הוצאתו להורג של בניטו מוסוליני

הוצאתו להורג של בניטו מוסוליני בוצעה על ידי פרטיזנים מהכפר הקטן ג'ולינו שבצפון איטליה ב-28 באפריל 1945, בימים האחרונים של הלחימה בזירה האירופית במלחמת העולם השנייה. הגרסה המקובלת לאירועים היא שמוסוליני נורה על ידי ולטר אַוּדיסיו (אנ'), שהיה פרטיזן קומוניסטי. עם זאת, מאז סיום המלחמה, נסיבות מותו של מוסוליני וזהות המתנקש עדיין שנויים במחלוקת בחוגים מסוימים באיטליה.

באפריל 1945, כאשר בעלות הברית פרצו את ההגנות הגרמניות האחרונות בצפון איטליה ולאחר שהחלה התקוממות כללית של הפרטיזנים שהשתלטו בערים, מצבו של מוסוליני הפך לקשה מאוד. ב־25 באפריל הוא נמלט מביתו שבמילאנו וניסה להימלט לכיוון הגבול האיטלקי עם שווייץ. עם זאת, הוא והמאהבת שלו, קלרה פטצ'י, נלכדו ב-27 באפריל על ידי פרטיזנים מקומיים ליד הכפר דונגו שבסמוך לאגם קומו. מוסוליני ופטצ'י הוצאו להורג אחר הצהריים שלאחר מכן בכפר ג'ולינו, יומיים לפני התאבדותו של אדולף היטלר, מכרו וידידו הפוליטי של מוסוליני.

גופותיהם של מוסוליני ופטצ'י נלקחו למילאנו, הושארו בכיכר פיאצלה לורטו שבמילאנו, וההמון שהתקבץ במקום התעלל בהן[1]. לאחר מכן הגופות נתלו עם הראש מטה מגג תחנת דלק בעיר[2].

רקע עריכה

מוסוליני היה המנהיג הפשיסט של איטליה מאז 1922, אז החל לכהן כראש הממשלה. ב-1925 קיבל סמכויות דיקטטוריות והחל להזדהות בתור "הדוצ'ה", אותו בחר כדי להידמות לשליטי ונציה וג'נובה מן העבר. ביוני 1940 גרר מוסוליני את המדינה למלחמת העולם השנייה לצידה של גרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר ושל שאר מדינות הציר. לאחר פלישת בעלות הברית לסיציליה, שאירעה ביולי 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה והוא נלקח למעצר. מוסוליני חולץ מהכלא במהלך פשיטת גראן סאסו על ידי כוחות גרמנים, היטלר מינה אותו למנהיג הרפובליקה של סאלו, שהייתה מדינת בובות גרמנית שהוקמה בצפון איטליה ובסיסה הייתה בעיירה סאלו שליד אגם גארדה ומכאן שמה. ב-1944 הרפובליקה של סאלו כבר הייתה מאוימת הן על ידי בעלות הברית המתקדמות מכיוון דרום והן על ידי פרטיזנים אנטי-פשיסטים איטלקים, עימות שהפך במהרה למלחמת האזרחים האיטלקית.

ב-18 באפריל 1945 עזב מוסוליני את גרגנאנו, כפר ליד סאלו שבו הוא התגורר ועבר עם כל ממשלתו למילאנו. נראה כי מטרת המהלך הייתה הכנה לתבוסה סופית. מיקומו החדש של מוסוליני היה קרוב יותר לגבול האיטלקי עם שווייץ וממקום זה היה יותר קל למוסוליני לברוח. בנוסף, הוא התקרב לארכיבישוף של מילאנו הקרדינל שוסטר, שמוסוליני קיווה להשתמש בו כמתווך במשא ומתן בין ובין בעלות הברית והפרטיזנים.

הבריחה ממילאנו עריכה

 
מוסוליני עוזב את משכנו שבמילאנו, יש האומרים שזוהי התמונה האחרונה בו נראה מוסוליני בחיים.

