מלחמת אנגליה–ספרד (1585–1604)
| ערך ללא מקורות | |
המלחמה האנגלו-ספרדית (1585–1604) הייתה עימות לא רציף בין ספרד ואנגליה שמעולם לא הוכרז כמלחמה רשמית. המלחמה התאפיינה בקרבות במרווחי זמן ארוכים בין אחד לשני. תחילתה בשליחת כוח צבאי אנגלי להולנד בשנת 1585, תחת פיקודו של רוזן לסטר, כדי לעזור למרד ההולנדי בשלטון הבסבורג.
 | ||||||||||
| אוניות אנגליות והארמדה הספרדית, 8 באוגוסט 1588 | ||||||||||
| מלחמה: חלק ממלחמת שמונים השנים וממלחמות אנגליה–ספרד | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1585–1604 (כ־19 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי |
מלחמת אנגליה–ספרד (1625–1630)  | |||||||||
| מקום | האוקיינוס האטלנטי, האיים הבריטיים, ארצות השפלה, צרפת, ספרד, פורטוגל, האיים האזוריים, האיים הקנריים | |||||||||
| תוצאה | סטטוס קוו, הסכם לונדון (1604) | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
האנגלים ניצחו את הספרדים בקרב קדיס ב-1587, וניצלו מניסיון הפלישה של הארמדה הספרדית ב-1588, אך נכשלו בניסיון לפלוש לספרד ולפורטוגל ב-1589.
המלחמה הגיעה לקיפאון בסביבות סוף המאה במהלך המערכה בברטאן ובאירלנד. והסתיימה סופית בחוזה לונדון של 1604 בין נציגיו של מלך ספרד פליפה השלישי, והמלך החדש של אנגליה, ג'יימס הראשון. החוזה פסק על הפסקת ההתערבות האנגלית ביבשת, והפסקת הפעילות הפיראטית של אנגליה. ספרד השיגה את מרבית מטרות המלחמה שלה אך, כמו אנגליה, כמעט רוקנה את משאביה במהלך המלחמה.
ספרד חיזקה את הצי שלה במאה הבאה, וסוף סוף הייתה יכולה, ללא התקפות פירטיות ובאופן מהימן, להעביר מתכות יקרות ממושבותיה באמריקה. אנגליה האליזבתנית הפסידה ברוב הקרבות לספרד, גם ביבשה וגם בים, ונכנסה לחובות ואי סדר. תוכניותיה הקולוניאליות באמריקה עוכבו וכל משאביה הופנו למלחמת הגרילה באירלנד.
הגורמים למלחמה עריכה
בשנות ה-60 של המאה ה-16, פליפה השני, מלך ספרד התמודד עם הפרעות דתיות מתגברות, כאשר הפרוטסטנטיות רכשה חסידים בתחומיו בארצות השפלה. כמגן הכנסייה הקתולית, הוא ביקש לדכא את התנועה הפרוטסטנטית העולה בשטחיו, שבסופו של דבר התפוצצה למרד גלוי בשנת 1566. בינתיים, היחסים עם משטרה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה המשיכו להידרדר, בעקבות החזרת עליונות המלוכה שלה על הכנסייה האנגליקנית באמצעות חוק העליונות ב-1559; זה הוקם לראשונה על ידי אביה הנרי השמיני ובוטלה על ידי אחותה מרי הראשונה, אשתו של פליפה. החוק נחשב על ידי הקתולים כגזל של סמכות האפיפיור. קריאות של מנהיגי פרוטסטנטים אנגלים לתמוך במורדים ההולנדים הפרוטסטנטים נגד פליפה הגבירו עוד יותר את המתיחות, כמו גם הפרעות הקתוליות-פרוטסטנטיות בצרפת, שראו את שני הצדדים תומכים בפלגים הצרפתיים הנגדיים.
עניינים מסבכים היו מחלוקות מסחריות. פעילותם של מלחים אנגלים, שהחלה על ידי סר ג'ון הוקינז ב-1562, זכתה לתמיכתה שבשתיקה של אליזבת, למרות שממשלת ספרד התלוננה שהסחר של הוקינז עם מושבותיהם באיי הודו המערבית מהווה הברחה. בספטמבר 1568, משלחת עבדים בראשות הוקינז וסר פרנסיס דרייק הופתעה מהספרדים, וכמה ספינות נתפסו או הוטבעו בקרב סן חואן דה אולוה ליד וראקרוס שבספרד החדשה. קרב זה החמיץ את היחסים האנגלו-ספרדיים ובשנה שלאחר מכן עצרו האנגלים כמה ספינות אוצר שנשלחו על ידי הספרדים לספק לצבאם בהולנד. דרייק והוקינז הגבירו את הפיראטיות שלהם כדרך לשבור את המונופול הספרדי על הסחר האטלנטי. פרנסיס דרייק יצא למסע פרטי שבו הקיף בסופו של דבר את העולם בין 1577 ל-1580. נמלים קולוניאליים ספרדיים נבזזו ומספר ספינות נתפסו כולל גליאון האוצרות Nuestra Señora de la Concepción. כשהידיעות על מעלליו הגיעו לאירופה, יחסיה של אליזבת עם פליפה המשיכו להידרדר.
זמן קצר לאחר משבר הירושה הפורטוגזי של 1580, ניתנה תמיכה אנגלית לאנטוניו, אב המנזר של קראטו שנלחם אז במאבקו עם פליפה השני על כס המלוכה הפורטוגזי. פליפה בתמורה החל לתמוך במרד הקתולי באירלנד נגד הרפורמות הדתיות של אליזבת. גם הניסיונות של פליפה וגם של אליזבת לתמוך בפלגים מנוגדים הובסו.
