מחלוקת החישוב הכלכלי
מחלוקת החישוב הכלכלי התנהלה בין שתי מלחמות העולם במאה העשרים בין כלכלנים שביקרו את הסוציאליזם לבין חסידיו. המחלוקת התעוררה בעקבות מאמר של הכלכלן לודוויג פון מיזס מן האסכולה האוסטרית, ובו טען כי קיומה של כלכלה סוציאליסטית אינו אפשרי. בתגובה לטיעוניו נאלצו כלכלנים סוציאליסטים לשנות את ההגדרות למשק סוציאליסטי ולאופן פעולתו ולהכיר בחיוניותם של מנגנון שוק כלשהו ושל שימוש בכסף.
טיעונו של מיזס עריכה
בשנת 1920, זמן קצר אחרי עליית הבולשביקים לשלטון ברוסיה, פרסם מיזס את המאמר "חישוב כלכלי במדינות סוציאליסטיות". במאמר נטען כי היכולת לחישוב כלכלי חיונית לכל מערכת כלכלית מורכבת, וכי על מנת לבצע חישוב כזה יש צורך בכסף כיחידת חישוב, ובמחירים כדי לערוך החלטות כדאיות ביחס לייצור.
מיזס טען כי שני תנאים הם שקובעים אם ניתן לבצע חישוב כלכלי: ראשית, חישוב כלכלי בכלכלה מורכבת שיש בה חלוקת עבודה חייב לכלול גם מוצרים מדרג גבוה ולא רק מדרג נמוך, משום שאחרת לא ייווצרו יחסי חליפין. כלומר, אין די בחישוב המחיר של לחם (מוצר מדרג נמוך או מוצר סופי) — יש צורך גם ביכולת לחשב את מחיר התבואה או הקמח (מוצרים מדרג גבוה יותר); שנית, יש צורך באמצעי חליפין כללי, כסף, שישמש מכנה משותף בחישוב המחירים גם עבור מוצרים מדרג נמוך וגם עבור מוצרים מדרג גבוה.
בכלכלה סוציאליסטית טהורה המוצרים מדרג גבוה שייכים לקהילה, ולא ניתן להחיל עליהם חישוב והשימוש בכסף אמור להתבטל. בחברה כזו אפשר לקבוע את יחסי החליפין של לחם, סיגריות או כל מוצר מדרג נמוך (מוצר סופי) מול מוצר סופי אחר. חישוב כזה ביחס למוצרים מדרג גבוה בכלכלה סוציאליסטית אינו אפשרי הן משום שהוא אסור והן משום שלא ניתן לחשב את מחירם בלי מנגנון כלכלה חופשית שייצור את המחירים הללו ובלי כסף שישמש מדד מחיר. לדוגמה, לא ניתן לקבוע מהו מחירו של שק גרעיני חיטה כאשר אין לו מוכר ואין לו קונה ואין מנגנון שוק שיקבע מה מחירו.
כדי לאפשר חישוב כלכלי, חלק חיוני בכל מערכת כלכלית מורכבת, יש צורך במנגנון שייקבע את גובהם לפי הצרכים. באופן תאורטי ניתן להניח כי ייתכן מצב שבו כל המידע הרלוונטי לחישוב כלכלי יוחזק בידי אדם אחד או קבוצת אנשים — מעין ועדה שתקבע מהם הצרכים הדוחקים ומהי הדרך היעילה ביותר כדי לענות עליהם. בפועל, אפילו מבחינה תאורטית, מצב כזה ייתכן בקירוב במצב סטטי ולא במערכת כלכלית דינמית.
לפיכך, מיזס טען שלמדינה הסוציאליסטית אין ברירה אלא לנקוט מדיניות כלכלית הבנויה על ניחושים ועל הערכות כלליות - "גישוש בחשכה" שיפגר באופן תמידי אחר ההתרחשות הממשית בשוק.
מיזס בחן את הטיעונים של אנגלס ומרקס בזכות תאורית הערך של העבודה כבסיס החישוב למחיר. תאוריה זו אינה מקובלת עליו (כמו על כלכלנים אחרים), אך כאן היא נפסלת משום שההנחה שערך המוצר נשאב מכמות העבודה המושקעת בו מתעלמת משאלת חומרי הגלם ואיכותם ומהפרשים באיכות העבודה. לדוגמה, מוצר א', שהופק על ידי פועל באמצעות שתי יחידות חומר גלם ושמונה שעות עבודה, ייחשב בעל ערך פחות ממוצר זהה שהופק על ידי פועל באמצעות שלוש יחידות חומר גלם איכותי פחות ב-10 שעות עבודה. במטבע דומה, מוצר שנוצר על ידי פועל מיומן וזריז ייחשב בעל ערך פחות ממוצר טוב פחות שהופק על ידי פועל מגושם ואיטי. מיזס מסכם (עמ' 21):
- "חישוב במונחים של עבודה יהיה חייב לקבוע יחס שרירותי להחלפה בין עבודה מורכבת לעבודה פשוטה, דבר המוציא שיטה זו מכלל חשבון למטרת ניהול כלכלי".
