מחלת חלל
מחלת חלל (באנגלית: space sickness); נקרא גם תסמונת הסתגלות לחלל (באנגלית: Space adaptation syndrome (SAS)) הוא מצב רפואי אותו חשים עד כמחצית השוהים בחלל כתוצאה משינוי ההסתגלות לתנאי כבידה שונים.[1] מחלה זו אינה מדבקת.
| תחום |
רפואה בחלל  |
|---|---|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| MeSH | D018489 |
  | |
היסטוריה עריכה
ב-1961 התגלתה לראשונה מחלה זו, כאשר הקוסמונאוט גרמן טיטוב חווה לראשונה את תסמיני המחלה בחללית ווסטוק 2, והיה לאדם הראשון שהקיא בחלל. לאחר מקרה זה, המחלה לא השפיעה באופן ניכר על טיסות החלל הראשוניות הבאות (תוכנית מרקורי, תוכנית ג'מיני), משום שחלליות אלו היו קטנות וצפופות ולא איפשרו תזוזה (בעיקר של הראש). תסמיני המחלה מוחרפים כשהתנועה במרחב מתאפשרת בצורה רחבה, כמו בחלליות גדולות (למשל בתחנת החלל הבינלאומית).[2]
תסמינים וטיפול עריכה
בדומה למחלת ים, כאשר המערכת הווסטיבולרית (שיווי המשקל), ומערכת הראייה, מדווחות על מצבים לא תואמים של תנועה, נוצרת תחושת בחילה וחוסר התמצאות במרחב. על פי אתר ScienceDaily, כוח הכבידה, מהווה מרכיב חשוב בהתמצאות במרחב. שינויים בכוחות הכבידה, כגון המעבר לחוסר בכוח כבידה וחוסר בתחושת משקל, כמו בעת שהייה בחלל, משפיעים על ההתמצאות במרחב ומצריכים הסתגלות. כל עוד ההסתגלות בעיצומה, היא עלולה להוביל לבחילה, אשליות אופטיות, וחוסר התמצאות במרחב.[3] מחסור בשינה, עשוי להחריף את התסמינים הללו.[4] מחקר שביצעה סוזאן נוג'י מאוניברסיטת TU Delft, הצביע כי גם לטייסים המתאמנים בצנטריפוגה המדמה כוח כבידה מופחת, עשויה להיווצר המחלה והם יסבלו מאותם התסמינים. המחקר הצביע על השינוי בכח הכבידה כגורם המשפיע ולא חוסר הכבידה עצמו.[5] למחלה זו יש השפעות רבות ומגוונות למשל: פיזור מחדש של נוזלים, ניוון שרירים והידלדלות העצם, בעיה בשיווי משקל, בן אדם יכול לאבד 20% ממסת השריר שלו תוך חמישה עד אחד עשר יום. נכון ל-2020, אף אסטרונאוט לא מת מהמחלה.
אין תרופה ייחודית למחלה זו אבל ניתן למנוע אותה באמצעות יצירת כבידה מלאכותית, מדבקות נגד בחילה ומכשירי ספורט שמאפשרים לבצע פעילות גופנית שמצמצמת את השפעת הכבידה. בעקבות הצפי למחלה זו, לא נהוג לקבוע פעילויות חוץ רכביות ("הליכת חלל") בימי המשימה הראשונים, לצורך מתן זמן להסתגלות האסטרונאוטים. האסטרונאוטים מדביקים על עורם מדבקה עורית המשחררת תרופה נוגדת בחילות, משום שהקאה בתוך החליפה עשויה להיות מסכנת חיים (לחסום את שדה הראייה או לגרום לחנק) אך לרוב היא משמשת רק כגיבוי.
קישורים חיצוניים עריכה
- נאוה מרקו, "חשבתי לעצמי שזה הדבר הכי טיפשי שעשיתי", באתר מאקו, 20 ביוני 2018
- מדוע אסטרונאוטים סובלים מ "מחלת חלל"?, רמי יושובייב, 26 במאי 2008, הידען
- בית ספר לטייסי חלל: איך להיות אסטרונאוט, צבי עצמון, גלילאו צעיר, באתר סוכנות החלל הישראלית
- ד"ר עדו מגן הסכנות שבחוסר כבידה, מכון דוידסון, 18 בספטמבר 2019
הערות שוליים עריכה
- ^ Quine, Tony (באפריל 2007). "Addicted to space: An appreciation of Anousheh Ansari, Part II". Spaceflight. 49 (4): 144. ISSN 0038-6340.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Kozlovskaya, Inessa B.; et al. (2004). "The Effects of Long-Duration Space Flight on Eye, Head, and Trunk Coordination During Locomotion". NASA Johnson Space Center. אורכב מ-המקור ב-2012-02-07. נבדק ב-2008-02-07.
- ^ Why Do Astronauts Suffer From Space Sickness? באתר ScienceDaily
- ^ Lackner, J. R. (2014). "Motion sickness: More than nausea and vomiting". Experimental Brain Research. 232 (8): 2493–2510. doi:10.1007/s00221-014-4008-8. PMC 4112051. PMID 24961738.
- ^ מדוע אסטרונאוטים סובלים מ "מחלת חלל"? באתר הידען
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.