבות לקסרקטין הצבא הנאצי לשעבר בעיר אמדן, ובסביבות 1550 תושבי מחנה אם שטאו הועברו למחנה הצי הימי וילהלמסהאפן-זֶנְגְוָוארְדֶן. ב-5 בנובמבר 1947 המעפילים האחרונים של האקסודוס הועברו למגורי החורף החדשים. מה- 17 בנובמבר 1947 מחנות פפנדורף ואם שטאו שופצו בהרחבה והועמדו שוב כמחנות מעבר לפליטים מארצות המזרח. מחנה פפנדורף שימש כמחנה מעבר לפליטים עד קיץ 1950 ואז המחנה נהרס. כיום נמצא במקום רק לוח זיכרון ביער ואלדהוזן (Waldhusener Forst)[26] וקברי הילדים שמתו במחנה פפנדורף הנמצאים בבית העלמין היהודי (גר') בליבק-מויסלינג הנמצא במרחק 18 ק"מ דרומית-מערבית מהמקום, מזכירים לנו את המחנה. אתר המחנה בפפנדורף לשעבר הוא כיום יער מחטני צפוף. באתר מחנה אם שטאו, אין כיום, כל ציון לזכר מעפילי האקסודוס ששהו במקום בין ספטמבר-אוקטובר 1947. במקום נמצאת מרינה לסירות דיג ומפרשיות בשם מרינה אם שטאו (Marina am Stau)[27].

מחנות אמדן וזֶנְגְוָוארְדֶן עריכה

מחנות אם שטאו ופפנדורף לא התאימו למגורים בחורף, ובאמצע אוקטובר החליטו הבריטים להעביר את המעפילים למחנות אמדן (Emden) ו-זנגווארדן (Sengwarden) תוך תאום ופיקוח עם מזכירות המחנות של המעפילים בראשות מרדכי רוזמן[28].

מעפילי האקסודוס ממחנה פפנדורף[29] (מאניות הגרוש אושן ויגור ורנימייד פארק), נשלחו למחנה בעיר אמדן, לקסרקטין קארל פון מולר (גר')[30] ומעפילי האקסודוס ממחנה אם שטאו (מאניית הגירוש אמפייר רייבל) הובאו למחנה הצי הנאצי לשעבר בווילהלמסהאפן-זֶנְגְוָוארְדֶן (Wilhelmshaven-Sengwarden) – כיום קסרקטין הצי הגרמני – האדמירל ארמין צימרמן (גר')[30]. חיילי בנות הברית של הצבא הפולני אשר כבשו את האזור, התגוררו בבנייני הקסרקטין באמדן הועברו למחוזות אחרים.

כאות למעמד המיוחד של מעפילי האקסודוס, וכאמצעי למניעת הסתפחותם של "טרמפיסטים" לקבוצתם, קיבלו כל המעפילים ממזכירות המחנות, תעודה רשמית, בעברית ובאנגלית, שבה צוין שבעל התעודה הוא מעפיל מ"יציאת אירופה תש"ז" שהוחזר בכח לגרמניה מנמל חיפה ונמצא בגירוש בדרך חזרה לארץ-ישראל. לכל תעודה הוצמדה תמונת פספורט, מספר סידורי וחותמת עגולה (ללא פרטים מזהים אחרים) של מזכירות המחנות ובה ציור של אנייה מניפה דגלים פורצת חומה. התעודות הונפקו בסוף אוקטובר 1947 ערב המעבר למחנות החדשים[31].

ב־2.11.1947[32] החל מסע מעפילי האקסודוס ממחנות פפנדורף ואם שטאו למחנות החורף. תחילה במשאיות צבאיות בריטיות לתחנת הרכבת בעיר באד שווארטאו (אנ'), ומכאן ואילך ברכבות אל מחנות החורף. מחאת המעפילים כנגד הנסיעה תחת שמירה של חיילים חמושים וקרונות מסורגים, הוכתרה בהצלחה. השומרים סולקו וסבכות התיל הוסרו מחלונות הרכבת. המגורים במחנות החדשים היו עדיין צפופים מאוד; רבים נאלצו לישון שניים במיטת יחיד. אבל, המגורים בנייני אבן, מיטות אמיתיות וחימום מרכזי הגון, היו תנאים טובים בהרבה ממה שהיה להם במחנות שזה עתה עזבו.