בעיה אחרת בכלכלה סוציאליסטית היא של אחריות ויוזמה, וגם באשר לה סבר מיזס שהפתרון שהציעו הוגים סוציאליסטיים אינו מספק:
- "כל המערכות הסוציאליסטיות, כולל זו של מרקס ותומכיו האורתודוקסיים, יוצאות מהנחה שבחברה סוציאליסטית לא ייתכן קונפליקט בין ענייני הפרט והכלל. כולם יפעלו למען האינטרסים שלהם כשישקיעו את מרב המאמצים, משום שהם שותפים לתוצר הפעילות הכלכלית. הנקודה שלפרט יש רק עניין מועט בשאלה אם הוא עצמו חרוץ ונלהב, וחשוב לו הרבה יותר שאחרים יהיו כאלו זוכה להתעלמות מוחלטת מצד ההוגים הסוציאליסטיים. הם מאמינים שהם יכולים לבנות חברה סוציאליסטית על בסיס האימפרטיב הקטגורי לבדו. את הקלות שבה הם מוכנים להמשיך לפסוע בנתיב הזה מדגים קרל קאוטסקי כשהוא כותב 'אם הסוציאליזם הוא הכרח חברתי, כי אז טבע האדם ולא הסוציאליזם יצטרך להתאים את עצמו, אם השניים יתנגשו'. זהו אוטופיאניזם טהור".
מיזס טען כי הסוציאליסטים מניחים כי השינוי שיבוצע עם עלות הסוציאליזם — הלאמת אמצעי הייצור — אינו אלא שינוי קוסמטי וכי המערכת תוסיף לתפקד כפי שתפקדה קודם להלאמה, רק תחת הנהלה חדשה. עם זאת, הסוגיה שהם מתעלמים ממנה היא העובדה שההלאמה משנה את אופי אמצעי הייצור המולאמים מיסודם. לנין מניח, אומר מיזס, כי הצורך הדוחק ביותר הוא נטילת משימות ניהול החשבונות והארגון מידי הבורגנות, אך מתעלם מן העובדה שלא ניתן לנהל חשבונות בהיעדר בסיס לחישוב.
התגובה הסוציאליסטית עריכה
כלכלנים סוציאליסטים הציעו מספר תשובות לקריאת התגר של מיזס. הבולטים במשיבים הם פרד מ. טיילור, ה. ד. דיקינסון, אוסקר לנגה ומאוחר יותר אבא לרנר. הטיעון הראשוני שהועלה, בין השאר על ידי דיקינסון, טיילור ולאנגה וכן מוריס ה. דוב, היה שניתן להתגבר על בעיית החישוב באמצעות חישוב אקונומטרי.
על פי טענות אלו, שהועלו בעיקר בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים למאה העשרים, אם מניחים כי יש מצב סופי של שיווי משקל, ובו מחירו של מוצר הוא המחיר "האמיתי", ואם המערכת הכלכלית כולה היא שורה של משוואות שיש להן פתרון המאפשר להגיע למצב זה, הרי שהבעיה הופכת לסוגיה "הנדסית" או "טכנולוגית", וניתן למצוא את המחיר הסופי של כל מוצר ומוצר באמצעות פתרון משוואות ולראסניות.
כדי להפוך את בעיית החישוב הכלכלי לסוגיה אקונומטרית-טכנית גרידא היה צורך להוציא מהדגם אלמנטים הקשורים בזמן, באי-ודאות, באי-ידיעה ובידיעה חלקית.
בנקודה זו נכנס פרידריך האייק לעובי קורת הדיון וטען כי כאשר מוציאים אלמנטים של זמן ושל מוגבלות הידיעה ואי וודאות, החישוב הכלכלי הסינתטי, ללא מחירי שוק, אינו אפשרי מנקודת מבט מעשית. בניגוד למיזס, שטען כי חישוב כזה אינו אפשרי גם מבחינה תאורטית, טען האייק כי רעיון החישוב המכני "אינו בלתי אפשרי במובן שהוא כולל סתירה לוגית", אך הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, משום שכמות המידע העצומה הכרוכה בחישוב, והעובדה שמידע זה נמצא במידה כלשהי של חלקיות אצל כל השחקנים בשוק הופכת חישוב כזה למורכב מכדי שניתן יהיה לבצעו.
