מייקל מקדונל

מייקל פרנסיס ג'וזף מקדונל (באנגלית: Michael Francis Joseph McDonnell;‏ 15 בינואר 1882 – 12 באפריל 1956) היה שופט בריטי שעמד בראש בית המשפט העליון בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי בתואר "Chief Justice" (התואר המקביל בעברית של אותה תקופה – "זקן השופטים"). מבקריו מקרב היישוב העברי ראו בו אנטישמי ועוין ליישוב היהודי.

מייקל מקדונל
Michael McDonnell

אין תמונה חופשית
לידה	1882 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	1956 (בגיל 74 בערך)
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	קולג' סנט ג'ון
תקופת כהונה	?–1956
תקופת הפעילות	?–1956
תפקידים בולטים	נשיא בית משפט עליון

קורות חיים

מייקל פרנסיס ג'וזף מקדונל נולד בלונדון בשנת 1882 למשפחה אירית קתולית. בנעוריו למד בבית הספר "סט. פול" בלונדון (St. Paul's School), בית ספר פרטי לנערים. בשנת 1909 כתב ספר אודות בית ספר זה. בראשית המאה העשרים מילא תפקידים שיפוטיים בשירות הקולוניאלי הבריטי בחוף הזהב, בגמביה ובסיירה לאון.

"זקן השופטים" בארץ ישראל

מקדונל הגיע לארץ ישראל בשנת 1927 לכהן כזקן השופטים במקום סר תומאס הייקראפט, שכיהן בתפקיד זה בין השנים 1922–1927 והיה ידוע ביושרו ובהגינתו.

מקדונל כיהן בבית המשפט המנדטורי כ"זקן השופטים" בין השנים 1927–1936. בתפקידו נתגלה האיש כארכי-שמרן פרו ערבי ואנטישמי. הוא תואר כמי ש"תיעב יהודים והיה סנוב", וכמי ש"שילב באישיותו תחושת תיעוב חזקה כלפי היהודים עם סנוביזם מעמדי אנגלי". מערכת המשפט בארץ ישראל בתקופת המנדט הייתה, בהתאם לנהוג בבריטניה, נבדלת מן השלטון הכללי ובלתי תלויה בו. בתחושת אי תלות זו ראה עצמו מקדונל חופשי שלא להסתיר את שנאתו ליהודים. דוגמה לכך היא פסק דינו במשפט "היועץ המשפטי נגד רובשוב". זלמן רובשוב הואשם בבזיון בית המשפט עקב מאמרי ביקורת על הטיה של בית המשפט שפורסמו בעיתון דבר. השופט מקדונל סירב להחיל לגביו פסיקה אנגלית שקבעה כי הליכי ביזיון בית המשפט צריכים להיות נדירים. מקדונל פסק כי הליכים אלו אכן נדירים באנגליה, שם קיימת מסורת בת מאות שנים של כיבוד בית המשפט, אולם הם "חיוניים במושבות קטנות המורכבות בעיקר מאוכלוסייה צבעונית".

מאבקו נגד נורמן בנטוויץ'

מקדונל היה מתנגד חריף של היועץ המשפטי לממשלת המנדט הבריטי נורמן בנטוויץ', יהודי יליד אנגליה וציוני.

התנגשות רבתי בין מקדונל לבנטוויץ' אירעה ב"פרשת קרקעות זיתא", הקשורה לרכישת אדמות ערבים בארץ ישראל על ידי היהודים. יהודייה - אמריקאית, שירשה הון רב, החליטה להקדיש את הונה לרכישת קרקעות עבור יהודים בארץ ישראל. בתיווכו של אלכסנדר אהרנסון, נמצאו 5,000 דונם מקרקעות הכפר הערבי זיתא ליד טולכרם, שהיו בבעלות משותפת של כלל תושבי הכפר, אלא שלצורך רכישתם היה צורך להכריז עליהן כרכושה של אחת ממשפחות הכפר שנאותה לחתום על מסמכי המכירה. הדבר הושג באמצעות הליכים משפטיים לא כשרים. השופט היהודי יוסף סטרומזה היה מעורב בהליכים אלו וככל הנראה פעל שלא בתום לב אלא ממניעים ציוניים. לאחר שהקרקע נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם רושמיה היהודים התעוררו כמה מבני הכפר זיתא וביקשו לבטל את הרישום שהושג לדבריהם באמצעי מרמה. היועץ המשפטי לממשלה נורמן בנטוויץ' הורה, בדצמבר 1927, להעביר את העניין למזכיר הראשי של ממשלת המנדט, השני בהיררכיה לאחר הנציב העליון. הוקמה ועדה בראשות שופט שקבע במרץ 1928 כי סטרומזה "נהג ברשלנות רבה". זקן השופטים מקדונל דחה בזעם את המסקנות הרפות של הוועדה ודרש למצות את הדין נגד סטרומזה. בסופו של דבר הייתה ידו של מקדונל על העליונה, ובנטוויץ' נאלץ להקים ועדה נוספת בראשותו והחלו להתגלגל הליכים שבסופם הכריז שר המושבות הבריטי, סידני וב הלורד פאספילד, ב-10 בספטמבר 1930 לנציב העליון לפטר את השופט סטרומזה.

