מלחמת תאילנד–צרפת
מלחמת תאילנד–צרפת (בתאית: กรณีพิพาทอินโดจีน, בצרפתית: La Guerre franco-thaïlandaise) (1941-1940) הייתה מלחמה שהתנהלה מחודש אוקטובר 1940 עד מאי 1941 בין ממלכת תאילנד (סיאם לשעבר) לבין "המדינה הצרפתית" של משטר וישי. עילת המלחמה הייתה התביעה התאילנדית להחזרת שטחים מהודו-סין הצרפתית, שהשתייכו בעבר לממלכת סיאם.
.jpg) | ||||||||||||||||||||||
| הודו-סין הצרפתית ושכנותיה | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | אוקטובר 1940 – 9 במאי 1941 (כ־31 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הודו-סין | |||||||||||||||||||||
| עילה | תביעה טריטוריאלית של תאילנד | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | לא מוכרעת.[1] יפן תיווכה את שביתת הנשק. ניצחון אסטרטגי של תאילנד שקיבלה שטחים מצרפת.[2] | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | שטחים בלאוס (3 מחוזות) ובקמבודיה (2 מחוזות) שאיבדה בעבר תאילנד (סיאם) לטובת הודו-סין הצרפתית | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
תוך כדי משא ומתן עם צרפת, זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, הסתבר כי ממשלת צרפת הייתה מוכנה לשינויים בגבולות הודו-סין – תאילנד, אבל לשינויים קלים בלבד. בעקבות כניעת צרפת בפני גרמניה הנאצית וכיבושה, סבר ראש ממשלת תאילנד האוטוריטרי, הגנרל-מייג'ור פלק פיבונסונגרם, כי נוצרה הזדמנות פז להשיג מחדש את השטחים שאיבדה תאילנד בימי המלך צ'וללונגקורן (ראמה החמישי) לטובת לאוס וקמבודיה שבהודו-סין הצרפתית.
כיבוש צרפת המטרופוליטנית על ידי גרמניה כחלק מהמערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, החליש את הניהול הצרפתי של המושבות שמעבר לים, כולל הודו-סין. המנהל הקולוניאלי המקומי ראה עצמו במחסור ברמת הסיוע והאספקה הנדרשת. אחרי שיפן פלשה להודו-סין בספטמבר 1940, נאלצו הצרפתים תחת משטר וישי להסכים לנוכחותם של בסיסים צבאיים יפנים במושבה. הכניעה הצרפתית ליפנים בהודו-סין שכנעה עוד יותר את המשטר של פיבון כי צרפת של וישי לא תהיה מסוגלת לעמוד בהצלחה בעימות עם תאילנד.
הקשר עריכה
ב-12 ביוני 1940 הסיכמה ממשלת תאילנד לחתום עם צרפת על הסכם אי-התקפה, אבל אחרי קריסתה של ההגנה הצרפתית מול גרמניה הנאצית בשנת 1940, הבחין ראש הממשלה התאילנדי פיבון בהזדמנות לארצו להחזיר לעצמה את השטחים מקמבודיה שאיבדה לטובת צרפת בימי שלטונו של המלך צ'ולאלונגקורן, בשנים 1904 ו-1907. פיבון ביקש לנקום את ה"השפלות" שגרמה צרפת לארצו בשנת 1867 כשהשתלטה על ממלכת קמבודיה שהייתה עד אז בת חסות של תאילנד, ובשנת 1893 כשגם לאוס נלקחה מתחת החסות התאילנדית וסופחה להודו-סין הצרפתית החלשת המטרופולין באירופה עשתה את המשך השליטה הצרפתית בהודו סין קשה ורווית סכנות. אחרי הפלישה של יפן להודו סין ב-25-22 בספטמבר 1940 הממשל הקולוניאלי, חסר סיוע ותגבורות, נאלץ להסכים לנוכחות היפנית במושבה. ההתנגדות הצרפתית החלשה לפולשים שכנעה את משטרו של פיבון בבנגקוק כי עימות צבאי עם צרפת ישתלם.
