מיסה סולמניס (בטהובן)
מיסה סולמניס (מלטינית: Missa solemnis) ברה מז'ור, אופוס 123 – יצירה של לודוויג ואן בטהובן מהשנים 1817–1823 הנחשבת לאחד מהישגיו הגדולים של המלחין. חשיבותה כמוזיקה לטקסט הפולחני עולה על זו של כל מיסה אחרת שנכתבה באותה תקופה.
בטהובן עצמו, בשנותיו האחרונות, התייחס אליה כמעולה ביצירותיו, ואף כי לא הצליחה להגיע לאותה מידת פופולריות שהשיגו רבות מן הסימפוניות והסונאטות, היא מייצגת את בטהובן בשיא כוחו. זו היצירה השנייה שבטהובן כתב לטקסט המיסה, אחרי המיסה בדו מז'ור, אופוס 86, יצירה הנופלת ממנה בהרבה במידת ההערכה שזכתה לה.
המוזיקולוג יו מקדונלד (אנ') כתב על היצירה:
הוא [בטהובן] ראה בה את היצירה הגדולה ביותר שלו. בראש הפרטיטורה הוא כתב: "Von Herzen – möge es wieder zu Herzen gehen!" (מן הלב: מי יתן ותיכנס ללב). אם יש יצירה משנותיו האחרונות של בטהובן המציגה את ראיית הקיום המורכבת שלו, הרי זו המיסה סולמניס, יותר מן הסימפוניה התשיעית, שהיא שיר תהילה כביר לאחוות אחים ולשאיפת אנוש למרומים, ויותר מרביעיות המיתרים האחרונות, המרוחקות מוודאויות השפה מכדי שאפשר יהיה לפרשן בנקל בכל התייחסות אנושית שהיא
— על מיסה סולמניס, באתר התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס[1]
המיסה כתובה לתזמורת קלאסית מלאה (כוללת טרומבונים), מקהלה בארבעה קולות וסולנים בקולות סופרן, אלט, טנור ובס.
מבנה עריכה
כמרבית המיסות, המיסה סולמניס כתובה בחמישה פרקים:
- קיריה: פרק זה, אולי המסורתי ביותר בפרקי המיסה, כתוב במבנה מסורתי של א-ב-א, עם כוראל איטי בחלק הראשון של הפרק והולכת קולות קונטרפונקטית יותר בכריסטה, שבו נכנסים גם ארבעת הסולנים.[2]
- גלוריה: שינויים מהירים במרקמים ובנושאים מציינים כל אחד מקטעי הטקסט של הגלוריה, הנפתחת בחקר של מפעם 3/4. הפרק מסתיים בראשונה משתי הפוגות כבדות המשקל של היצירה, על הטקסט In Gloria Dei Patris. Amen המובילה אל הרפריזה (רקאפיטולציה) של הטקסט והמוזיקה הראשוניים של ה"גלוריה".[3]
- קרדו: אחד הפרקים המרשימים ביותר שיצאו, קודם או אחר כך, מקולמוסו של בטהובן, נפתח בסקוונצה של אקורדים, שתבוא שוב לשימוש בפרק לצורך מודולציות. הקרדו, כמוהו כגלוריה, הוא לא פעם מרוץ מטורף ומבלבל בין שורות הטקסט. ההרמוניות המודליות הנוקבות של et incarnatus נכנעות לשיאי רגש גוברים והולכים ב-crucifixus ומגיעות להכרזת א-קפלה מרשימה ב-et resurrexit החולפת כמעט לפני שהחלה. אבל הראויה ביותר לציון בפרק זה היא הפוגה et vitam venturi החותמת אותו וכוללת את אחד הקטעים הקשים ביותר ברפרטואר המקהלתי, כאשר הנושא חוזר במהירות כפולה עד לסיום המפעים.[4]
ביצוע עריכה
הצורה המוזיקלית של המיסה סולמניס קרובה יותר לסימפוניה מלווה מקהלה מאשר למיסה כוראלית "מסורתית". הכתיבה מציגה את התעלמותו האופיינית של בטהובן מן המבצע ובמקומות אחדים היא מחמירה ביותר בתביעותיה, הן טכנית והן פיזית, רצופה שינויים פתאומיים בדינמיקה, במשקל ובמפעם. קשיים אלה נמשכים בעקביות לכל אורך היצירה, החל ב"קיריה" הפותח, שם ההברות קי-רי מושרות בפורטה או בספורצאנדו, אך ההברה הסופית היא בפיאנו.