במהלך השבוע שלאחר הגעתו למילאנו, מצבה של הרפובליקה של סאלו הלך והידרדר במהרה. מוסוליני התלבט בין מספר אפשרויות, הראשונה שבהם להתבסס במעוז מיוחד שבו הם ילחמו בהרי האלפים האיטלקים, השנייה הייתה להימלט לשווייץ ולעלות משם על מטוס ולברוח לספרד שתחת שליטתו של המנהיג הפשיסט פרנסיסקו פרנקו והשלישית הייתה לנהל משא ומתן על העברת השליטה לבעלות הברית או לפרטיזנים. כשהכוחות הגרמניים החליטו על נסיגה, הכריזה תנועת השחרור הלאומית של צפון איטליה על התקוממות בערים המרכזיות שנותרו בשליטת הרפובליקה של סאלו, והוציאה צו משפטי להטיל עונש מוות על מוסוליני.

ב-25 באפריל אחר הצהריים ניהל הקרדינל שוסטר משא ומתן בין מוסוליני ואנשיו לנציגי תנועת השחרור, אך משא ומתן זה לא נשא פרי. באותו הערב, כאשר הצבא הגרמני בצפון איטליה עמד להיכנע לתנועת השחרור, שכבר השתלטה על מילאנו, נמלט מוסוליני מהעיר. בשמונה בערב הוא פנה צפונה, לכיוון אגם קומו אך לא ברור האם מטרתו הייתה לנסות לחצות את הגבול לשווייץ או ללכת למעוז המיועד בוולטלינה שבהרי האלפים, אם כוונתו של מוסוליני אכן הייתה ללכת למעוזו האחרון הוא החליט לעזוב את העיר מבלי שאלפי תומכיו שהתאספו במילאנו והיו אמורים להיות המלווים שלו בדרכו למעוזו האחרון שבהרי האלפים.

על פי מספר דיווחים, ב-26 באפריל הצטרפה למוסוליני פילגשו, קלרה פטצ'י. לאחר כמה ניסיונות כושלים שלהם לחצות את הגבול לשווייץ, מוסוליני ויתר על מטרה זו והצטרפה לשיירה של אנשי הלופטוואפה שנסוגה צפונה לגרמניה.

לכידתו ומעצרו עריכה

 
קיר ההוצאה להורג בו הוצאו להורג מוסוליני ופטצ'י ללא משפט.

ב-27 באפריל 1945 תקפה קבוצה של פרטיזנים קומוניסטים מקומיים את השיירה בה נסעו מוסוליני, פטצ'י ועוד כמה מנהיגים פשיסטים איטלקיים בסמוך לכפר דונג שבחוף הצפון מערבי של אגם קומו. הפרטיזנים, פייר לואיג'י בליני דל סטלה ואורבנו לאזרו זיהו את אחד מהמנהיגים הפשיסטים אך בשלב זה עדיין לא את מוסוליני. הם גרמו לגרמנים למסור את כל המנהיגים האיטלקים, ובתמורה הפרטיזנים יתנו לגרמנים להמשיך בדרכם, בסופו של דבר התגלה מוסוליני באחד מכלי השיירה והפרטיזנים עצרו אותו.

הפרטיזנים עצרו את מוסוליני ולקחו אותו לדונגו, שם שהה חלק מהלילה בצריף מקומי. בדונגו הוא התאחד עם פטצ'י, שביקשה להצטרף אליו בשעה 2:30 לערך ב-28 באפריל. הקרבות עדיין נמשכו באזור שמסביב לדונגו ולאחר שהפרטיזנים חששו שמוסוליני ופטאצ'י עלולים להינצל על ידי תומכים פשיסטים הם הסיעו אותם באמצע הלילה, לחווה סמוכה של משפחת איכרים, הם האמינו שזה יהיה מקום בטוח להחזיק אותם. מוסוליני ופטאצ'י בילו שם את שאר הלילה ואת רוב היום שאחרי.