הכוחות המעורבים עריכה
הכוחות הצרפתים עריכה
הכוחות הצרפתים בהודו-סין כללו 60,000 חיילים, מתוכם 12,000 שמוצאם בצרפת (ששירתו ברגימנטים שכונו "רגימנטים של הריבון"). הם היו מחולקים ל-41 גדודי רגלים, שני רגימנטים של תותחנים, וגדוד הנדסה קרבית. חולשת הצד הצרפתי הייתה המחסור בטנקים: היו לו רק 20 מסוג רנו FT מול 134 של צבא תאילנד. חיל האוויר של משטר וישי בהודו-סין כלל כ-מאה מטוסים, מהם כשישים יכלו להישלח בקו הראשון:30 מסוג פוטה 25 (Potez 25), 4 פרמאן 221, 6 פוטה 542, 9 מוראן-סולנייה M.S. 406 ו-8 לואר 130.
הכוחות התאילנדים עריכה
הצבא המלכותי התאילנדי של התקופה היה מצויד היטב יחסית. הוא כלל כ-60,000 חיילים, מחולקים לארבע ארמיות, כשהחשובה ביניהן הייתה ארמיית בוראפה בת חמש אוגדותיה. הגופים העצמאיים הנתונים בפיקוד הישיר של המפקדה העליונה של הצבא כללו שני גדודים ממונעים של פרשים, גדוד תותחנים, גדוד קשר, גדוד הנדסה וגדוד משוריין. לרשות חיל התותחנים עמדה תערובות של תותחי קרופ מיושנים, תותחי בופורס מודרניים ומרגמות מסע, כמו כן 60 "טנקטים" Carden-Lloyd ו-30 מזקו"מי ויקרס סימן 6
חיל האוויר חיל הים התאילנדים נהנו מתשומת לב מיוחדת מצד הממשלה. החל מ-שנות ה-1930 לרשות חיל האוויר המלכותי של תאילנד עמדו כ-200 מטוסי קרב ו-120 מטוסי אימונים. החרם האמריקאי מאוקטובר 1940 דחף את בנגקוק לבקש יותר אספקה מיפן: בחורף 1940 קיבלה תאילנד 33 נקג'ימה Ki-20 ו-9 מפציצי מיצובישי Ki-21, וכן כשלושים מיצובישי קי-30. עם זאת השתמשה תאילנד יותר בדגמים ישנים יותר, בעיקר מרטין B-10.
חיל הים המלכותי כלל כשלושים יחידות, לרבות ספינות משמר חופים, אוניות מחופי שריון מתוצרת יפן, תונבורי וסרי איותאיה (מצוידות בארבעה תותחים של 203 מ"מ), 9 ספינות טורפדו מתוצרת איטליה (מצוידות ב- שישה צינורות לשיגור טורפדו של 533 מ"מ) ו-4 צוללות חופים (שסופקו בשנת 1938 על ידי יפן). בנוסף היו ברשות תאילנד יחידה אווירית קטנה ללחימה נגד צוללות ושני גדודי נחתים (רובאי ים).
המבצעים הצבאיים עריכה
פריצת המלחמה עריכה
אחרי הפגנות לאומניות ואנטי-צרפתיות בבנגקוק פרצו תקריות בגבול לאורך נהר המקונג. חיל האוויר התאילנדי, במצב של עליונות מספרית, הפציץ את ויינטיאן, סיסופון ואת באטאמבאנג ללא כל חשש.
מבצעים ביבשה ובאוויר עריכה
כוחות חיל האוויר הצרפתי ניסו לבצע פשיטות תגמול, אבל גרמו נזקים מזעריים. האדמירל ז'אן דקו, מושל הודו סין, הודה שהטייסים התאילנדים צברו ניסיון ממשי. [דרוש מקור].בדצמבר 1940 כבשה תאילנד את פאק לאי ואת מחוז צ'מפסאק.