בשנת 1931, לאחר עזיבתו של בנטוויץ' בעקבות פציעתו בניסיון התנקשות, התבטא מקדונל כי הוא חש כתוצאה מכך ב"הקלה רבה".

בתקופת הנציב ווקופ

עם הגיעו לארץ בשנת 1931 של הנציב העליון ארתור ווקופ, מי שחיים ויצמן תיאר אותו "הטוב שבנציבי ארץ ישראל", החלה תקופה חדשה, חיובית יותר, ביחסה של ממשלת המנדט ליישוב. ווקופ היה מקובל על הנהגת היישוב, שעמה קשר קשרים. חלק מאנשי הפקידות הנמוכה ביצע בשטח מדיניות חיובית זאת, אך אחדים מעמודי התווך של המדיניות האנטי-ציונית נשארו בתפקידיהם, כשהם מהווים משקל נגד למדיניות התמיכה ביישוב היהודי של הנציב העליון. בהם היו אדוארד קית'-רוץ', הארי לוק וזקן השופטים מייקל מקדונל.

השופט מקדונל ישב בהרכב שביטל את הרשעתו של אברהם סטבסקי ברצח ארלוזורוב, בהיעדר עדות מסייעת לעדותה של סימה ארלוזורוב.

בימי מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט

עם פרוץ המאורעות בשנת 1936, החלה ממשלת המנדט לעצור את מנהיגי המהומות, אך מאידך לא העזה לפגוע בחברי הוועד הערבי העליון. בעמדת פשרה זו תמכו מפקד משטרת המנדט רוי ספייסר ולואיס אנדרוס, שנחשבו מידידי היישוב. לעומתם ניצבה חבורה שנייה של פקידי ממשל פרו-ערביים ובראשם קית-רוץ' ומקדונל, שסברו כי הפתרון למהומות הוא הפסקת העלייה היהודית לארץ ישראל, והתנגדו לדרכו של הנציב העליון. מקדונל גילה בפסיקותיו יחס בקורתי כלפי הפעולות שנקטה ממשלת המנדט נגד המרד ומתח ביקורת על הממשלה המדכאת לדבריו את השאיפות הלאומיות של הערבים ועמד בגלוי ובאופן עקבי לימין הערבים בפעולותיהם נגד היהודים.

בהיותו ראש המערכת השיפוטית, גרמו עמדותיו לכך שהמערכת הפחיתה באופן ניכר את כמות ההרשעות בעבירות שבוצעו במהלך המאורעות. בשנת 1936 נרשמו בארץ ישראל 260 מקרי רצח, 67 מאלו שנאשמו בהם הורשעו, אך אף גזר דין מוות לא הוצא אל הפועל. ברשומות הצבא הבריטי נרשם כי אף אחד מאנשי עז א-דין אל-קסאם שנתפסו עוד בסוף שנת 1935 לא הועמד לדין והורשע אלא בסוף שנת 1936 בגבור המאורעות.

כחלק מפעולות דיכוי המרד הרסו הבריטים בקיץ 1936 מספר מאות של בתים בעיר העתיקה של יפו, שהיוו סבך של סמטאות צרות וצפופות, שימשו עמדות לירי וידוי אבנים והקשו על תנועת כוחות הצבא, במבצע שכונה מבצע עוגן. אלפים מתושבי הבתים שנהרסו פונו מהם. העניין הגיע לדיון בבית המשפט העליון המנדטורי בעתירה שהגיש ערבי תושב יפו שביתו נהרס. השופט מקדונל בפסק דינו מתח בקורת חריפה על ממשלת המנדט שלדבריו שיקרה למפונים ונימקה את ההריסה בטענה כי זהו פרויקט שיקום, בעוד שהייתה זו פעולה ביטחונית.

כתב השופט מקדונל בפסק דינו:

" The petitioner... has done a public service in exposing what I am bound to call the singularly disingenuous lack of moral courage displayed by the Administration in the whole matter... It would have been more creditable if the Government, instead of endeavoring to throw dust in people's eyes by professing to be inspired by aesthetic or other quasi-philanthropic motives, such as those concerned with town planing or public health... has said frankly and truthfully that it was primarily for defence purposes "

("העותר...עשה שרות לציבור בחושפו את מה שאני נאלץ לכנות חוסר אומץ לב מוסרי וחוסר כנות שהופגנו על ידי הממשל בכל הפרשה. ...היה זה אמין יותר מצד הממשלה, במקום להתאמץ ולזרות חול בעיני הבריות, בהצהירה כי המניעים שלה היו אסתטיים וכאילו פילנתרופיים, כמו תכנון ערים ובריאות הציבור... הייתה אומרת בגלוי ובכנות כי היו אלה בעיקר מטרות ביטחון").

