מייקל מור

מייקל מור (באנגלית: Michael Moore; נולד ב-23 באפריל 1954) הוא במאי קולנוע, במאי וידאו קליפים וסופר אמריקאי.

מייקל מור
Michael Moore

מייקל מור, 2011
לידה	23 באפריל 1954 (בן 69) פלינט, ארצות הברית
שם לידה	Michael Francis Moore
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1989
מקום לימודים	אוניברסיטת מישיגן–פלינט אוניברסיטת מישיגן-דירבורן
בן או בת זוג	Kathleen Glynn (19 באוקטובר 1991–22 ביולי 2014)
פרסים והוקרה	פרס דקל הזהב (2004) פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר (2002) פרס סזאר לסרט הזר (2003) פרס גילדת הכותבים של אמריקה פרס אמי Eagle Scout
https://michaelmoore.com/
פרופיל ב-IMDb

ביוגרפיה

בצעירותו

מור נולד בעיר פלינט במדינת מישיגן שבארצות הברית, וגדל בעיירה דייוויסון הסמוכה. בתקופת ילדותו הייתה העיר פלינט מרכז לתעשיית הרכב של ארצות הברית, ולמפעלי חברת ג'נרל מוטורס, שבהם עבדו אמו, אביו וסבו. דודו היה אחד ממייסדי איגוד עובדי תעשיית הרכב האמריקנים, והיה פעיל בשביתה המפורסמת בשנת 1936 שהביאה לאיחוד האיגודים השונים בתעשיית הרכב האמריקנית.

מור, שמוצאו אירי גדל כקתולי מאמין, ואף למד בסמינר בגיל 14. בשנת 1972 סיים את בית הספר התיכון, ובאותה שנה נבחר לוועד התלמידים העירוני לאחר מסע בחירות שנסב סביב הדרישה לפיטורי מנהל בית הספר שבו למד, וסגנו. ואכן, עד סיום כהונתו של מור התפטרו שני מחנכים אלו מעבודתם.

מור היה פעיל בתנועת הצופים, ואף הגיע לדרגת "נשר" שהיא הדרגה הגבוהה אליה יכול צופה להגיע בארצות הברית, הישג בו הוא גאה ביותר עד היום. על מנת להגיע לדרגה זו, נדרשת השתתפות בפרויקט קהילתי. מור צילם סרט דוקומנטרי העוסק במפגעי בטיחות בקהילה. בגיל 18, נבחר לחבר במועצת החינוך בעירונית והיה לאדם הצעיר ביותר להיבחר למשרה ציבורית בארצות הברית. מור החל את לימודיו באוניברסיטת פלינט במישיגן, אך לא סיים אותם. בגיל 22 החל לפרסם עיתון סטודנטים בשם "קול פלינט", אשר שינה לאחר מכן את שמו ל"קול מישיגן". ב-1986 סגר את "קול מישיגן", והפך לעורך המגזין הליברלי "מאד'ר ג'ונס". יריביו של מור טוענים כי פוטר מהעיתון לאחר סדרת חיכוכים עם כתבים אחרים בעיתון, בין היתר בשל סירובו של מור לאפשר פרסום כתבה ביקורתית על משטר הסנדיניסטים בניקרגואה. בכספי הפיצויים שקיבל מהעיתון השתמש להסרטת סרטו "רוג'ר ואני".

מור כבמאי

קולנוע

סרטו הראשון של מור כבמאי, "רוג'ר ואני", שיצא לאקרנים בשנת 1989, היה סרט תיעודי שעסק במתרחש בעיירה פלינט שבמישיגן, לאחר שחברת ג'נרל מוטורס סגרה את מפעליה בעיירה ופתחה אותם במקסיקו, שבה יכלה לשלם משכורות נמוכות בהרבה. הסרט סימן את מור כמבקר חריף של ראיית העולם הנאו-ליברלית ושל הגלובליזציה. "רוג'ר" הוא רוג'ר ב. סמית', מנכ"ל ונשיא ג'נרל מוטורס. הסרט היה ניסיון אמביציוזי עבור אדם כמור, שהיה חסר השכלה פורמלית בתחום הקולנוע וללא כל ניסיון מעשי. מור למד את העבודה המעשית מהצלם קווין ראפרטי, אשר באופן אירוני הסתבר כי הוא בן דוד מדרגה ראשונה של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש. השפעתו של ראפרטי, אשר היה בין יוצרי הסרט הדוקומנטרי "הקפה האטומי" בשנת 1982, ניכרת בשימוש הסאטירי שעושה מור בקטעי ארכיון שנלקחו מסרטי "סוג ב'" ישנים, פרסומות טלוויזיה ישנות, ויומני חדשות, שהיה לסימן היכר של עבודתו של מור.