הוצאתו להורג עריכה

קטע וידאו חדשותי המדווח על מותו של מוסוליני.

לאחר המלחמה, הועלו מספר גרסאות ותיאוריות סותרות כיצד מוסוליני ופטצ'י מצאו את מותם, דיווחו של וולטר אודיזיו (אנ') או לכל הפחות בסיס הדיווח שלו נותר הדיווח האמין ביותר.

אודיזיו ולמפרדי עזבו את מילאנו לדונגו מוקדם בבוקר 28 באפריל 1945 כדי לבצע את ההוראות שקיבל אודיזיו על ידי מנהיג המפלגה הקומוניסטית, לואיג'י לונגו. עם הגעתם לדונגו, הם פגשו את מפקד הפרטיזנים המקומים, בליני דה סטל, באחר הצהריים הם נסעו לבית החוות כדי לאסוף את מוסוליני ופטצ'י, לאחר שהם נלקחו הם נסעו כ-20 קילומטרים דרומה לכפר ג'ולינו. לאחר שהגיעו לכפר, הם נכנסו לווילה בלמנוטה, שם נאמר למוסליני ופטצ'י לעמוד בצמוד לקיר. אודיזיו ירה בהם ב04:10 עם תת-מקלע ששאל מאחד מהפרטיזנים.

בערב ה-28 באפריל הועמסו גופותיהם של מוסוליני, פטצ'י ושאר הפשיסטים שהוצאו להורג ללא משפט על גבי טנדר שנסע לכיוון מילאנו. במהלך הדרך הם נאלצו לעצור במחסומים של פרטיזנים שונים ונאלצו לסרב להראות את הגופות המועברות. כאשר הגיעו לעיר בשעות המוקדמות של ה-29 באפריל, הושלכו הגופות על הקרקע בפיאצלה לורטו (אנ'), כיכר עירונית סמוכה למילאנו צ'נטראלה. בחירת המקום הייתה מכוונת: כ-15 פרטיזנים נורו שם באוגוסט 1944. 18 גופות הובאו למקום: מוסוליני, פטצ'י ו-16 אחרים שהוצאו להורג בדונגו.

בסביבות השעה 7 בבוקר, בזמן שהפרטיזנים ששמרו על הגופות עדיין ישנו, הבחינו העוברים והשבים בגופות. בזכות הפצת הדבר מפה לאוזן כל הכיכר התמלאה במהירות. לאחר מכן התאסף קהל גדול שירק על הגופות, השתין עליהן ובעט בהן[3]. כמו כן, בזמן שהושלכו ירקות על הגופות, הונח בידו של מוסוליני דגלון פשיסטי במטרה ללעוג לו.

בסופו של דבר, צוות כבאים שטף את הגופות שהיו מלוכלכות מדם, שתן ושאריות של ירקות. פניו של מוסוליני היו מעוותות מהמכות שספג מההמון הזועם. הכבאים משכו שבע גופות למרכז הכיכר ולאחר מכן הגופות נתלו מרגליהן, כשראשן מטה, מגג תחנת דלק[4]. רק בשעות אחר הצהריים המוקדמות נכנס לכיכר צוות פרטיזנים שהעביר את הגופות לחדר המתים הקרוב ביותר לכיכר.

 
מימין לשמאל: גופותיהם של אקילה סטראצ'ה, אלסנדרו פאבוליני, קלרה פטצ'י, בניטו מוסוליני וניקולה בומבצ'י תלויות בפיאצלה לורטו במילאנו.

אחרית דבר עריכה

גופותיהם של מוסוליני ופטצ'י שצולמו על ידי צלם צבא אמריקאי בחדר המתים במילאנו.