הערבים ששמחו על דברים אלו, שלדעתם חשפו את פרצופה האמיתי של ממשלת המנדט, מהרו להדפיס את הפיסקה האמורה מתוך פסק הדין בכרוז בשפה האנגלית היה מיועד לחלוקה לחיילים ולשוטרים הבריטים ונשא את הכותרת: דוגמה לשיטות שאומצו על ידי ממשלת פלשתינה בהנהלת הארץ.

סילוקו מארץ ישראל

פסק הדין עורר את חמתו של ווקופ. לדבריו תקע מקדונל סכין בגבה של הממשלה. אחרי פסק דין כזה והרושם שעשה על הערבים - אמר הנציב העליון - לבאי כוח המוסדות הלאומיים של היישוב - אין הוא יכול לדעת כמה זמן יעבור עד שאפשר יהיה להשקיט את המהומות.

הוחלט לסלק את מקדונל מארץ ישראל. הוצעה לו הבחירה בין משרה שיפוטית נמוכה באחת ממושבות אנגליה או פרישה לגמלאות והוא בחר לצאת לגמלאות. כיוון שהיה רק בן 54 הוצאה פקודת חוק מיוחדת עבורו (Sir Michael McDonnell Pension Ordinance, 1936) שהקנתה לו זכויות פנסיה מלאות. עוד לפני תום שנת 1936 חזר מקדונל לבריטניה. הארי הרברט טראסטד החליף אותו בתפקיד זקן השופטים. שלטונות המנדט דאגו לכך שעם פרישתו יצהיר מקדונל כי פרש מרצונו החופשי. כאשר ב-18 בנובמבר 1936 הציג אחד מחברי הפרלמנט הבריטי שאילתה לסגן שר המושבות ויליאם אורמסבי-גור, מה היו נסיבות פרישתו של מקדונל מתפקיד זקן השופטים בפלשתינה, השיב השר כי ב-21 באוקטובר מסר מקדונל הצהרה בבית המשפט שבה נכתב: "הוד מלכותו הואיל לאשר את פרישתי לגמלאות החל מתום חופשתי הקרובה. מזכיר המדינה נתן הסכמתו למשאלתי בהתירו לי, בכפוף לעזיבתי את ארץ ישראל, להיות משוחרר מביצוע כל תפקידי הרשמיים".

באנגליה

בשנת 1939, שלוש שנים לאחר שובו לאנגליה, התראיין מקדונל לעיתון האנטישמי הבריטי "The Patriot" ואמר כי שלוש מאות אלף יהודי אנגליה, מתוך אוכלוסייה של ארבעים מיליון, הם הגורם למחאה בבית הנבחרים נגד הספר הלבן. הוא הזהיר את אזרחי אנגליה מפני השפעתם הרעה של הפליטים היהודים שהגיעו מגרמניה.

בתחילת 1939 שימש מקדונל יועץ של המשלחת הערבית בועידת סנט ג'יימס. במסגרת זאת, העלה מקדונל טענת לתקפותם של מכתבי מקמהון אל מול הטענה הבריטית שמכתבי מקמהון לא היו בגדר הבטחה מפורשת מצד בריטניה.

לאחר שנת 1939 לא מילא יותר מקדונל כל תפקיד ציבורי או מדיני. הוא מת בשנת 1954.^{[דרושה הבהרה]}

ספריו

• A history of St. Paul's School, Chapman and Hall, 1909
• The Arab case: The McMahon correspondence, s.n, 1939

לקריאה נוספת

• ספר תולדות ההגנה כרך ב'. הוצאת מערכות, 1977.
• תום שגב, ימי הכלניות. הוצאת כתר, 1999.
• אסף לחובסקי, "תדמיות קולוניאליות ומשפט אנגלי בבית המשפט העליון של ארץ ישראל המנדטורית" זמנים 56, 93-86, 1996.

• Assaf Likhovski, Law and Identity in Mandate Palestine, UNC Press, 2006

• נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל: בין קושטא לירושלים '1930-1900 , הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, 2008.
• נתן ברון, "הטוב בנציבים" מול "שונא היהודים" - הסכסוך הגדול בין הנציב העליון ווקופ וזקן השופטים מקדונל על רקע "הריסות יפו", 1936", מחקרי משפט אונ' בר-אילן, כרך כ"ה (1), 2009, עמ' 285.
• שמעון שטרית, על השפיטה - מערכת הצדק במשפט, ידיעות ספרים, 2004, הפרק "פרשת הריסת המבנים ביפו והתפטרותו של נשיא בית המשפט העליון מדונל (1936) – פגיעה באי־התלות השיפוטית?", עמ' 72–74.

קישורים חיצוניים

• על דו"ח הוועדה לעניין מכתבי מקמהון באתר Jewish virtual library.
• יובל יועז, השופט היהודי המודח הראשון, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2005
• כתבי מייקל מקדונל בפרויקט גוטנברג (באנגלית)