בהתחלת ינואר 1941 הכוחות התאילנדים של ארמיית בוראפה (הארמייה המזרחית) וארמיית איסאן (בצפון-מזרח) יצאו למתקפה על לאוס וקמבודיה. ההגנה הצרפתית עלתה מיד מדרגה, אולם יחידות צרפתיות רבות לא עמדו מול כוחות תאילנדים מצוידות טוב יותר. התאילנדים כבשו מהר את לאוס, בעוד שבקמבודיה ההגנה הצרפתית הייתה יעילה יותר.
ב-16 בינואר 1941 יצאה צרפת באמצעות הגדוד הזר החמישי של חיל הרגלים למתקפת נגד תוך פשיטה על הכפרים התאילנדים יאנג דנג חום ופהום פריאב, שבהם התנהלו הקרבות האכזריים ביותר. בסופו של דבר מתקפת הנגד הצרפתית נעצרה והסתיימה בנסיגה. אך התאילנדים לא יכלו לרדוף אחרי הכוחות הצרפתיים, מכיוון שהמשוריינים שלהם נפגעו ושותקו על ידי תותח צרפתי נגד טנקים.
הקרב הימי בקו צ'אנג עריכה
כשהמצב היבשתי של הצרפתים היה בכי רע הורה האדמירל ז'אן דקו (Decoux) לאדמירל טרו (Terraux) מפקד הצי הצרפתי בהודו סין לצאת למבצע נגד חיל הים התאילנדי. ניתנה פקודה לאוניות המלחמה הזמינות לתקוף במפרץ תאילנד. ב-16 בינואר נעשו סיורים אוויריים בסטאהיפ (בקצה המזרחי של מפרץ בנגקוק) ובקו צ'אנג. בוקר ליום 17 בינואר 1941 "הקבוצה המזדמנת", צי מזדמנן מורכב מהאונייה הסיירת "לאמוט פיקה", מספר ספינות טורפדו (אוויזו) "דימון ד'אירוויל" (Dumont d'Urville), "אדמירל שארנה" (Amiral Charner) וכן הספינות "מארן" ו"טאיר" (Tahure), תחת פיקודו של קפטן רז'י בראנז'ה, מפקד הסיירת, תקף את הספינות התאילנדיות בקו צ'אנג.
אף על פי שהצי התאילנדי היה יותר מודרני ועלה כמותית על הצי הצרפתי, הצרפתים התקיפו אותו בעוז והקרב הסתיים בניצחונם המלא. בתום קרב שנמשך כמעט שעתיים, מאזן האבדות היה כבד בצד התאילנדי. ספינות הטורפדו "צ'ונבורי", "טראט" "סונגחלה" נטבעו. ספינת המשמר המשוריינת "תונבורי" התהפכה אחוזת להבות. אחותה, "סרי איותאיה" נטבעה גם היא. חלק ניכר מהצי התאילנדי נחרב. מספר האבדות בנפש שונה לפי המקורות. לפי נתוני חיל הים הצרפתי, בצד התאילנדי נהרגו כ-300 אנשים ושרדו רק 80. קרב ק'ו צ'אנג היה הניצחון הימי האחרון של צרפת. אמנם ב-24 בינואר התחולל גם קרב אווירי שבו שדה התעופה סיאם ריפ על ידי אנגקור נפגע על ידי מטוסים מפציצים תאילנדים.
שביתת הנשק והסכם השלום עריכה
מתוך רצון להבטיח לעצמה את שיתוף הפעולה של תאילנד, יפן הזדרזה לתווך בסכסוך. באמצעות אולטימטום היא כפתה תחילה שביתת נשק לשני הצדדים היריבים החל מ-28 בינואר. ב-9 במאי בלחץ יפני, חתמה צרפת על הסכם שלום שדרכו ויתרה על מחוזות באטאמבנג וסיאם ריפ על חשבון קמבודיה ועל שמפסאק ומחוז באיאבורי על חשבון לאוס שאיבדה על ידי כך את שטחיה שעל הגדה הימנית של הנהר מקונג. בסך הכל ויתרה צרפת על שטח של 96,000 קמ"ר.[3] המאוכלסים על ידי 420,000 תושבים. ב-21 באוגוסט נחתם הסכם בין צרפת ללאוס. על יסוד השטחים הכבושים מחדש הקימה תאילנד ארבעה מחוזות חדשים: מחוז פראה טאבונג, מחוז לאן שאנג, מחוז פויבונסונגרם ומחוז נאחון סמפאסאק.