לאנגה אף הוא הגיע למסקנה כי לא מעשי להמשיך להזות על מנגנון אידיאלי שיפתור את הבעיה שמנגנון השוק פותר באופן מתמיד בעצמו. עם זאת, חתר לנגה לבטל את העיוותים ואת אי-היעילות המובנות, לדעתו, במנגנון השוק. המודל שבנה כולל מנגנון שוק רגיל לקביעת מחירי מוצרי-צריכה באמצעות ביקוש והיצע, כאשר גם השכר נקבע על פי כללים אלו. עם זאת, כדי לפצות על אי-השוויון שיצרו פערי שכר הציע לאנגה תשלום "דיבידנד חברתי" מאזן לפי קביעותיו של ועד תכנון מרכזי.
ועד התכנון המרכזי זה יהיה אחראי גם לקביעת מחיריהם של מוצרי משנה וקרקע, ושיטת הקביעה תתבסס על 'ניסוי וטעייה': תחילה ייקבעו מחירים שרירותיים ואחר כך, לפי תנאי הביקוש וההיצע, ישונה המחיר עד הגעה להתאמה טובה. במילים אחרות, ועד התכנון אמור לשמש בתפקיד "המוכר במכירה פומבית" של ואלרה ולהגיע בהליך הדרגתי למחיר "שיווי המשקל". כלומר, גם במודל משופר זה, עדיין יתבססו ההחלטות העיקריות על הנחה שזמן וידע אינם גורמים מרכזיים בקביעת המחיר או, ניסוח אחר, על הנחה שהשוק אינו תהליך דינמי אלא מצב סטטי.
גם במודל המשופר הזה של לאנגה נמשכת החתירה ליעד הסטטי של מחיר שיווי-משקל סופי - בדיוק כמו במתודה ה'אקונומטרית'. מתוך טעות, הוא מפרש את התייחסותו של האייק (ושל ליונל רובינס) להליך "ניסוי וטעייה" בשוק כאילו מדובר בתהליך של ניסוי וטעייה בדרך להגעה למחיר שיווי-משקל סטטי וסופי. מתוך כך, הוא סבור כי ועד התכנון יכול לפתוח במחירים היסטוריים כלשהם ובאמצעות שורת צעדי ניסוי וטעייה להתקרב בהדרגה ליעד, "עד שלבסוף מגיעים לשיווי-משקל". למעשה, האייק מתייחס בדבריו לא לניסוי וטעייה בדרך למחיר שיווי-המשקל, אלא לניסוי ולטעייה של היזם, הפועל בנסיבות של ידע חלקי בנוגע להתרחשות העתידית בשוק.
במובן זה ניתן לומר שאי-ההבנה כאן נובעת מכך שלאנגה התייחס לתפישותיו של האייק ולגישה של האסכולה האוסטרית בכלל מתוך מסגרת ההתייחסות של התפישה הקלאסית והמרקסיסטית, המניחה כי ישנו מחיר אידיאלי אפלטוני שניתן להגיע אליו ושהמצב שצריך לבחון בניתוח התאורטי הוא של תחרות מושלמת. על פי התפישה האוסטרית, לעומת זאת, השוק הוא התרחשות תחרותית דינמית ומתמדת, לא מושלמת ולא שלמה בהגדרה. כך, על פי גישה זו, כל מחיר הוא מחיר שיווי-המשקל במובן זה שכל מחיר בכלכלת שוק משקף את הערכת השחקנים בשוק. מנקודת מבט אחרת, אף מחיר אינו מחיר שיווי-המשקל, משום שכל פעולה בשוק משנה את ההעדפה האישית של השחקן הפועל ומכאן גם את מחיר שיווי-המשקל ה"אידיאלי". לדוגמה, אם חובב שוקולד קונה חפיסת שוקולד, הפעולה משנה את מידת רצונו לקנות חפיסת שוקולד נוספת, ומתוך כך גם את מחיר שיווי המשקל. במילים אחרות, לאנגה חותר למצוא את הגביע הקדוש, כאשר מיזס כופר בעצם קיומו של גביע כזה מלכתחילה.