"חזיר קנדי" שהוקרן בשנת 1995 היה סרטו הבא של מור. הסרט היה סרט סאטירי בכיכובם של אלן אלדה וג'ון קנדי ועסק בנשיא ארצות הברית אשר אינו מצליח למצוא אויב ראוי לאחר סיום המלחמה הקרה ונגרר בידי אנשי תעשיית הנשק ואילי ההון להכריז מלחמה על קנדה.

בשנת 1997 הוקרן "הגדול" (The Big One), אשר היה תיעוד של מסע הפרסום של מור לספרו "הקטן את זה! איומים אקראיים מאמריקני לא חמוש" בו ביקר את מדיניות הפיטורים ההמוניים בתאגידי הענק, שעמדה בניגוד לרווחי השיא שהרוויחו. בין היתר ביקר את חברת נייקי על שהעבירה את מפעליה לאינדונזיה.

בשנת 2002 הוקרן לראשונה סרטו של מור "באולינג לקולומביין". סרט זה חקר את תרבות האלימות והנשק בארצות הברית, ואת מדיניות הממשל האמריקאי בנושא - הנובעת מהתיקון השני לחוקת ארצות הברית. הסרט זכה בפרס בפסטיבל קאן ובפרס "סיזאר" הצרפתי עבור הסרט הזר הטוב ביותר. בארצות הברית זכה הסרט בשנת 2002 בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט זכה להצלחה ביקורתית וקופתית יוצאת דופן עבור סרט תיעודי, והיה בזמנו לסרט התיעודי הרווחי ביותר, שיא שנשבר רק על ידי סרטו הבא של מור "פרנהייט 9/11". המבקרים שיבחו את הסרט כמאיר נקודה המוזנחת בדרך כלל על ידי הזרם המרכזי בביקורת ובתרבות האמריקנית. מבקרי הסרט טענו כי הוא מציג את טיעוניו בצורה מטעה ובלתי מדויקת. הרקע לסרט היה הטבח בתיכון קולומביין בשנת 1999 בו פתחו זוג תלמידי תיכון במסע רצח שהסתיים ברצח שנים עשר מחבריהם לספסל הלימודים, וברציחתו של מורה, כמו גם בפציעתם של רבים אחרים. מור השתמש באירוע כרקע לדיון מקיף בתרבות הנשק והאלימות האמריקנית, אשר הורחב מעבר לדיון במקרה קולומביין עצמו.

בשנת 2004 הציג מור את סרטו המצליח ביותר, כמו גם השנוי במחלוקת ביותר, "פרנהייט 9/11". הסרט בוחן את אמריקה שלאחר פיגועי 11 בספטמבר, ובמיוחד את תפקודו של הנשיא בוש, ואת הקשרים שבין משפחתו של בוש ומשפחתו של אוסאמה בין לאדן. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, והיה הסרט התיעודי הראשון שזכה בפרס זה מאז שנת 1956. כותרת הסרט נלקחה מספרו של סופר המדע הבדיוני ריי ברדבורי "פרנהייט 451", העוסק במשטר טוטליטרי בו נאסרה קריאת הספרים. פרנהייט 451 היא הטמפרטורה בה בוער נייר. הכותרת בכרזות הפרסומת שליוו את הקרנת הסרט טענה כי "פרנהייט 9/11" היא הטמפרטורה בה "בוערת החירות". הכנסות הסרט הגיעו לכ-200 מיליון דולר בכל העולם, כאשר בארצות הברית הכניס הסרט כ-120 מיליון דולר, ועד היום הוא הסרט התיעודי שזכה להצלחה הקופתית הגדולה ביותר בכל הזמנים.

ב-22 ביוני 2007 יצא להקרנות מסחריות בארצות הברית הפרויקט החדש של מור, "Sicko". הסרט עוסק במערכת הבריאות בארצות הברית מנקודת הראות של אנשי מערכת הבריאות, חולים, ויצרני התרופות הגדולים. זאת תוך השוואה למערכות בריאות בבריטניה, צרפת וקובה. הסרט מדורג במקום העשירי ברשימת הסרטים הדוקומנטריים הרווחים ביותר בכל הזמנים.