הניהול העצמי של מזכירות[33] המחנות נמשך גם במחנות אמדן וזֶנְגְוָוארְדֶן. ההתארגנות דמתה מאוד להתארגנות בקיבוצים ; לכן המעפילים במחנה אמדן התנהלו במקום כקיבוץ. הם קראו לקיבוץ שלהם בשם קיבוץ "הבוקע". ההכנות לעליה לארץ ישראל נמשכו כל הזמן, בין אם הן חוקיות ובין אם לא חוקיות, בוצעו באינטנסיביות ונתמכו באופן פעיל על ידי ה"הגנה". מכיוון שהבריטים אפשרו גם לבני זוגם החוקיים של המעפילים להיכנס כחוק לא"י, נערכו במחנות נישואים פיקטיביים רבים. ב-30 בדצמבר 1947 בלבד, התקיימו תשעה אירועי נישואין במחנה אמדן. חלקן עם תעודות זהות וסרטיפיקטים מזויפים[34]. רבים ממעפילי האקסודוס הגיעו למרסיי דרך הולנד ובלגיה ומשם לארץ ישראל. במרסיי הועברו התעודות המזויפות ל"הגנה ", שזייפה אותם בשנית והחזירה אותם לאמדן לשימוש חוזר. מעפילי האקסודוס שהפליגו לא"י בעליה ד', קיבלו עדיפות[35] על מעפילי ספינות המעפילים האחרות שעדיין הופנו לכיוון קפריסין. באפריל 1948 נשארו בערך 1800 ממעפילי האקסודוס באמדן ובזֶנְגְוָוארְדֶן .

המחנות באמדן ובזֶנְגְוָוארְדֶן היו מחנות פתוחים. התושבים יכלו לנוע בחופשיות בערים הסמוכות. בגלל מצב האספקה הטוב של הארגונים היהודיים למעפילים, שלעיתים קרובות היה טוב יותר מזה של האוכלוסייה הגרמנית. תנאי החיים החופשיים וביטול הסגר לא הביאו להגירה מהירה יותר ארצה. בחלק מהמקרים, נוצרו קשרים הדוקים עם האוכלוסייה הגרמנית השכנה באמצעות סחר חליפין, שוק שחור ושירותים לא חוקיים. ילדים וצעירים יהודים וגרמנים בילו הרבה זמן ביחד בתחומי המחנה.

עם הכרזת העצמאות והקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 הוסרו כל המגבלות על המעפילים. עם זאת, עבר זמן רב עד שמעפילי האקסודוס הצליחו להגיע למדינת ישראל שהייתה בעיצומה של מלחמת העצמאות. החל מיולי 1948 מחנות אמדן וזֶנְגְוָוארְדֶן פונו ממעפילי האקסודוס-1947. המעפילים האחרונים שנשארו במחנות, הועברו למחנות אחרים כגון מחנה העקורים ברגן בלזן ואחרים, שמהם יכלו להגר למדינת ישראל מהר יותר. מעטים מהמעפילים היגרו לשוודיה או לארצות הברית. מחנות אמדן וזֶנְגְוָוארְדֶן נסגרו סופית באוגוסט 1948. כך הסתיים מבצע "אואזיס" שנמשך מאז יולי 1947.

הרשומה הרשמית האחרונה למבצע אואזיס ברשומות של הצבא הבריטי הייתה ביולי 1948 שהתייחסה לאובדן של 105 אלות בשווי 255.38 רייכסמארקים. הבריטים חויבו להחזיר את הציוד אותו לוו ממשטרת המבורג לצורך ההורדה בכוח של מעפילי האקסודוס.

סיכום עריכה

מבצע אואזיס עורר תהודה שלילית נגד בריטניה בציבור העולמי, בשל הביורוקרטיה הנוקשה וחסרת הרגישות, שהעמיד אותה באור רע מאוד. אפילו בעלת הברית הקרובה ביותר שלה, ארצות הברית, התרחקה ממנה יותר ויותר. התמרמרות ברחבי העולם הביאה לאהדה הולכת וגוברת למדינה היהודית העתידית, שהיה לה גם השפעה על ועדת אונסקו"פ - UNSCOP . על מנת למזער את הנזק ממדיניות החוץ, הופסקה מדניות הריפולמנט - Refoulement[2], מבצע אואזיס לא נמשך עוד ולא הוחזרו עוד מעפילים לאירופה. עם זאת, שינוי זה בפוליטיקה ובמדיניות הבריטית לא הוכרז בפומבי, מסיבות מובנות. לפיכך המשיך המוסד לעליה ב' לחשוש מגירוש לאירופה והורה לאניות המעפילים לשנות את אסטרטגיית ההתנגדות שלהן, להתנגדות פאסיבית. הדבר אמור היה גם למנוע גירוש נוסף לאירופה וגם מקרי מוות ופציעות נוספים. עם זאת, אניית המעפילים אף-על-פי-כן הייתה ספינת המעפילים הראשונה לאחר פרשת אקסודוס בה התאבלו על הרוגים.