כפי שצוין לעיל, הרפריזה של הפוגה Et vitam venturi מפרכת במיוחד, הן בשל השינויים הדקים לעומת ההצגה הקודמת של הנושא ושל הנושא הנגדי, והן משום שמהירותה גבוהה בערך כפליים.
גם תפקידי התזמורת כוללים קטעים תובעניים רבים, בהם סולו הכינור ב"סנקטוס" וכמה מן הקטעים הקשים ביותר לביצוע ברפרטואר לבסון ולקונטרבסון.
מחמת הקושי שביצירה, והדרישה לתזמורת מלאה הכוללת כנר ראשי סולן, אין מבצעים אותה לעיתים קרובות במקהלות חובבים ומקצועיות למחצה, האחראיות על רוב הביצועים האורטוריים.
תגובת הביקורת עריכה
אי-אילו מבקרי מוזיקה מוטרדים מן הבעיה, כפי שהציג אותה תיאודור אדורנו, כי: "במיסה סולמניס יש משהו משונה ויוצא דופן." מבחינות רבות, זו יצירה חריגה, אפילו לגבי בטהובן. היא חסרה אותה חקירת נושאים רצופה ומתמשכת באמצעות פיתוח, שהיא מסימני ההיכר המובהקים של בטהובן. הפוגות המאסיביות בסוף הגלוריה והקרדו מציבות אותה בשורה אחת עם יצירותיו המאוחרות - אבל העניין שגילה בו בזמן בצורת הנושא וריאציות בולט בהיעדרו. תחת זאת, מציגה המיסה סיפור מוזיקלי רציף, כמעט ללא חזרה, בעיקר בפרקי הגלוריה והקרדו, העולים באורכם על כל אחד משלושת האחרים. הסגנון, כפי שמציין אדורנו, קרוב לטיפול בנושאי בדרך החיקוי שאפשר למצוא אצל רבי-האמנים הפלמיים, כמו ז'וסקן דה פרה ויוהנס אוקכם, אבל לא ברור, אם בטהובן חיקה ביודעין את הטכניקות שלהם או שמדובר פשוט באבולוציה מתכנסת לענות על הדרישות המיוחדות במינן של טקסט המיסה. דונלד טובי קישר את בטהובן למסורת המוקדמת בדרך שונה:
אפילו באך או הנדל אינם יכולים להציג תחושת מרחב ומצלול גדולה יותר. אין כתיבה כוראלית מוקדמת יותר, המתקרבת כל כך לשחזור משהו מן הסודות האבודים של סגנון ג'ובאני פלסטרינה. אין עוד כתיבה כוראלית ותזמורתית, קודמת או מאוחרת יותר, החדורה בתחושה מסעירה יותר של צבעם הייחודי של כל אקורד, כל פוזיציה, כל טרצה כפולה או דיסוננס.
הדרך הטובה ביותר, אולי, להבין את חשיבותה של המיסה ביצירתו של בטהובן היא להכיר בייחודה ולראות את המגוון המרשים והאינדיבידואליות רבת העוצמה שלה כהשתקפות קשריו של בטהובן עצמו עם האלוהי.
יש אומרים, שטיפולו בטקסט - לרבות הוספת האות a בקטע ה"מיזררה" בגלוריה וההיפטרות המהירה מכמה שורות טקסט בקרדו, תחת כובד משקלם של שני תפקידי המקהלה אחרים והתזמורת - מצביע על התעלמות עקשנית מן התפיסות הדוגמטיות יותר של הכנסייה, בעוד שאחרים רואים בביטוי הרגשי העז של שני הפרקים המרכזיים כנות, שאי אפשר לראותה אלא כתולדה של אמונה אמיתית.
מה שברור הוא, שהמיסה סולמניס היא יצירה קשה ושנויה במחלוקת. בכך אפשר לראותה כמשקפת את אמונתו של בטהובן עצמו.[7]
קישורים חיצוניים עריכה
- מרים בר, "מיסה סולמניס", דבר, 25 באפריל 1969
- מיסה סולמניס, ביצוע היצירה בשלמותה
- אנציקלופדיה בריטניקה/מיסה סולמניס
- Kristin Diana Trayer: Ludwig van Beethoven's Missa Solemnis, Mass in D, Op.123 fulminiesaette.it
- Jan Swafford: Missa Solemnis, a Divine Bit of Beethoven, NPR, February 12, 2006