השפעה על היטלר עריכה

ב-29 באפריל אחר הצהריים נודע למנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר על הוצאתו להורג של מוסוליני, אם כי לא ידוע כמה מהפרטים נמסרו לו. באותו יום, רשם היטלר בצוואתו שהוא מתכוון להתאבד במקום להיתפס על ידי בעלות הברית ולסבול מגורל דומה, למחרת, התאבד היטלר בפיהררבונקר שבברלין, זמן קצר לפני שהעיר נפלה לידי הצבא האדום בתום הקרב על ברלין. בהתאם לבקשת של היטלר, גופתו נשרפה על ידי בנזין וכמעט לא נותרו שרידים מגופתו.

גנבת הגופה עריכה

לאר מותו של מוסוליני, הוא נקבר בקבר לא מסומן בבית הקברות במוסקו שמצפון למילאנו. ביום הראשון של חג הפסחא, ב-1946 גופתו של מוסוליני נעלמה[5] ונגנבה על ידי פשיסט צעיר בשם דומניקו לצ'יסיסי ושני חבריו. במשך תקופה הגופה של מוסוליני עברה ממקום למקום על ידי הצעירים בזמן שהשלטונות מחפשים את הגופה. בסופו של דבר, באוגוסט של אותה שנה הגופה (אך עם רגל חסרה) נמצאה במנזר לא רחוק ממילאנו, שני נזירים פרנציסקנים הואשמו בסיוע לצ'יסיסי להסתיר את הגופה של מוסוליני.

 
קברו של מוסוליני.

לאחר מכן הרשויות החליטו להסתיר את הגופה במנזר של המסדר הקפוצ'יני בעיירה הקטנה סרו מאג'ורה, שם נשארה במשך אחת עשר השנים הבאות עד מאי 1957. מקום הגופה נשמר בסוד, אפילו ממשפחתו של מוסוליני. כאשר ראש הממשלה אדונה צולי היה צריך את קולות הימין הקיצוני, הוא החליט להעביר את גופתו של מוסוליני לקבורה בכפר מולדתו פרדאפיו[6]. לתקופה קצרה נגנבה הגופה על ידי נאו-פשיסטים בשנית, אך הושבה לפרדאפיו לאחר זמן קצר.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • אודזיו, וולטר (1975). בשם העם האיטלקי. טאטי (איטליה). ISBN 88-7039-085-3.
  • ביילי, רודריק (2014). יעד: איטליה: המלחמה הסודית נגד מוסוליני 1940–1943. ISBN 978-0-571-29920-1.
  • בנידי, פרנקו (1978). השעות האחרונות של מוסוליני.
  • בלינקורן, מרטין (2006). מוסוליני ואיטליה הפשיסטית. ISBN 978-1-134-85214-7.
  • בולוק, אלן (1962) [1952]. היטלר: מחקר בעריצות. ספרי פינגווין. ISBN 978-0-14-013564-0.
  • דוגאן, כריסטופר (2008). כוח הגורל: ההיסטוריה של איטליה מאז 1796. ISBN 0-618-35367-4.
  • גושל, כריסטיאן (2018). מוסוליני והיטלר: גיבוש הברית הפשיסט. הוצאת אונברסיטת ייל. ISBN 978-0-300-17883-8.
  • קרשו, איאן (2008). היטלר: ביוגרפיה. ISBN 978-0-393-06757-6.
  • לונטאי, ברונו ג'ובאני (1994). 28 באפריל, מוסוליני וקלרה: האמת. ISBN 88-425-1761-5.
  • מוסלי, ריי (2004). מוסוליני: 600 הימים האחרונים של הדוצ'ה. הוצאת טיילר טרייד. ISBN 978-1-58979-095-7.
  • פיין, סטאנלי ג' (1996). ההיסטוריה של הפשיזם, 1914–1945. הוצאת אוניברסיטת ויסקונסין. ISBN 978-0-299-14873-7.
  • שארפ וולס, אנה (2013). מילון היסטורי של מלחמת העולם השנייה: המלחמה בגרמניה ובאיטליה. Scarecrow Press. ISBN 978-0-8108-7944-7.
  • טרובר-רופרר, הוג ר' (1995). הימים האחרונים של היטלר. ISBN 978-1-349-14104-3.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה