מזרח פקיסטן

מזרח פקיסטן (בבנגלית: পূর্ব পাকিস্তান; באורדו: مشرقی پاکستان) הייתה חלק מפקיסטן בשנים 1947–1971, והשתרעה על פני שטחי בנגלדש של ימינו. גבלה בהודו ובבורמה (מיאנמר של ימינו), עם חוף ים לכיוון מפרץ בנגל. המזרח-פקיסטנים נודעו גם כ-"פקיסטנים בנגלים", כדי להבדיל אותה מהמדינה ההודית מערב בנגל (או "הודו הבנגלית").

מזרח פקיסטן
בנגלית: পূর্ব পাকিস্তান
אורדו: مشرقی پاکستان

דגל סמל
מפה של האיחוד הפקיסטני:   מזרח פקיסטן   מערב פקיסטן
המנון לאומי	Pakistan Zindabad
ממשל
משטר	1955–1956: מונרכיה חוקתית פרלמנטרית 1956 - 1958: רפובליקה אסלאמית פרלמנטרית 1958–1962: ממשל צבאי 1962 - 1970: רפובליקה נשיאותית 1970–1971: ממשל צבאי
ראש מדינה	נשיא פקיסטן
נשיא פקיסטן	איסכנדר מירזא איוב ח'אן יחיא ח'אן
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת פקיסטן
ראש ממשלת פקיסטן	חוסיין שהיד סוהרוורדי אבראהים אסמאעיל צ'ונדריגר פירוז ח'אן נון
שפה נפוצה	בנגלית, אנגלית
עיר בירה	דאקה (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	East Bengal Legislative Assembly
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה	חלוקת הודו, פירוק הראג' הבריטי
חלוקת הודו יחידה אחת	15 באוגוסט 1947 14 באוקטובר 1955
פירוק	מלחמת העצמאות של בנגלדש
מלחמת העצמאות	16 בדצמבר 1971
ישות קודמת	מזרח בנגל הראג' הבריטי
ישות יורשת
אוכלוסייה בעבר	44,251,826 (נכון ל־1951 (כמזרח בנגל))
דמוגרפיה
דת	אסלאם
כלכלה
מטבע	רופי פקיסטני

שמה של מזרח פקיסטן שונה ממזרח בנגל ב-1955 על ידי התוכנית "יחידה אחת", שהנהיגה ממשלת פקיסטן ומטרתה הייתה ליצירת שתי מדינות פקיסטניות: מזרח ומערב. חוקת פקיסטן של שנת 1956 אמרה כי באספה הלאומית של פקיסטן 300 חברים: 150 מכל מדינה. משם כך, מספר פוליטיקאים בנגלים נבחרו לתפקידים נבחרים בממשלת פקיסטן. איוב ח'אן, אחד מנשיאי פקיסטן, החל מאבק נגד פרו-דמוקרטיים לאחר שנבחר. זה גרם לחוסר יציבות בכל רחבי המדינה.

בשנת 1969 החל מרד במזרח, מה שהוביל לדעיכתו ולהתפטרותו של איוב ח'אן, ולעלייתו של מנהיג בנגלי, מוג'יבור רחמן, שישמש כנשיאה הראשון וכראש ממשלתה השני של בנגלדש החופשית. יחיא ח'אן, גנרל פקיסטני, יסד בארצו ממשל צבאי בעקבות המצב הפוליטי במדינה. ח'אן, כמו כן, קיים לראשונה בחירות כלליות בפקיסטן. בבחירות נוצר המצב כי הליגה האוואמית, מפלגה לאומית בנגלית, היא המפלגה השנייה בגודלה.

ב-1971 הממשלה הפקיסטנית ביצעה רצח עם כנגד הבנגלים, עבור מניעה של התקוממות בנגלית. עם זאת, מזרח פקיסטן (בתמיכת הודו) פתחה במלחמה כנגד מערב פקיסטן, מה שנודע בתור "מלחמת העצמאות של בנגלדש". בעקבות כך, מזרח פקיסטן הפכה לרפובליקה העממית של בנגלדש.

ולכן כלכלתה של מזרח פקיסטן גדלה בכ-2.6% מ-1960 ועד ל-1965. הממשלה הפדרלית סייעה והשקיעה במערב פקיסטן כספים רבים. בירת הפרובינציה הייתה דאקה, ונחשבה לבירה השנייה של האיחוד.

היסטוריה

ביקורה של אליזבת השנייה בצ'יטגונג בשנת 1961

יחידה אחת ורפובליקה אסלאמית

בשנת 1955, ראש ממשלת פקיסטן מוחמד עלי בוגרה יישם את תוכנית "יחידה אחת", שהפכה את ארבע הפרובינציות המערביות למדינה אחת: מערב פקיסטן, ושינתה את שמה של מזרח בנגל למזרח פקיסטן.

פקיסטן הפסיקה את הדומיניון שלה, והפכה למונרכיה חוקתית פרלמנטרית ב-1956. המנהיג הפופוליסטי חוסיין שהיד סוהרוורדי מונה לראש ממשלת פקיסטן. מיד לאחר שמונה, סוהרוודי יזם מערכת בחירות משותפת. במערב פקיסטן הייתה התנגדות עזה למערכת הבחירות המשותפת. הליגה המוסלמית של פקיסטן קראה ליישם מערכת בחירות אחרת. בניגוד למערב פקיסטן, מערכת הבחירות המשותפת הייתה פופולרית מאוד במזרח. המאבק עם הליגה המוסלמית על הבחירות המתאימות גרמה להרבה בעיות עבור ממשלתו.

ועדת הכספים הלאומית (NFC), שהעלתה מספר רעיונות לשיקום כלכלת פקיסטן, הושהתה על ידי ראש הממשלה סוהרוודי. במקום זאת, הוא דגל בכלכלתה המתוכננת של ברית המועצות. לפיכך, כלכלתה של מזרח פקיסטן תהפוך לתחת חסות השלטון המרכזי, וירוכזו במערב פקיסטן.

המאמצים לריכוז הכלכלה נתקלו בהתנגדות רבה במערב, במיוחד על ידי הקהילה העסקית. הקהילה בקראצ'י החלה את המאבק הפוליטי שלה בכך שערערה על הניסיונות להעברת כספים בסך עשרה מיליון דולרים אמריקאים למזרח. בערים המערב-פקיסטניות, כמו קראצ'י, לאהור, כוויתה ופשאוור נערכו שביתות, בתמיכת העסקים, כנגד המדיניות הכלכלית של סוהרוודי.

על מנת להפסיק את הכאוס במדינה על ההתנהלות הכספית של הממשלה, ראש ממשלת פקיסטן קרא לקבוצה קטנה של משקיעים להקים עסקים קטן ברחבי המדינה. למרות ניסיונותיו הרבים, מצבו של סוהרוודי המשיך להידרדר בארבעת הפרובנציות של פקיסטן. הרבה מנהיגים לאומיים ופעילים בליגה המוסלמית נחרדו להשעיית ה-NFC. מנהיגי הליגה ציינו כי עם השעיית התוכנית, ניסה סוהרוודי לתת תקציבים, סיוע ומענקים כספיים למזרח פקיסטן יותר מאשר למערבה. במהלך ימי שלטונו האחרונים, ניסה ראש הממשלה לסיים את הפער שבין המזרח לבין המערב, אך ללא הועיל. הוא גם ניסה לגמור את בעיית הרעב במדינה, ונכשל בשנית.

בתקופת שלטונו, חוסיין שהיד סוהרוורדי חיזק את יחסיו עם מדינות המערב, ובראשן ארצות הברית של אמריקה בעזרת תחזוק השתתפותה של מדינתו ב-SEATO וב-CENTO. הוא גם קידם את היחסים עם הרפובליקה העממית של סין. תרומתו לחוקת פקיסטן של 1956, שהכירה בפקיסטן כרפובליקה אסלאמית, הייתה ממשית.

תקופתו של איוב ח'אן

ערך מורחב – איוב ח'אן

בשנת 1958, הנשיא איסכנדר מירזא חוקק ממשל צבאי כחלק מן הפיכה צבאית של צבא פקיסטן, שנשלט על ידי הגנרל איוב ח'אן. לאחר כשבועיים, היחסים של הנשיא עם צבא המהפכה התדרדר כאשר הגנרל ח'אן הדיח אותו מתפקידו וגירש את איסכנדר לממלכה המאוחדת. הגנרל איוב ח'אן הצדיק את הפעולות שלו לאחר שהופיע ברדיו הלאומי של פקיסטן והכריז ש: "...הכוחות הצבאיים והאזרחים דרשו לסיים את העבר...".

עד ל-1962, הממשל הצבאי המשיך כאשר הנשיא החדש טיהר מספר פוליטיקאים ונציגים מן העם בממשלתו והחליף אותם בקצינים צבאיים. הוא קרא למשטר שלו כ-"מהפכה עבור סיום הבלגן של השוק השחור ושחיתות". ח'אן החליף את מירזא בתפקיד שליט המדינה למשך כ-11 שנה. הממשל הצבאי נגמר ב-1962, לאחר שהושגה חוקה חדשה.

החוקה החדשה הוכרזה על ידי הנשיא ב-1 במרץ, ונכנסה לשימוש ב-8 ביוני. חוקת 1962 הגדירה את המדינה כרפובליקה נשיאותית. זכות בחירה אוניברסלית בוטלה, לפי שיטה שנרקאה 'דמוקרטיה בסיסית'. לפי השיטה, לאספה הלאומית של פקיסטן תהיה הזכות לבחור את נשיא וראש ממשלת המדינה. החוקה גם יצרה שיטת ממשל במזרח ובמערב פקיסטן: לכל פרובינציה הייתה ממשלה נפרדת משלה. היא הגדירה, כמו כן, את חלוקת הכוחות בין הממשלה המרכזית ולבין הפרובינציות.

דאקה הוכרזה כבירה השנייה של פקיסטן בשנת 1962. היא נחשבה לבירה החוקתית של המדינה. בעקבות כך, לואי קאהן, אדריכל אמריקאי, נדרש לבנות מתחם אספות בעיר. בבחירות של שנת 1965, פאטימה ג'ינה, פוליטיקאית פקיסטנית, השיגה תמיכה גדולה בקרב המזרח-פקיסטנים, אך הפסידה לח'אן, שנשאר בתפקידו.

תוכנית ששת הסעיפים

ערך מורחב – מוג'יבור רחמן

ב-1966, מנהיג הליגה האוואמית לשעבר, שייח' מוג'יבור רחמן, הודיע על תוכנית ששת הסעיפים בלאהור. התכנית דרשה אוטונומיה פרובינציאלית גדולה, ואת הדמוקרטיה הפקיסטנית בחזרה. מוג'יבור הואשם בבגידה לאחר שהודיע על התוכנית לציבור הרחב, ונכלא. הוא שוחרר בשנת 1969 לאחר המרד המזרח פקיסטני, שלאחריו הודח ח'אן מתפקיד הנשיאות. למטה ניתן לראות את ששת הסעיפים ההיסטוריים:

• החוקה צריכה להכריז על פדרציה בפקיסטן, שמבוססת לפי הצהרת לאהור.
• הממשלה הפדרלית צריכה להתמקד רק ב-2 נושאים: ההגנה של המדינה ויחסים בין לאומיים. כל הנושאים האחרים צריכים להיות נתונים בידי המדינות הפקיסטניות.
• לכל חלק באיחוד הפקיסטני צריך להיות מטבע משלו, אך יהיה ניתן להמיר ביניהם. אם הדבר אינו אפשרי, שיהיה מטבע אחד לכל המדינה, אך לשמור על הכספים שעוברים בין שתיהן. עם זאת, צריך להיות מערכת בנקאית עצמאית עבור מזרח פקיסטן.
• המיסוי וגביית ההכנסות צריכים להיות מושקעים בפרובינציות הפדרליות, ולממשל הפדרלי לא יהיה כוח ממשי בעניין.
• צריכים להיות בנקים נפרדים לכספים של שתי המדינות.
• למזרח פקיסטן צריך להיות צבא נפרד או כוח פרלמנטרי משלה, וראשי חיל הים יהיו במזרח.

הדגל הבנגלי הראשון שהונף בבתים מזרח פקיסטנים כמחאה נגד השלטונות.

השנים האחרונות

ערכים מורחבים – יחיא ח'אן, מלחמת העצמאות של בנגלדש, רצח העם הבנגלי

איוב ח'אן הוחלף על ידי הגנרל יחיא ח'אן שהפך לנשיא פקיסטן החדש. הוא ארגן את הבחירות הכלליות בפקיסטן של שנת 1970. ציקלון בולה, הציקלון הקטלני בהיסטוריה שהתרחש במזרח פקיסטן, הרג כחצי מיליון נפשות. אחת מן השפעותיו של הציקלון הייתה טינה רחבה על השלטון הפדרלי. לאחר עשור של ממשל צבאי, במזרח פקיסטן הייתה התקוממות של לאומיות בנגלית. הם קראו להשגת הגדרה עצמית במדינתם. לאחר שהבחירות הכלליות יושמו, נוצר מצב שבו הליגה האוואמית היא המפלגה הגדולה היחידה בפרלמנט הפקיסטני. הליגה קיבלה כ-167 מתוך 169 מושבים במזרח, יותר מחצי האוכלוסייה בפקיסטן. בתאוריה, הבחירות נתנו לליגה להקים ממשלה. אך בסופו של דבר, הליגה לא הצליחה להשיג אף מושב אחד במערב פקיסטן, ששם זכתה מפלגת העם הפקיסטנית ברוב הקולות. מרי אזרחי החל במזרח פקיסטן בדרישה לכנס את הפרלמנט מחדש. מוג'יבור רחמן קרא למאבק לעצמאות מפקיסטן במהלך נאום שנשא ב-7 במרץ 1971. בין 7 ל-26 במרץ, הייתה מזרח פקיסטן נתונה כביכול בשליטת הליגה האוואמית. ביום הרפובליקה של פקיסטן, ב-23 במרץ, הונף הדגל הבנגלי הראשון לראשונה בבתים מזרח פקיסטנים רבים. צבא פקיסטן, בתגובה, פתח במתקפה ב-26 לחודש, שהובילה להכרזת העצמאות של בנגלדש באותו היום.

כאשר מלחמת העצמאות של בנגלדש פרצה ורצח העם הבנגלי המשיכו למשך תשעה חודשים, הצבא הנותר של מזרח פקיסטן התאחד ליצירת צבא בנגלדש. במהלך הזמן, הודו נהפכה לבעלת בריתה של הממשלה הזמנית של בנגלדש והתערבה במלחמה לטובתה. צבא פקיסטן נכנע ב-16 בדצמבר 1971.

גאוגרפיה

בניגוד לאזורים המדבריים וההרריים שבמערב פקיסטן, למזרח פקיסטן הייתה הדלתה הגדולה בעולם, הדלתא של בנגל. למזרח פקיסטן היו גם כ-700 נהרות. היא גבלה בהודו במערב, בצפון, ובצפון-מזרח, בבורמה (מיאנמר של ימינו) בדרום-מזרח וגישה למפרץ בנגל בדרום.

חלוקה מנהלית

מזרח פקיסטן חולקה ל-18 מחוזות שיצרו חמש פרובינציות.

כלכלה

במהלך חלוקת הודו הבריטית, כלכלתה של מזרח פקיסטן הייתה מבוססת בעיקר על חקלאות וייצור המוני. הבורסה לניירות ערך בדאקה הוקמה בשנת 1954. לאחר החלוקה, הרבה משפחות מוסלמים עשירות היגרו מהודו, מבורמה ומהקולוניות הבריטיות האחרות והתיישבו במזרח פקיסטן. רבות מהחברות המצליחות ביותר של בנגלדש של ימינו התחילו בתקופת מזרח פקיסטן.

חברת תעופה מזרח פקיסטנית, אוריינט איירווייז נוסדה בשנת 1946. לאחר מכן, היא התאחדה עם פקיסטן אינטרנשיונל איירליינס, חברת תעופה פקיסטנית.

גז טבעי התגלה במזרח פקיסטן בשנת 1955 על ידי חברת הנפט בורמה (Burmah). השימוש בו התחיל ב-1959. בעיר צ'יטגונג הוקמו מספר בתי זיקוק.

אפליה כלכלית ופער בין שתי הפקיסטניות

אף על פי שלמזרח פקיסטן היו תושבים רבים יותר, נחשבה מערב פקיסטן לגוף המנהיג של המדינה המחולקת, והשיגה יותר כספים. לפי הבנק העולמי, הייתה אפליה כלכלית גדולה של מזרח פקיסטן לעומת מערב פקיסטן:

שנים	הוצאות הממשלה על מערב פקיסטן (במיליוני רופים פקיסטנים)	הוצאות הממשלה על מזרח פקיסטן (במיליוני רופים פקיסטנים)	הפרש (באחוזים)
1950-1955	11,290	5,240	46.4
1955-1960	16,550	5,240	31.7
1960-1965	33,550	14,040	41.8
1965-1970	51,950	21,410	41.2
סה"כ	113,340	45,930	40.5

בשנים 1960 עד 1965, קצב הגידול השנתי של התוצר המקומי הגולמי לנפש היה במערב כ-4.4%, לעומת המזרח, כ-2.6%. פוליטיקאים בנגלים דרשו אוטונומיה כלכלית רחבה יותר, בטענה כי רוב רווחי פקיסטן הגיעו ממזרח פקיסטן.

דמוגרפיה

דתות במזרח בנגל (1951)

  אסלאם (76.8%)

  הינדואיזם (22%)

  נצרות (0.3%)

  אחרים (0.9%)

מזרח פקיסטן הייתה בית לכ-55% מאוכלוסיית פקיסטן, כ-44,251,826 תושבים (נכון לשנת 1951, כשעוד נקראה מזרח בנגל).

קבוצות אתניות

הקבוצה האתנית גדולה ביותר בפרובינציה היו הבנגלים, ום הקבוצה האתנית הגדולה באיחוד הפקיסטני. מזרח פקיסטן נחשבה למדינת מהגרים של המוסלמים בתת היבשת ההודית, בעיקר ממערב בנגל, ביהר, סינד, גוג'ראט, ח'ייבר פח'טונח'ווה, אסאם, אודישה, פוג'אב וקרלה. היו מיעוטים ארמנים ויהודים שהתגוררו במזרח פקיסטן.

דת

נכון ל-1951, מתוך 44 מיליון תושבי מזרח בנגל, כ-34,029,654 איש (76.8%) האמינו בדת האסלאם, 9,757,527 איש (22%) האמינו בהינדואיזם וכ-464,644 איש (1.2%) האמינו בדתות אחרות: בודהיזם, נצרות ואנימיזם.

ראו גם

• מערב פקיסטן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מזרח פקיסטן בוויקישיתוף