מיקרופיש (Microfiche) או דף זִעוּר[1] היא אחת משיטות האחסון האנלוגיות הקומפקטיות ביותר בשימוש נפוץ, לשמירת עותקים של ספרים, כתבי עת ועיתונים במוסדות שמחזיקים ספרייה כה גדולה שלא סביר להחזיק את תוכנה על מדפים. השימוש במיקרופיש נפוץ פחות מהשימוש במיקרופילם.
כרטיס מיקרופישמַקראה לדף זיעור
בכל כרטיס מיקרופיש אפשר לאצור 100 - 130 עמודים (תלוי בגודל העמוד המקורי). ספרייה של 20,000 מיקרופישים המכילה בין 10,000 ל-20,000 ספרים אפשר לאחסן בארון בגודל 1.5x0.5x2 מטר. כרטיס מיקרופיש הוא כרטיס עשוי פלסטיק, בערך בגודל של 10x15 ס"מ. בדרך כלל מופיעה כותרת תוכן באותיות הניתנות לקריאה לאורך אחת משפתיו. יחס ההקטנה המקובל הוא x24, מה שמאפשר לאחסן על כרטיס שכזה 7 שורות של 14 עמודים כל אחת. לחלק מהמיקרופישים מקודד מידע תוכן דיגיטלי בקצה התמונה המוצגת כדי לבצע שליפה אוטומטית.
בעבר נהגו לייצר מיקרופישים על ידי יצירת מיקרופילם בעזרת מצלמת מיקרופילם. לאחר פיתוח סרט הצילום, חתכו אותו לפסים קצרים שהוכנסו ידנית ל"חליפת מיקרופיש". את ה"חליפה" היה אפשר לשכפל. בשנות השבעים והשמונים פותחו מכונות שיכלו לייצר מיקרופיש הישר מציוד מחשבים היקפי. אלו כונו COM - ראשי תיבות של Computer Output Microfiche. השתמשו בהן כדי להפיץ כמויות גדולות של מידע משתנה תדיר לחברות ומוסדות שלא היו להם מסופי מחשב, אבל היו בשימושם קוראי מיקרופיש.
למיקרופיש מספר יתרונות:
הוא קומפקטי ועלויות האחסון שלו נמוכות בהרבה מאשר עלויות האחסון של מדיית הנייר המקורית. לשם השוואה, אחסון גיליון כתב עת על מיקרופיש מצריך רק 0.05% מהמקום שתופס הגיליון וממשקלו.
עלויות השכפול זולות יותר ככל שמספר העותקים גדל, והן זולות יותר מאשר שכפול נייר.
זו שיטה עמידה לארכוב. רוב המיקרופישים עשוים מפוליאסטר עם צבעי כסף-הליד בתוך ג'לטין קשה, ואורך החיים המוערך שלהם הוא 500 שנים (בתנאי מיזוג אוויר). באקלים טרופי ולח יש סכנה שפטריות יאכלו את הג'לטין המשמש לקבע את הכסף-הליד, ולכן משתמשים במערכות מבוססות-דיאזו שאורך החיים שלהן קצר בהרבה (20 שנה), עם משטחי פוליאסטר או אפוקסי.
מכשיר מיקרופיש מבט חזית. צולם בישראל 2017.כיוון שמדובר במדיה אנלוגית (צילום של המידע המקורי), קל מאוד להציג אותה. בניגוד למדיה דיגיטלית, כל שיש לעשות הוא להגדיל את הצילום.
עם זאת, למיקרופיש יש גם חסרונות:
החסרון העיקרי של המיקרופיש הוא שהתמונה קטנה מכדי להיקרא בעין בלתי מזוינת. יש להשתמש במכשיר שמקרין אותה לגודלה המקורי על מסך זכוכית או משטח קריאה אחר.
איתור: כיוון שהמדיה כה קטנה, אז קל להחזיר את המיקרופיש למקום הלא נכון, מה שיקשה מאוד על איתורו. לכן ישנן ספריות שנוהגות לאחסן את המיקרופישים באזור מוגבל לגישה, ומספקות את המיקרופישים על פי דרישה בלבד.
יצירת עותקים: אי אפשר להשתמש במכונת צילום כדי ליצור עותקים של המקור. יש להשתמש במכונה המשלבת סורק ומדפסת כדי ליצור עותק נייר. בספריות בדרך כלל יש מספר מועט של מכונות כאלו שמסוגלות לייצר עותקים על נייר, בתשלום.
שכפול: אפשר לשכפל את המיקרופיש המקורי מספר מוגבל של פעמים, בניגוד למדיה דיגיטלית שאינה מוגבלת בשכפול, וכוללת בדרך כלל מנגנונים לאיתור שגיאות ותיקונן.
בסוף המאה העשרים נפסק השימוש במיקרופיש לאחסון פלט מחשב, עקב המעבר לאחסון על גבי מדיה מגנטית ברשת מחשבים. יתרונה הגדול של השיטה החדשה הוא היכולת לקרוא את המסמך בכל מקום המחובר לרשת, ללא צורך בהעברה פיזית הנדרשת במיקרופיש. בנוסף לכך, בשיטה החדשה אין את החסרונות של המיקרופיש שנמנו לעיל.
מיקרופיש, דף שער בספרייה הלאומית