מייקל מור במחאה נגד טראמפ בניו יורק, נובמבר 2016

בשנת 2009 יצא סרטו של מור, "קפיטליזם: סיפור אהבה" המתמקד במשבר הכלכלי בארצות הברית בסוף שנות ה-2000 ובתחלואיה של השיטה הקפיטליסטית, וב-2015, יצא סרטו "לאן נפלוש עכשיו?" שעוסק במדיניות הרווחה באירופה והוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו 2015. בסוף שנת 2016, יצא הסרט "מייקל מור בטראמפלנד" בו מופיע מור בפני קהל בווילמינגטון, אוהיו ומדבר בפניהם על הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016.

ב-21 בספטמבר 2018 יצא לאקרנים, בארצות הברית, סרטו של מור "פרנהייט 11/9" העוסק בבעיות הפנים של ארצות הברית והתעלמות הממסד מהאזרח הפשוט. מור התמקד, בסרטו, בפלינט שבמישיגן, מקום לידתו וילדותו של הבמאי. הוא מגולל את סיפורם של תושבי המקום אשר במשך שנים סובלים מזיהום המים בעקבות החלטות זדוניות וניסיונות הטיוח של התוצאות העגומות לבריאות האדם. הסרט הנוקב גם עוסק במשבר המורים בווסט וירג'יניה, בטבח שבוצע בבית ספר תיכון במדינת פלורידה, ובבחירתו של טראמפ לנשיא ארצות הברית בנובמבר 2016. מור מותח ביקורת על הממסד הפוליטי בארצות הברית ועל המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית. הוא מזהה תנועה חדשה של מועמדים שונים לחלוטין אשר רצים לבחירות האמצע של נובמבר 2018 ושמדברים לאותם מאה מיליון אמריקנים שהתייאשו מהמצב הנוכחי ולא הצביעו בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2016. מור גם מותח ביקורת על מה שהוא מכנה שיטת בחירות "לא דמוקרטית" אשר קיימת בארצות הברית לפיה האלקטורים מכריעים את הכף ולא העם האמריקני, כפי שבא לידי ביטוי כאשר הילרי קלינטון זכתה במיליוני קולות יותר מאשר דונלד טראמפ, שזכה במרבית האלקטורים וניצח במירוץ. עם זאת, מור גם לא חוסך ביקורת מהילרי שלכאורה גברה על יריבה בפריימריז, ברני סנדרס, כשבפועל הוא קיבל יותר קולות במספר מדינות, אך הממסד ה"מתנצל" של המפלגה הדמוקרטית, שלפי מור נשלט על ידי תאגידים וכסף גדול, וזז למרכז המפה הפוליטית, דאג לכך שהילרי תוביל במירוץ.

טלוויזיה

בין 1994 ו-1995 ביים מור ואירח תוכנית בשם "אומת הטלוויזיה" ("TV Nation") אשר הייתה בפורמט מוכר של מגזיני חדשות טלוויזיוניים, אך סיקרה נושאים שמגזינים אלו נמנעו מלעסוק בהם. התוכנית שודרה ברשת NBC בשנת 1994 במשך 9 פרקים, ו-8 פרקים נוספים שודרו ברשת "פוקס" בשנת 1995.

תוכנית נוספת הייתה "האמת האיומה", אשר הציגה באופן סאטירי את פעולותיהם של התאגידים הגדולים ושל הפוליטיקאים. התוכנית שודרה בארצות הברית בין 1999 ו-2000. התוכנית שודרה בישראל בערוץ 8 של הכבלים ובערוץ "YES+". התוכנית זכתה בשנת 1999 ל"פרס התיקון הראשון בחוקה על שם יו הפנר",

תוכנית נוספת משנת 1999 "מייקל מור חי" שודרה רק בערוץ 4 הבריטי, על אף שהוקלטה בניו יורק. תוכנית זו הייתה זהה בפורמט ל"אמת האיומה" אך כללה גם שיחות עם מאזינים בשידור חי. התוכנית הוקלטה בשידור חי בשעת צהריים בניו יורק, ושודרה באותה השעה בלונדון כ"תוכנית לילה מאוחרת".

וידאו קליפים

מור ביים מספר וידאו קליפים ללהקות ידועות, ביניהן להקת "רייג' אגיינסט דה מאשין". הקליפ לשירה של הלהקה "Sleep Now in the Fire" צולם ברחוב וול סטריט בניו יורק, על אף איסור שהטילה עיריית ניו יורק שכלל איום במאסר. כן ביים מור קליפים ללהקת "אר. אי. אם." ולהקת "סיסטם אוף אה דאון".