הבריטים הקימו מחנות מעצר נוספים בקפריסין כדי להתמודד עם המוני המעפילים. הנטל של ניהול מחנות המעצר, הביקורת בינלאומית, הבידוד והבעיות המתמשכות בא"י החריפו והאיצו את מאמצי ממשלת בריטניה לסיים את המנדט. פחות משלושה חודשים לאחר פרשת האקסודוס, באספה הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הוחלט על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-14 במאי 1948 וחלוקת א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית.

ב־14 בפברואר 1948 הכריזה ממשלת בריטניה על סיום המנדט בא"י וקיפול כוחותיה.

ב-15 במאי 1948 הכריז בן-גוריון בתל אביב על הקמת מדינת ישראל, היא מדינת הלאום של העם היהודי.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • יאן הנריק פלבוש, Pöppendorf statt Palästina. שהות בכפייה של מעפילי ה- "אקסודוס 1947" בלובק. תיעוד של תערוכה, דולינג וגאליץ, המבורג 1999, ISBN 3-933374-29-4 .
  • Jan Hendrik Fahlbusch, Sarah Haake, Felix Hurlin, Paul Kononow, Lars Krobitsch: Pöppendorf statt Palästina Zwangsaufenthalt der Passagiere der „Exodus“ 1947 in Lübeck
  • פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990
  • ברכה חבס, הספינה שנצחה הוצאת "מערכות", תל אביב 1949
  • Jacques Derogy, La loi du retour, Fayard 1969
  • ז'אק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, הוצאת עם עובד, ספרית אפקים, 1971
  • אקסודוס: אודיסיאה של מפקד / יורם קניוק, תל אביב, הקיבוץ המאוחד תשנ"ט 1999
  • יציאת אירופה - אקסודוס משדרת / ניסן דגני, תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור תשנ"ז 1997
  • מעפילי "אקסודוס 1947" : "יציאת אירופה תש"ז" / מאיר שורץ, ירושלים, אות ועד תשס"ז 2007
  • Exodus 1947 : the ship that launched a nation / by Ruth Gruber New York, Times Books, 1999

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מבצע אואזיס בוויקישיתוף
  מדיה וקבצים בנושא אקסודוס-1947 בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 200, 296
  2. ^ 1 2 פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 49, 64-65, 67, 160-172, ועוד
  3. ^ ברכה חבס, לא נרד..!, הספינה שנצחה קורות "יציאת אירופה תש"ז,, תל אביב: מערכות, 1949, עמ' 80-93
  4. ^ פרופסור אביבה חלמיש, הקרב, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 85
  5. ^ ז'ק דרוז'י, תרגום: צבי ארד, פרשת אקסודוס באור חדש, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 149
  6. ^ ז'ק דרוז'י, תרגום: צבי ארד, פרשת אקסודוס באור חדש, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 167
  7. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 107
  8. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 170-172
  9. ^ ז'ק דרוז'י, תרגום: צבי ארד, פרשת אקסודוס באור חדש, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 218
  10. ^ ז'ק דרוז'י, תרגום: צבי ארד, פרשת אקסודוס באור אחר, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 218-220
  11. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 106
  12. ^ www.wertheimer.info
  13. ^ Paul Silverstone Naval Historian,Geneoplogy
  14. ^ "REFUGEES: In Palestine or Never". Time (באנגלית אמריקאית). 1947-09-01. ISSN 0040-781X. נבדק ב-2020-10-05.
  15. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 196-199
  16. ^ ניסן לויתן, פעילות הפלי"ם בפרשת אקסודוס, באתר http://www.palyam.org/
  17. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 202-203
  18. ^ 1 2 3 4 5 פרופסור אביבה חלמיש, פרק שבע עשר, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 204
  19. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 200
  20. ^ Pöppendorfer Lager, web.archive.org, ‏2020-02-27
  21. ^ 1 2 פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 207-209
  22. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 211
  23. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 208
  24. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור אחר, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 277-278
  25. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 206
  26. ^ Am 5. Mai 2011 (vorübergehend?) nicht mehr vorhanden. Am 24. April 2013 in zerstörtem Zustand vorgefunden.
  27. ^ Marina am Stau GmbH & Co. KG, Marina am Stau GmbH & Co. KG
  28. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 221
  29. ^ Pöppendorfer Lager, Pöppendorfer Lager
  30. ^ 1 2 Sengwarden Kaserne, Sengwarden Kaserne
  31. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 223
  32. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 221-222
  33. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 220
  34. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 228
  35. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 225
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מבצע_אואזיס&oldid=37671677"