ב-1584 חתם פליפה על הסכם ג'וינוויל עם הליגה הקתולית של צרפת כדי להביס את כוחות ההוגנוטים במלחמות הדת בצרפת. בארצות השפלה הספרדיות, אנגליה תמכה בחשאי בצד של המחוזות המאוחדים ההולנדים הפרוטסטנטיים, שנלחמו לעצמאות מספרד. בשנת 1584, נסיך אורנז' נרצח, והותיר תחושת דאגה כמו גם ואקום פוליטי. השנה שלאחר מכן הייתה מכה נוספת להולנדים עם כיבוש אנטוורפן על ידי כוחות ספרדים בראשות אלסנדרו פארנזה, דוכס פארמה. המורדים ההולנדים ביקשו עזרה מאנגליה, שאליזבת הסכימה לה שכן חששה שכיבוש ספרדי מחדש שם יאיים על אנגליה. בעקבות כך נחתם הסכם ה-Nonsuch - אליזבת הסכימה לספק להולנדים חיילים, סוסים וסובסידיות אך היא סירבה לריבונות הכוללת. בתמורה, ההולנדים מסרו ארבע ערי אזהרה שבהן הוחלפו חילות המצב על ידי חיילים אנגלים. פליפה ראה בכך הכרזת מלחמה גלויה נגד שלטונו בהולנד.
המלחמה עריכה
המלחמה האנגלו-ספרדית פרצה ב-1585, בעקבות תפיסת ספינות סוחר אנגליות בנמלים ספרדיים. בתגובה אישרה המועצה הפרטית האנגלית מיד מסע מלחמה נגד תעשיית הדיג הספרדית בניופאונדלנד ומחוץ למפרצים הגדולים. המסע זכה להצלחה עצומה, והוביל לאחר מכן לפעילות המתמשכת הראשונה של אנגליה ביבשת אמריקה. באוגוסט הצטרפה אנגליה למלחמת שמונים השנים לצד המחוזות המאוחדים ההולנדים הפרוטסטנטיים, שהכריזו על עצמאותם מספרד. באותה שנה הקימו האנגלים את יישוב העולם החדש הראשון שלהם, מושבת רואנוק הקצרה שהוקמה על ידי ראלף ליין.
המלכה באמצעות פרנסיס וולסינגהם הורתה לסר פרנסיס דרייק להוביל משלחת לתקוף את העולם החדש הספרדי במעין מכת מנע. דרייק הפליג באוקטובר לאיי הודו המערבית, ובינואר 1586 כבש והחריב את סנטו דומינגו. בחודש שלאחר מכן הם עשו את אותו הדבר בקרטחנה דה אינדיאס ובמאי הפליגו צפונה כדי לפשוט על סנט אוגוסטין בפלורידה. כשדרייק הגיע לאנגליה ביולי הוא הפך לגיבור לאומי. עם זאת, בספרד, החדשות היו אסון והניעו עוד יותר את הפלישה הספרדית לאנגליה על ידי המלך פליפה. תומאס קוונדיש יצא בינתיים עם שלוש ספינות ב-21 ביולי 1586 לפשוט על יישובים ספרדיים בדרום אמריקה. קוונדיש פשט על שלוש התיישבויות ספרדיות וכבש או שרף שלוש עשרה ספינות. בין אלו היה גליאון אוצר עשיר של 600 טון 'סנטה אנה', מאגר האוצרות הגדול ביותר שנפל אי פעם בידי אנגליה. קוונדיש הקיף את הגלובוס וחזר לאנגליה ב-9 בספטמבר 1588.
המרד ההולנדי (1585–1587) עריכה
.jpg)
רוברט דאדלי, רוזן לסטר נשלח למחוזות המאוחדים בשנת 1585 עם משלחת מכובדת וקיבל את תפקיד המושל של המחוזות המאוחדים שהוצע לו. אולם הדבר נתקל בזעם מצד אליזבת שלא הביעה כל רצון בריבונות כלשהי על ההולנדים. צבא שכירי חרב אנגלי היה נוכח מתחילת המלחמה והיה בפיקודו של סר ג'ון נוריס הוותיק. הם שילבו כוחות אך היו לא מאוישים במלואם ולא ממומנים, והתמודדו מול אחד הצבאות החזקים באירופה בראשות אלכסנדר פארנזה, דוכס פארמה. במהלך המצור על כראבה בשנה שלאחר מכן, דאדלי ניסה להקל עליו, אך מפקד חיל המצב ההולנדי האדויג' ואן המרט הסגיר את העיר לספרדים. דאדלי זעם כששמע על אובדנו הפתאומי של כראווה והוציא להורג את ואן המרט, מה שזעזע את ההולנדים. לכוח האנגלי היו לאחר מכן כמה הצלחות, והוא כבש את אקסל ביולי ואת דוסבורג בחודש שלאחר מכן. אולם הדיפלומטיה הגרועה של דאדלי עם ההולנדים החמירה את המצב. הבסיס הפוליטי שלו נחלש וכך גם המצב הצבאי. מחוץ לזוטפן הובס כוח אנגלי והמשורר הבולט פיליפ סידני נפצע אנושות, מה שהיווה מכה אדירה למורל האנגלי. זוטפן עצמה ודוונטר נבגדו על ידי האצילים הקתולים ויליאם סטנלי ורולנד יורק, מה שפגע עוד יותר במוניטין של לסטר. לבסוף הוטל מצור על סלואיס עם חיל מצב אנגלי ברובו והיא נכבשה על ידי הדוכס מפרמה ביוני 1587, לאחר שההולנדים סירבו לסייע בחילוץ העיר מהמצור. זה הביא להאשמות הדדיות בין לסטר למחוזות המאוחדים.
עד מהרה הבין לסטר עד כמה מצבו חמור וביקש להיקרא בחזרה. הוא התפטר מתפקידו כמושל - כהונתו הייתה כישלון צבאי ופוליטי, וכתוצאה מכך הוא נהרס כלכלית. לאחר עזיבתו של לסטר, בחרו ההולנדים את בנו של נסיך אורנז', הרוזן מאוריץ מנסאו, כבעל העיר והמושל. במקביל מונה פרגרין ברטי למפקד הכוחות האנגלים בהולנד.
הארמדה הספרדית עריכה
ערך מורחב – הארמדה הספרדית
ב-8 בפברואר 1587, הוצאתה להורג של מרי, מלכת הסקוטים, הזעימה את הקתולים באירופה. כנקמה על הוצאתה להורג של מרי, פליפה נשבע לפלוש לאנגליה כדי להציב מלך קתולי על כס המלוכה. באפריל 1587 ספגו הכנותיו של פיליפ מכה כאשר פרנסיס דרייק שרף 37 ספינות ספרדיות בנמל קדיס, וכתוצאה מכך נאלץ לדחות את הפלישה לאנגליה למעלה משנה.
ב-29 ביולי השיג פיליפ את סמכות האפיפיור להפיל את אליזבת, שהודתה על ידי פיוס החמישי, ולהציב את מי שיבחר על כס המלכות של אנגליה. הוא הרכיב צי של כ-130 ספינות, שהכיל 8,000 חיילים ו-18,000 מלחים. כדי לממן את המאמץ הזה, האפיפיור סיקסטוס החמישי התיר לפליפה לגבות מיסי מסע צלב. סיקסטוס הבטיח סבסוד נוסף לספרדים אם יגיעו לאדמת אנגליה.
ב-28 במאי 1588 הפליגה הארמדה בפיקודו של דוכס מדינה סידוניה להולנד, שם הייתה אמורה לאסוף כוחות נוספים לפלישה לאנגליה. כשהארמדה הפלגה בתעלת למאנש, הצי האנגלי בראשות צ'ארלס הווארד, הרוזן הראשון מנוטינגהאם ופרנסיס דרייק נלחם קרב התשה עם הספרדים מפלימות' לפורטלנד ולאחר מכן לסולנט, ומנע מהם לאבטח כל נמל אנגלי. הספרדים נאלצו לסגת לקאלה. בעוד הספרדים עגנו שם במערך הגנה בצורת סהר, האנגלים השתמשו בספינות אש כדי לשבור את המערך ולפזר את הספינות הספרדיות. בקרב גרבליינס שלאחר מכן תקף הצי האנגלי את הארמדה ואילץ אותה להפליג צפונה במים סוערים מסוכנים יותר בדרך הארוכה הביתה. כשהפליגו מסביב לסקוטלנד, ספגה הארמדה נזקים קשים ואובדן חיים ממזג אוויר סוער. כשהם התקרבו לחוף המערבי של אירלנד תנאים סוערים מזיקים יותר אילצו ספינות לעלות לחוף בעוד שאחרות נהרסו. המחלות גבו מחיר כבד כשהצי סוף סוף צלע בחזרה לנמל.
תוכניות הפלישה של פליפה כשלו בחלקן בגלל מזג אוויר אומלל וניהול כושל שלו עצמו, ובחלקן בגלל המאמצים הימיים ההגנתיים האופורטוניסטיים של האנגלים ובני בריתם ההולנדים. הכישלון של הארמדה סיפק ניסיון רב ערך בשייט הימאים עבור יורדי הים האנגלים. בעוד האנגלים הצליחו להתמיד בהגנה כנגד הספרדים ולהמשיך לשלוח חיילים לסייע לאויביו של פליפה השני בהולנד ובצרפת, מאמצים אלה הביאו מעט תגמולים מוחשיים.[16] אחת ההשפעות החשובות ביותר של האירוע הייתה שכישלון הארמדה נתפס כסימן לכך שאלוהים תמך ברפורמציה הפרוטסטנטית באנגליה. אחת המדליות שנחתו כדי לחגוג את הניצחון האנגלי נשאה את הכתובת הלטינית/עברית Flavit יהוה et Dissipati Sunt (מילולית: "ה' נשף והם התפזרו"; באופן מסורתי תורגם בחופשיות רבה יותר: "הוא נשף ברוחותיו, והן התפזרו ").
הארמדה האנגלית עריכה
ארמדה נגדית אנגלית בפיקודו של סר פרנסיס דרייק וסר ג'ון נוריס הוכנה בשנת 1589 עם שלוש משימות:
- להשמיד את צי האוקיינוס האטלנטי הספרדי החבוט, שהיה בתיקון בסנטנדר, לה קורוניה ובסן סבסטיאן בצפון ספרד.
- ביצוע נחיתה בליסבון, פורטוגל ולעורר שם מרד נגד המלך פליפה השני (פיליפה הראשון, מלך פורטוגל) ולהעלות את המתיימר דום אנטוניו, אב המנזר של קראטו לכס המלכות הפורטוגלי.
- כיבוש האיים האזוריים במידת האפשר כדי להקים בסיס קבוע וללכוד את צי האוצר הספרדי הנכנס.
מכיוון שהמשימה הזו הונפקה כחברת מניות משותפת, לדרייק היו משקיעים לרצות, ולכן, במקום לדבוק בפקודות המלכה, הוא עקף את סנטנדר לטובת מה שהוא עושה הכי טוב; לחפש שוד, שלל ותגמולים כספיים. הוא התחיל בנחיתה מפתיעה בקורוניה ב-4 במאי, שם נכבשה העיר התחתית ונבזזה, ומספר ספינות סוחר נתפסו. נוריס זכה אז בניצחון צנוע על כוח מיליציית סיוע ספרדית בפואנטה דל בורגו. אולם כאשר האנגלים לחצו על המתקפה על המצודה, הם נהדפו עם אבדות כבדות. בנוסף, מספר ספינות אנגליות נתפסו על ידי כוחות הצי הספרדי.
שבועיים לאחר מכן, לאחר שלא הצליחו לכבוש את קורוניה, יצאו האנגלים והפליגו לעבר ליסבון ב-26 במאי, אך בגלל ארגון גרוע (היה להם רק תותחי מצור מעטים), חוסר תיאום והרעבה, גם הכוח הפולש לא הצליח לכבוש את ליסבון. ההתקוממות הצפויה של הפורטוגלים הנאמנים לקראטו מעולם לא התממשה. עם הגעת תגבורת פורטוגזית וספרדית, האנגלים נאלצו לסגת והפליגו צפונה, והשליכו את ההרוגים במאה לאורך הדרך, שם דרייק החריב ושרף את ויגו. ויליאם פנר הצעיר שהגיע מאנגליה עם 17 ספינות אספקה בפיקודו של קפטן קרוס הופרד מהצי לאחר סערה ומצא את עצמו פונה לכיוון הארכיפלג של מדיירה, ובסופו של דבר עגן בפורטו סנטו, שם, למחרת, הצטרפו אליו עוד שבע ספינות אנגליות. הם כבשו את האי וסיפקו את עצמם מחדש במהלך היומיים הבאים. לאחר שלא הצליחו למצוא את שאר הצי, הם הפליגו לאנגליה. דרייק ניסה להפליג לכיוון האיים האזוריים, אך לא הצליח לשוט נגד הרוח השלטת. לנוכח התחלואה ומקרי המוות הגוברים, הוא נטש את התוכנית וצלע בחזרה לפלימות' תוך שאוניותיו של קפטן דייגו דה ארמבורו מציקות לו כמעט לאורך כל הדרך.
אף אחד מהיעדים לא הושג וההזדמנות להכות מכה מכרעת נגד הצי הספרדי המוחלש אבדה. המשלחת דלדה את המשאבים הכספיים של האוצר של אנגליה, ששוחזר בקפידה בתקופת שלטונה הארוך של אליזבת הראשונה, וכישלונה היה כל כך מביך, שגם היום, אנגליה בקושי מכירה בכך שאי פעם קרה. באמצעות הזדמנות אבודה זו, הצליח פליפה להחיות את הצי שלו כבר בשנה הבאה, ושלח 37 ספינות עם 6,420 איש לברטאן, שם הקימו בסיס פעולות על נהר בלאווט. האנגלים וההולנדים לא הצליחו בסופו של דבר לשבש את הציים השונים של איי הודו למרות המספר הרב של אנשי צבא שהתגייס מדי שנה. לפיכך, ספרד נותרה המעצמה השלטת באירופה במשך כמה עשורים.
המרד ההולנדי (1588–1598) עריכה
.jpg)
זמן קצר לאחר תבוסת הארמדה, הכוח של הדוכס מפארמה ירד מתוכנית הפלישה. בסתיו העביר דוכס פארמה את כוחו צפונה לכיוון ברגן אופ זום ולאחר מכן ניסה לצור על העיירה המוחזקת על ידי אנגליה בכוח משמעותי. עם זאת, האנגלים בתחבולה הצליחו להדוף את הספרדים ואילצו את נסיגתו של פארמה בהפסדים כבדים שהגבירו את המורל ההולנדי והאנגלי כאחד. בשנה שלאחר מכן ברטי, בהוראת אליזבת הראשונה, יצא לצרפת עם כוח לעזור לפרוטסטנטים במאבקם נגד הליגה הקתולית. סר פרנסיס ויר קיבל את הפיקוד על הכוחות האנגלים לאחר מכן - תפקיד בו שמר במהלך חמש עשרה מסעות, בהצלחה כמעט בלתי פוסקת.
בשנת 1590 פתח כוח אנגלו-הולנדי בפיקודם של הנסיך מאוריץ ו-ויר בהתאמה מסע במטרה לכבוש את ברדה. בהישג יוצא דופן, כוח תקיפה קטן התחבא בתוך דוברת כבול לפני תקיפת פתע מוצלחת שכבשה את העיר. כשהכוחות הספרדיים בצרפת תומכים בליגה הקתולית כמו גם בארצות השפלה, הצליח מאוריץ לנצל את ההזדמנות, וכך החל כיבוש מחדש הדרגתי של הולנד, שנודע על ידי ההולנדים כ'עשר שנות הזוהר'. זמן קצר לאחר ברדה השתלטו האנגלו-הולנדים מחדש על זוטפן ודוונטר, מה שהחזיר את היוקרה האנגלית לאחר בגידותיהם הקודמות. לאחר שהביסו את הספרדים תחת הדוכס מפארמה בקנודסנברג ב-1591 נוצר אמון חדש בצבא. חיילים אנגלים הרכיבו בשלב זה כמעט מחצית מהצבא ההולנדי. הכיבוש מחדש נמשך כאשר Hulst, ניימכן, Geertruidenberg, Steenwijk וקואבורדן נכבשו כולם בתוך השנתיים הבאות. בשנת 1593 ניסיון ספרדי בראשות פרנסיסקו ורדוגו לכבוש מחדש את קואבורדן הסתיים בכישלון כאשר האנגלו-הולנדים בפיקודו של מאוריץ ו-ויר שחררו את המקום במהלך האביב של 1594. לבסוף, לכידת חרונינגן בקיץ 1594 אילצה את הצבא הספרדי לצאת מהמחוזות הצפוניים מה שהוביל לשיקום מוחלט של שבעת המחוזות.
לאחר ההצלחות הללו, אליזבת יכלה לראות את האמון הרב בצבא וחידשה את ההסכם עם המחוזות המאוחדים בשנת 1595. חיילים אנגלים זכו לשבחים רבים מההולנדים נשמרו על כ-4,000 איש. הם היו אמורים להיות משולמים על ידי המדינות והמלכה תיפרע גם על הוצאות הכתר בתשלומים עד להשלמת שלום.
בשנת 1595 חודשה המערכה של מאוריץ כדי להשתלט מחדש על ערי חבל טוונטה מידי הספרדים. זה התעכב לאחר שהוטל מצור על אואי במרץ, אך מאוריץ לא הצליח למנוע את נפילתה. כאשר מאוריץ אכן יצא למתקפה ניסיון לכבוש את גרול ביולי הסתיים בכישלון כאשר כוח ספרדי תחת כריסטובל דה מונדרגון הוותיק בן ה-90 שחרר על העיר. לאחר מכן ניסה מאוריץ לכבוש את העיר ריינברג בספטמבר אך מונדרגון הביס את המהלך הזה בקרב הליפה. לאחר מכן נאלץ מאוריץ לבטל התקפות מתוכננות נוספות שכן מרבית חייליו האנגלים והסקוטים נסוגו כדי להשתתף בהתקפה על קדיס. תחת מפקדם החדש, אלברכט השביעי, ארכידוכס אוסטריה, הספרדים ניצלו את הרגיעה הזו וכבשו מחדש את הולסט בשנה שלאחר מכן מה שהוביל לקיפאון ממושך במערכה ועיכבה את הכיבוש מחדש.
עד 1597, פשיטת הרגל הספרדית והמלחמה בצרפת העניקו לאנגלו-הולנדים יתרון. בקרב טרנהוט כוח ספרדי הופתע והודף; ויר והרוזן מלסטר הצטינו במיוחד. כשהספרדים מוסחים מהמצור על אמיין בצרפת, מאוריץ פתח במתקפה בקיץ. הפעם גם רינברג וגם גרונלו נכבשו על ידי ההולנדים. לאחר מכן, לכידתם של Bredevoort, Enschede, Ootsmarsum, Oldenzaal, ולבסוף לינגן עד סוף השנה. הצלחת המתקפה הביאה לכך שרוב שבעת המחוזות הצפוניים של הולנד נכבשו מחדש על ידי הרפובליקה ההולנדית ונוצר מחסום משמעותי לאורך נהר הריין.
מלחמה ימית ופריבטירים עריכה
בנובמבר 1588, הורה פליפה השני לבנות 21 גלואנים חדשים, כולם גדולים. 12 מהם נבנו בנמלים קנטבריים ובלטו בזכות מספרם והשמות שקיבלו; הם היו ידועים כ"שנים עשר השליחים". בנוסף, נבנו 6 בפורטוגל, 2 בגיברלטר ו-1 בווינארוז; כולם נכנסו לשירות בפרק זמן קצר מאוד. פליפה הקים אז בסיס ימי בבריטני שאיים על אנגליה ואיפשר מערכת שיירות מתוחכמת ורשת מודיעין משופרת אשר סיכלה ניסיונות של הצי האנגלי על צי האוצרות הספרדי במהלך שנות ה-90 של המאה ה-16. הדבר הודגם בצורה הטובה ביותר על ידי השמדת השייטת שהוביל אפינגהם ב-1591 ליד האיים האזוריים, שהתכוונה לארוב לצי האוצר. בקרב זה כבשו הספרדים את ספינת הדגל האנגלית, הנקמה, לאחר התנגדות עיקשת של הקפטן שלה, סר ריצ'רד גרנוויל. לאורך שנות ה-90, ליווי שיירות ענק אפשרו לספרדים לשלוח פי שלושה כסף מאשר בעשור הקודם.
עם זאת, סוחרי סוחרים אנגליים או קורסיירים הידועים בשם "כלבי הים של אליזבת" זכו להצלחה גדולה יותר. בשלוש השנים שלאחר תבוסת הארמדה הספרדית, יותר מ-300 אוצרות נלקחו מהספרדים בשווי כולל מוצהר של הרבה יותר מ-400,000 פאונד. אנשי חצר אנגלים סיפקו כסף למשלחות שלהם וגם לאחרים, ואפילו אליזבת עצמה השקיעה בהם. הרוזן מקמברלנד ערך מספר משלחות וכמה מסעות אכן הניבו רווח - הראשון שלו היה מסע האיים האזוריים ב-1589. אחרים נכשלו עם זאת בגלל מזג אוויר גרוע ומסעו ב-1591 הסתיים בתבוסה עם גליאות ספרדיות ליד ברלנגאס. קמברלנד עם סר וולטר ראלי ומרטין פרובישר שילבו חוסן פיננסי וכוח שהובילו למשלחת הצי האנגלי המצליחה ביותר במלחמה. מחוץ לאי פלורס בשנת 1592, הצי האנגלי כבש קאראק פורטוגלית גדולה, ה-Madre de Deus, והערים על צי ספרדי בראשות אלונסו דה באזן. התגמול של המשלחת היה שווה כמעט למחצית מההכנסות השנתיות המלכותיות של ממלכת אנגליה והניב לאליזבת תשואה של פי 20 על השקעתה. העושר הזה העניק לאנגלים התלהבות נרגשת לעסוק במסחר המפואר הזה. ראלי עצמו בשנת 1595 יצא למסע לחקור את נהר האורינוקו בניסיון למצוא את העיר המיתולוגית אל דוראדו; תוך כדי כך שדדו האנגלים את היישוב הספרדי טרינידד. עם זאת, ראלי הגזים את העושר שנמצא שם עם שובו לאנגליה. ראלי תמך במשלחת אחרת בראשות אמייס פרסטון וג'ורג' סומרס הידועה כמשלחת פרסטון סומרס לדרום אמריקה, שבלטה בהתקפה יבשתית נועזת שהביאה ללכידת קראקס.
רבות מהמשלחות מומנו על ידי סוחרים לונדונים מפורסמים, והבולט שבהם הוא ג'ון ווטס. משלחת ווטס שמומנה לברזיל הפורטוגזית בראשות ג'יימס לנקסטר ראתה את לכידתן והשדוד של רסיפה ואולינדה - דבר שהיה רווחי מאוד עבור שניהם. בתגובה לפיראטיות האנגלית נגד הסוחרים שלהם, המלוכה הספרדית החזירה את הדנקירקרים אשר הרסו את הספנות והדיג האנגלי בים הבלתי מוגן ברובו סביב אנגליה.
ללא ספק הפריבטיר האנגלי המצליח ביותר היה כריסטופר ניופורט שזכה לגיבוי כספי על ידי ווטס. ניופורט יצא בשנת 1590 לפשוט על איי הודו המערבית הספרדית ובקרב שלאחר מכן ראה את תבוסתה של שיירה ספרדית חמושה אך ניופורט איבד את זרועו הימנית במהלך הקרב. למרות זאת ניופורט המשיך במיזמים - המצור על מערב קובה בשנת 1591 היה המיזם המוצלח ביותר של פיראטים אנגליים שנעשה במהלך המלחמה. גם דרייק וגם הוקינז מתו ממחלה במשלחת המאוחרת יותר בשנים 1595–1596 נגד פוארטו ריקו, פנמה ומטרות אחרות באמריקה הספרדית, נסיגה קשה שבה ספגו האנגלים אבדות כבדות בחיילים ובספינות למרות מספר ניצחונות צבאיים קלים.
באוגוסט 1595 נחת כוח ימי ספרדי מבריטני בראשות קרלוס דה אמסקיטה בקורנוול, פשט ושרף את פנזנס וכמה כפרים סמוכים.
במהלך קיץ 1596, משלחת אנגלו-הולנדית בפיקודו על הצעיר החביב על אליזבת, הרוזן מאסקס, החריבה את קדיס, מה שגרם לאובדן משמעותי לשייטת הספרדית, הותירה את העיר בחורבות ועיכבה את הנחיתה הצפויה לאנגליה. בעלות הברית לא הצליחו ללכוד את האוצר, מכיוון שהמפקד הספרדי הספיק להצית את ספינות האוצר בנמל, ולשלוח את האוצר לתחתית הנמל, משם הוא נשלה מאוחר יותר. למרות כישלונו לכבוש את צי האוצר, החרבת קדיס נחגג כניצחון לאומי הדומה לניצחון על הארמדה הספרדית, ולמשך זמן מה היוקרה של אסקס התחרתה ביוקרתה של אליזבת.
במקום לשלוט ולמסות את נתיניו, הכתר האנגלי התחרה בהם על רווח פרטי; זה לא הצליח בכך, מכיוון שהמסעות הימיות הגדולות לא היו רווחיות בסך הכל. האחרונה במשלחות הצי האנגלי הגדולות התקיימה בשנת 1597, בהנהגת הרוזן מאסקס המכונה מסע האיים. המטרה הייתה להשמיד את הצי הספרדי וליירט צי אוצר באיים האזוריים. אף אחד מהם לא הושג והמשלחת הסתיימה בכישלון יקר, ואסקס בשובו ננזף על ידי המלכה על כך שלא הגן על החוף האנגלי.
בעוד המלחמה הפכה לעול גדול על האוצר האנגלי, היא התבררה כרווחית עבור מספר פריבטירים אנגלים. בשנותיה האחרונות, הפיראטיות האנגלית למרות התחזקותן של שיירות הצי הספרדי - המשלחת האחרונה של קמברלנד לאיים הקריביים ב-1598 הובילה ללכידת סן חואן, והצליחה היכן שדרייק נכשל. ניופורט פגע בטובסקו ב-1599 בעוד ויליאם פארקר פשט בהצלחה על פורטובלו ב-1601. בשנת 1603 כריסטופר קליב פגע בסנטיאגו דה קובה ובפשיטה האחרונה של המלחמה ניופורט שדד את פוארטו קבאלוס. לבסוף, ימים ספורים לפני החתימה על הסכם השלום באוגוסט 1604, האדמירל לעתיד אנטוניו דה אוקנדו הביס ולכד פריבטיר אנגלי במפרץ קדיס.
עד סוף המלחמה, הצי האנגלי הרס את צי הסוחר הפרטי הספרדיים. הפיראטים המפורסמים ביותר שזכו לשבחים מהספרות והתעמולה האנגלית נטו לתקוף ספינות דיג או סירות בעלות ערך נמוך לכתר הספרדי. מטענים ספרדיים אמנם נלקחו בשיעור התשה; כמעט 1,000 נתפסו עד סוף המלחמה, והיו בממוצע ערך מוצהר של כ-100,000-200,000 ליש"ט לכל שנת המלחמה. בנוסף, על כל מטען ספרדי שהוחזר, מטען אחר נשרף או הושחת, ונוכחותם של כל כך הרבה קורסיירים אנגלים הרתיעה כמה סוחרים ספרדים מלרדת לים. זה הביא למסחר ספרדי ופורטוגזי רב על ספינות הולנדיות ואנגליות, מה שבעצמו יצר תחרות. אף על פי כן, לאורך כל המלחמה ציי האוצרות החשובים של ספרד נשמרו על ידי מערכת השיירות שלהם.
המרד ההולנדי (1598–1604) עריכה
_-_Veldslag_(1640)_-_Sevilla_Bellas_Artes_22-03-2011_12-07-38.jpg)
בשנת 1598, הספרדים בפיקודו של פרנסיסקו מנדוסה כבשו מחדש את ריינברג ומורס במסע המלחמה הידוע כחורף הספרדי של 1598–1599. מנדוסה ניסה אז לכבוש את האי בומלרווארד אך ההולנדים והאנגלים בפיקודו של מאוריץ מנסאו סיכלו את הניסיון והביסו אותו בזלטבומל. מנדוסה נסוג מהאזור והתבוסה גרמה לכאוס בצבא הספרדי - התרחשו מרד ורבים ערקו. בשנה שלאחר מכן הסנאט ההולנדי בראשות יוהאן ואן אולדנברנוולדט ראה את הכאוס בצבא הספרדי והחליט שהגיע הזמן שמוקד המלחמה יתרכז בפלנדריה הקתולית. למרות מחלוקת מרה בין מאוריץ וואן אולדנברנוולדט, ההולנדים ויחידה נכבדה של הצבא האנגלי בפיקודו של פרנסיס ויר הסכימו באי-רצון. הם השתמשו באוסטנדה (עדיין בידיים הולנדיות) כבסיס לפלישה לפלנדריה. מטרתם הייתה לכבוש את עיר המעוז הפרטית דנקרק. בשנת 1600 הם התקדמו לכיוון דנקרק ובקרב מוצלח הנחילו האנגלו-הולנדים תבוסה נדירה לצבא הספרדי בראשות הטרציו בקרב ניופורט בו נטלו האנגלים חלק מרכזי. עם זאת, דנקרק לא נכבשה, שכן מחלוקות בפיקוד ההולנדי הביאו לכך שכיבוש ערים בכיבוש ספרד בשאר הרפובליקה קיבלה עדיפות. כוחו של מאוריץ נסוג אפוא ועזב את ויר לפקד על אוסטנדה לנוכח מצור ספרדי קרוב.
כשהמצור על אוסטנדה יצא לדרך, מאוריץ יצא למתקפה על גבול הריין בקיץ 1600. ריינברג ומורס נכבשו שוב מהספרדים שוב, אם כי ניסיון מצור על הרטונבוש נכשל במהלך חודשי החורף. באוסטנדה בינואר 1602 לאחר שזכה לתגבור, עמד ויר בפני מתקפה חזיתית ספרדית ענקית שאורגנה על ידי הארכידוכס אלברכט ובקרבות מרים נהדף באבידות כבדות. ויר עזב את העיר זמן קצר לאחר מכן והצטרף למאוריץ בשטח, בעוד אלברכט, שספג ביקורת רבה ממפקדי הצבא על הטקטיקה שלו, הוחלף באמברוסיו ספינולה המוכשר. המצור נמשך עוד שנתיים כשהספרדים ניסו לתפוס את נקודות החוזק של אוסטנדה במלחמת התשה יקרה. בערך באותו זמן מאוריץ המשיך במערכה שלו, כראווה נכבשה מחדש אך ויר נפצע קשה במהלך המצור. ניסיון של ההולנדים והאנגלים להקל על אוסטנדה התרחש באמצע שנת 1604 אך האי של נמל סלויס הוטל עליו מצור ונכבש במקום זאת. זמן קצר לאחר שחיל המצב של אוסטנדה נכנע סופית, לאחר מצור של כמעט ארבע שנים שעלה באלפי חיים - עבור הספרדים, זה היה ניצחון פירוס.
צרפת עריכה
נורמנדי הוסיפה חזית חדשה במלחמה ואיום של ניסיון פלישה נוסף על פני התעלה. בשנת 1590, הנחיתו הספרדים כוח ניכר בברטאן כדי לסייע לליגה הקתולית הצרפתית, וגירשו את הכוחות האנגלים וההוגנוטים מחלק גדול מהאזור. המרתו של אנרי הרביעי לקתוליות ב-1593 זיכתה אותו בתמיכה צרפתית רחבה בתביעתו לכס המלכות, במיוחד בפריז (שם הוכתר בשנה שלאחר מכן), עיר שעליה צר ללא הצלחה ב-1590. ב-1594 הצליחו כוחות אנגלו-צרפתים. לשים קץ לתקוות הספרדיות להשתמש בנמל הגדול של ברסט כנקודת שיגור לפלישה לאנגליה על ידי כיבוש מבצר קרוזון.
מלחמות הדת בצרפת פנו יותר ויותר נגד הקשוחים של הליגה הקתולית הצרפתית. עם חתימת הברית המשולשת ב-1596 בין צרפת, אנגליה וההולנדים, שלחה אליזבת 2,000 חיילים נוספים לצרפת לאחר שהספרדים כבשו את קאלה. בספטמבר 1597 כוחות אנגלו-צרפתיים בפיקודו של אנרי כבשו מחדש את אמיין, שישה חודשים בלבד לאחר שהספרדים כבשו את העיר, והביאו לעצירה של שורה של ניצחונות ספרדיים. למעשה, השיחות האינטנסיביות הראשונות על שלום בין הכתר הצרפתי והספרדי כבר החלו לפני הקרב, ואנשי הליגה הקשוחים כבר איבדו את התמיכה העממית ברחבי צרפת לאנרי המתחדש לאחר המרתו לקתוליות הרומית שהתחזקה בהצלחותיו הצבאיות. בנוסף, הכספים הספרדיים היו בנקודת שבירה בגלל המלחמות בצרפת, בהולנד ונגד אנגליה. לפיכך, פליפה שהיה חולה מאוד החליט להפסיק את תמיכתו בליגה ולהכיר סוף סוף בלגיטימיות עלייתו של אנרי לכס המלכות הצרפתי. ללא תמיכה ספרדית, שחקני הליגה האחרונים הובסו במהירות. במאי 1598 חתמו שני המלכים על שלום ורווינס שסיים את האחרונה במלחמות האזרחים הדתיות ואת ההתערבות הספרדית עימה.
אירלנד עריכה
בשנת 1594, החלה מלחמת תשע השנים באירלנד, כאשר האדונים של אלסטר יו אוניל ויו אודונל האדום התייצבו נגד השלטון האנגלי בתמיכה ספרדית לא סדירה, תוך שיקוף של תמיכת אנגליה במרד ההולנדי. בזמן שהכוחות האנגליים הכילו את המורדים באירלנד במחיר גבוה באנשים, בסבל כללי ובכספים, הספרדים ניסו שתי ארמדות נוספות, ב-1596 ו-1597: הראשונה התנפץ בסערה מול צפון ספרד, והשנייה סוכלה ממזג אוויר גרוע כשהתקרבה לחוף האנגלי. פליפה השני מת ב-1598, ויורשו פליפה השלישי המשיך במלחמה אך בהתלהבות פחותה.
בסוף 1601 שלחו הספרדים ארמדה אחרונה צפונה, הפעם משלחת מוגבלת שנועדה להנחית כוחות באירלנד כדי לסייע למורדים. רק חצי מהצי הגיע בגלל סערה שפיזרה אותו וזו שהגיעה נחתה הרחק מכוחות המורדים האיריים. הספרדים נכנסו לעיירה קינסלה עם 3,000 חיילים ומיד הושמו במצור על ידי האנגלים. עם הזמן הגיעו בני בריתם האירים לכתר את כוח המצור אך חוסר התקשורת עם המורדים הוביל לניצחון אנגלי בקרב קינסיל. הספרדים הנצורים קיבלו את תנאי הכניעה המוצעים וחזרו הביתה, בעוד המורדים האירים החזיקו מעמד, נכנעו ב-1603, מיד לאחר מות אליזבת.
המלך החדש של אנגליה, ג'יימס הראשון, היה בנה הפרוטסטנטי ויורשו של מרי, מלכת הסקוטים הקתולית, שהוצאתה להורג הייתה סיבה קרובה למלחמה. ג'יימס ראה בעצמו משכין השלום של אירופה, והמטרה הסופית של מדיניות החוץ האידיאליסטית שלו הייתה האיחוד המחודש של הנצרות. לכן, כאשר ג'יימס הגיע לכס המלכות האנגלי, הצו הראשון שלו היה לנהל משא ומתן לשלום עם פליפה השלישי.
סוף המלחמה עריכה
עם תום המלחמה בצרפת, פליפה השלישי חיפש שלום גם עם אנגליה. עד 1598 המלחמה הפכה ארוכה ויקרה עבור ספרד. גם אנגליה והרפובליקה ההולנדית היו עייפות מלחמה ושני הצדדים חשו צורך בשלום. עם זאת, במשא ומתן לשלום בבולון בשנת 1600, דרישות ספרד נדחו בתוקף על ידי האנגלים וההולנדים. אף על פי כן, המסלולים הדיפלומטיים נותרו פתוחים בין אלברכט השביעי, ארכידוכס אוסטריה ואשתו האינפנטה איזבלה (אחותו של פליפה) שמטרותיהם היו שונות במדיניותן מזו של פליפה. פליפה רצה לשמר את ההגמוניה של האימפריה הספרדית, בעוד הארכידוכס ואיזבלה חיפשו שלום ויחסי ידידות.
זמן קצר לאחר הניצחון באירלנד בשנה שלאחר מכן, הצי האנגלי בפיקודו של ריצ'רד לבסון ערך מצור על ספרד. מחוץ לפורטוגל, הם הפליגו לתוך מפרץ ססימברה, שם נכחו צי של שמונה גליאות ספרדיות תחת פדריקו ספינולה (אחיו של אמברוסיו ספינולה) ואלבורו דה באזן. ספינולה כבר הקים את הבסיס שלו בסלואיס בפלנדריה ואסף עוד אוניות מתוך כוונה לתקוף נגד אנגליה. ביוני 1602 הביס לבסון את הספרדים, מה שהביא לטביעת שתי גליאות ולכידה של קאראק פורטוגלית עשירה. חודשים לאחר מכן, בתעלת למאנש, הצי של ספינולה אסף גליאות נוספות והפליג דרך התעלה פעם נוספת אך הובס שוב על ידי שייטת ימית אנגלו-הולנדית ממיצרי דובר. הגליאות הנותרות של ספינולה הגיעו בסופו של דבר לסלויס. התוצאה של פעולה זו אילצה את הספרדים להפסיק פעולות ימיות נוספות נגד אנגליה למשך שארית המלחמה. אולם לאחר מותה של אליזבת הראשונה, העדיפות של ספרד לא הייתה עוד פלישה לאנגליה, אלא כיבוש אוסטנדה.
האמנה והשלכותיה עריכה
האמנה החזירה את המצב לקדמותו; התנאים היו נוחים הן לספרד והן לאנגליה. עבור ספרד הבטיחה האמנה את מעמדה כמעצמה מובילה בעולם השדרוג של ספרד למערכת השיירות אפשר לה להגן על ציי האוצרות שלה ולשמור על מושבות העולם החדש שלה. התמיכה האנגלית במרד ההולנדי נגד המלך הספרדי, הגורם המקורי למלחמה, פסקה. הספרדים יכלו בעקבות כך לרכז את מאמציהם בהולנדים, בתקווה להפיל אותם על ברכיהם. אולם נטישה מוחלטת של העניין ההולנדי לא הובטחה בהסכם. לעומת זאת, עיירות האזהרה בהולנד שבידי אנגליה לא נכנעו למרות דרישות ספרד. המצור על אוסטנדה וסלואיס הורשו להימשך עד תום אותן מסעות בהתאמה. ההולנדים עד 1607 ניצחו למעשה; הספרדים לא נתנו את מכת הנוק-אאוט שלהם שהם קיוו לה, והפוגה של 12 השנים הכירה למעשה בעצמאות הרפובליקה.
עבור אנגליה ההסכם היה ניצחון דיפלומטי כמו גם הכרח כלכלי. יחד עם זאת, ההסכם היה מאוד לא פופולרי בקרב הציבור האנגלי, שרבים מהם ראו בו שלום משפיל רבים חשו שג'יימס נטש את בעלת בריתה של אנגליה, הולנד, על מנת לפייס את הכתר הספרדי והדבר פגע בפופולריות של ג'יימס. האמנה, לעומת זאת, דאגה להגנה על הרפורמה הפרוטסטנטית שם, וג'יימס ושריו סירבו לדרישה הספרדית לסובלנות קתולית באנגליה. לאחר התבוסה בקינסיל ב-1602, נחתם הסכם מליפונט בשנה שלאחר מכן בין ג'יימס הראשון לבין המורדים האירים. בהסכם לונדון שלאחר מכן ספרד התחייבה שלא לתמוך במורדים.
האמנה התקבלה ברוח יפה בספרד חגיגות ציבוריות גדולות נערכו בויאדוליד, בירת ספרד, שם אושררה האמנה ביוני 1605, בנוכחות משלחת שגרירים אנגלית גדולה בראשות הלורד אדמירל צ'ארלס הווארד. אף על פי כן, חלק מחברי הכמורה הקתולית מתחו ביקורת על נכונותו של פליפה השלישי לחתום על הסכם בעל "כוח כפירה".
הוראות האמנה אישרו לסוחרים וספינות מלחמה של שתי המדינות לפעול מהנמלים המתאימים זה לזה. הסחר האנגלי עם ארצות השפלה הספרדיות (בעיקר העיר אנטוורפן) וחצי האי האיברי חודש. ספינות מלחמה ספרדיות ופריבטירים הצליחו להשתמש בנמלים אנגלים כבסיסים ימיים כדי לתקוף את הספנות ההולנדית או כדי להעביר חיילים לפלנדריה.
המלחמה הסיטה את המאמצים הקולוניאליים של בית טיודור, אך האנגלים שהשקיעו במשלחות פרטיות במהלך המלחמה השיגו רווחים אדירים, והותירו אותם במקומות טובים למימון מיזמים חדשים. כתוצאה מכך הצליחה החברה הלונדונית להקים יישוב בווירג'יניה ב-1607. הקמת חברת הודו המזרחית בשנת 1600 הייתה משמעותית לצמיחתה של אנגליה (ולאחר מכן בריטניה הגדולה) כמעצמה קולוניאלית. מפעל הוקם בבאנטן, ג'אווה, בשנת 1603, בעוד שהחברה הפרה בהצלחה וברווח את המונופול הספרדי והפורטוגלי. בעוד שהסחר הבלתי חוקי שהתחיל עם המושבות הספרדיות הופסק, היה מבוי סתום בנוגע לדרישות האנגליות לזכות לסחור באיי הודו המזרחית והמערבית, שספרד התנגדה לכך בתוקף. בסופו של דבר הסיבוכים הביאו לכך שהאמנה נמנעה מכל אזכור של העניין.
עבור ספרד הייתה תקווה שאנגליה תבטיח בסופו של דבר סובלנות לקתולים, אך מזימת אבק השריפה ב-1605 הרסה כל אפשרות לכך. תגובת הנגד האנטי-קתולית שנוצרה בעקבות גילוי המזימה סיימה לצמיתות את החששות הפרוטסטנטים ששלום עם ספרד פירושו בסופו של דבר פלישה של ישועים ואוהדים קתולים, שכן חוקי הסרבנות האליזבתניים נאכפו בקשיחות על ידי הפרלמנט.
אנגליה וספרד נשארו בשלום עד 1625.