כתביו ודעותיו הפוליטיות

מור כתב מספר ספרים:

• "הקטן את זה" (Downsize This!") (1996") עסק ב"פשעי תאגידים" בארצות הברית.
• "גברים לבנים טיפשים" (יצא לאור בעברית בהוצאת "אסטרולוג") (2001) עוסק, לדברי ההוצאה בשאלות "איך הטובים והגדולים דופקים את כולנו, איך הנשיא בוש "גנב" את הבחירות בעזרת אחיו ומקורביו, איך העשירים נשארים עשירים בעוד אנו חיים בפחד, איך הופכים הפוליטיקאים לזונות של התאגידים הגדולים".
• "בחור, איפה הארץ שלי?" ("Dude, Where's My Country?") אשר יצא לאור בשנת 2003 עוסק ביחסי משפחת בוש עם משפחת המלוכה הסעודית ומשפחת בין לאדן.

לאחר שעזב מור את "מאד'ר ג'ונס" החל לעבוד עבור הפוליטיקאי האמריקני ראלף ניידר. על אף שנטען כי נפרד מניידר בזעם, היה מור מתומכי מסע הבחירות העצמאי של ניידר לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000.

בבחירות לנשיאות בשנת 2004 שינה את דעתו באשר לניידר והפציר בו שלא לרוץ על מנת שלא לפצל את הקול הליברלי ולאפשר לבוש ניצחון דחוק נוסף. מור טוען כי אינו דמוקרט, על אף שהתפקד לשורות המפלגה בשנת 1992. מור ביקר את ממשל בוש לעיתים תכופות, ואף טען כי הלה נפקד מן השירות הצבאי במהלך שירותו במשמר הלאומי בטקסס. מור הופיע כאורח בוועידת המפלגה הדמוקרטית בשנת 2004 לצידו של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר. כן הופיע בוועידת המפלגה הרפובליקנית, אותה סיקר בטור עבור העיתון "USA Today".

בשנת 2004 היה מור פעיל במסע תעמולה שנועד לעודד את האזרחים להצביע בבחירות לנשיאות. מסע תעמולה זה במסגרתו חילק מור מרק ובגדים תחתונים למי שהבטיח כי יצביע, הביא להאשמות כנגדו על "גנבת קולות". להגנתו טען מור כי לא שכנע את האנשים עבור מי להצביע, אלא רק להצביע.

מור ידוע כמתנגד קולני לגלובליזציה, לממשל בוש, לתאגידים הגדולים ולאילי ההון, וכן ל"איגוד הרובאים הלאומי". מור נרשם כחבר באגודה לאחר הטבח בקולומביין, כשמטרתו המוצהרת לרוץ לתפקיד נשיא האגודה על מנת לפרקה לאחר שייבחר. את הנאום בו הודה למעניקי פרס האוסקר בשנת 2002 אותו קיבל על "באולינג לקולומביין" הקדיש למתקפה חריפה על הנשיא בוש, ועל תוכניתו לצאת למלחמה בעיראק.

לאחר הבחירות בשנת 2004 בהן סברו רבים כי לסרטו של מור "פרנהייט 9/11" השפעה שעלולה אף למנוע מן הנשיא בוש להיבחר, במקרה בו תהיינה הבחירות צמודות כפי שהיו בשנת 2000 מתרכז מור בשאלות הנוגעות למשטר בוש ולמלחמה בעיראק.

מאז היבחרו של דונלד טראמפ לנשיאות מור הקדיש הרבה מהסרטים להתנגחות בו, אף שחזה שהוא יכול לעלות. כמו כן הוא תקף את התנהלות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וטען שטראמפ רואה בו מודל לחיקוי.

ביקורת

עבודתו של מור ספגה מנות גדושות של ביקורת, כמו גם לשבחים רבים, במיוחד לאחר הצלחת "פרנהייט 9/11". בעוד שמבקרי הסרטים שיבחו, ברובם, את הסרט, והעניקו לו פרסים, כמה ממתנגדיו של מור תיארו את הסרט כדיוקן מטעה ומוליך שולל של ממשלת ארצות הברית. טענות דומות באשר לעריכה מגמתית, בימוי של סצינות "תיעודיות" והוצאת דברים מהקשרם נטענו באשר ל"באולינג לקולומביין". מור הכחיש טענות אלו.

הסופר ריי ברדבורי זעם על השימוש שעשה מור בכותרת ספרו "פרנהייט 451" ללא רשות, אם כי מבחינה חוקית אין רשות זו נדרשת, וברדבורי עצמו כתב מספר ספרים שכותרותיהם נלקחו מספרים אחרים.

דוברים שמרנים האשימו את מור כי הוא מקבל שכר עבור הרצאותיו בציבור. תומכי מור טענו כי האשמות אלו נגועות בצביעות, וכי דוברים בקנה המידה של מור, וביניהם רבים ממבקריו תומכי הקפיטליזם, מקבלים שכר גבוה יותר עבור הרצאותיהם מן השכר אותו דורש מור.

העיתונאית יסמין אליבאהי בראון האשימה את מור בשנת 2003 בהנצחת סטריאוטיפים כנגד אפרו אמריקנים, וכי מור טען כי נוסעי המטוסים שנחטפו בפיגועי 11 בספטמבר התנהגו בפחדנות, בשל היותם לבנים ברובם, וכי אילו נחטף מטוס שנוסעיו שחורים, היו אלו "מוחצים" את החוטפים.

סגנונו של מור הוא סגנון הנוטה להיות מעורב רגשית בתכניו, ובעל אופי של מסה פוליטית, כאשר מור עצמו ודעותיו מקבלים זמן מסך וחשיפה, באותה מידה שמקבל הנושא בו הוא מטפל. במאי תעודה אחרים מעדיפים נקודת ראות פחות מעורבת, ולהשאיר את היוצר מאחורי המצלמה, במקום לחשוף אותו בפניה. סגנון זה ספג ביקורת.

ביקורת נוספת הוטחה במור בשל הטענה כי בעשיית סרטיו הוא עורך ומציג את סדר האירועים באופן המעוות או מציג שלא כהלכה את עמדותיהם ודעותיהם של נושאי הסרט.

ביום שלאחר פיגועי 11 בספטמבר, פרסם מור באתרו האישי מסר לפיו אם מישהו ריסק את המטוסים כנקמה כנגד ממשל בוש, הרי שהמקומות שנפגעו, בהם ניו יורק, בוסטון, פנסילבניה ווושינגטון (מהם ואליהם נחטפו המטוסים) היו מקומות בהם רוב האזרחים הצביעו כנגד הנשיא בוש ומפלגתו. מסר זה עורר ביקורת בטענה כי משתמע ממנו שריסוק מטוסים באזורים בהם יש רוב לתומכי בוש הוא מעשה מוצדק. ביקורת נוספת נגעה לכך שבעת שהאומה האמריקנית התאחדה באבלה, עסק מור בפוליטיקה ובביקורת על ממשלו של בוש.

על אף המחלוקת מסביב לסרטיו ודעותיו, זכה מור להצלחה כלכלית רבה הן כבמאי והן כסופר. סרטיו זכו להצלחה הקופתית הרבה ביותר לה זכה סרט תיעודי מעולם, ולפרסים רבים.

חיים אישיים

מור נישא לקת'לין גלין ב-19 באוקטובר 1991. הוא אימץ את בתה של גלין, נטלי, מנישואיה הקודמים. הזוג התגרש ב-17 ביוני 2013. בשנת 2005, הופיע מור בטיים 100 כאחד מבין 100 האנשים המשפיעים בעולם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מייקל מור בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מייקל מור (באנגלית אמריקאית)

• מייקל מור, ברשת החברתית פייסבוק
• מייקל מור, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מייקל מור, ברשת החברתית אינסטגרם
• מייקל מור, סרטונים בערוץ היוטיוב
• מייקל מור, ברשת החברתית Goodreads
• מייקל מור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מייקל מור, באתר AllMovie (באנגלית)
• מייקל מור, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• מייקל מור, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• מייקל מור, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• מייקל מור, באתר אייטונס (באנגלית)
• מייקל מור, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מייקל מור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אורי קליין, עניין פנימי, על הסרט "סיקו", באתר הארץ, 31 בינואר 2008
• ג'וסלין נובק, טיפול שיניים בגואנטאנמו, באתר הארץ, 20 במאי 2007
• אמיר שוורץ, קולנוע: מגלה את אמריקה, כלכליסט, 08.12.09
• מתן שירם, ברק אובמה, מאחוריך, גלובס, 16 בדצמבר 2009
• נאומו של מור במרץ 2011 בוויסקונסין בעד המהפכה הכלכלית כנגד בעלי ההון (עם תרגום לעברית)