השלכות והאירועים העתידיים עריכה
בעקבות הסיפוח, ביולי 1941 הטילו ארצות הברית חרם על אספקת נפט ליפן ובסיועם של השירותים החשאיים של בריטניה קמה תנועת המחתרת סרי תאי (התאילנדים החופשיים) שנאבקה נגד יפן. ממשלת תאילנד הבטיחה בעל פה ליפן כניסה חופשית של צבאה בשטחה לצורך המתקפה היפנית על מלזיה.
ב־8 בדצמבר 1941 עדיין לא השיבה תאילנד לדרישות יפן, מה שהניעה את יפן לעבור לצעד הבא ולפלוש לתאילנד. בסיום הפלישה היפנית התנהל קרב פרשואפב חירי חאן וכעבור שעות אחדות סוכם על שביתת נשק ואחר כך על כריתת ברית בין תאילנד ליפן. אחרי כניעת יפן לבעלות הברית ותום מלחמת העולם השנייה, בנובמבר 1947, החזירה תאילנד לצרפת את השטחים שסיפחה ב-1941. צרפת לא החזיקה אותם זמן רב מכיוון שכעבור זמן קצר השיגו הארצות של הודו סין עצמאות. חולשת צרפת במלחמה עם תאילנד הייתה אחד הגורמים לתהליך זה של דקולוניזציה.
מאזן האבדות עריכה
לצבא הצרפתי היו 321 הרוגים, כולל 15 קצינים. אחרי 28 בינואר 1941 הוא מנה גם 178 נעלמים (6 קצינים, 14 קצינים זוטרים ו-158 חיילים). התאילנדים לקחו בשבי 222 חיילים (80 צרפתים, 125 מהודו סין, 17 צפון-אפריקאים). ב-1955 הוכרו 178 מקרב הנעלמים כהרוגים, מה שהביא את מספר ההרוגים הצרפתיים בין סוף 1940 להתחלת 1941 ל-499. הצבא תאילנד הודיע רשמית על 54 הרוגים ו-307 פצועים אולם מספרים אלה נחשבים באופן ודאי לתת-הערכה. לפי הודעת התאילנדים 41 ימאים מחילי הים התאילנדי נהרגו ו-67 נפצעו. חיל האוויר התאילנד איבד רשמית 13 אנשים. 21 אנשי צבא לאילנדי נפלו בשבי בידי הצרפתים. בקרב קו שאנג הכיר חיל הים התאילנדי כי ספג 36 הרוגים, כולל 20 חברי הצוות של אוניית " תונבורי HTMS" 14 של של האונייה "סונגחלה " ושניים של "שונבורי HTMS", אולם מכיוון ש חמש אוניות תאילנדיות נהרסו האבדות של חיל הים התאילנדי היו גבוהות בהרבה. ההשערה היא שדובר לפחות ב־310 הרוגים תאילנדים.
כ-30% מהמטוסים הצרפתיים הומאו מכלל שימוש עד סוף המלחמה, חלקם בגלל נזקים מינוריים, שלא תוקנו בהמשך, ושנגרמו בעת הפשיטות האוויריות. חיל האוויר של משטר וישי הודה באבדת מטוס פרמן F 221 ו שני מטוסי מוראן-סולנייה MS 406 שנהרסו על הקרקע. בעת ניסון הקרב הראשון שלו, חיל האוויר התאילנדי טען להפלת חמשה מטוסים צרפתים באוויר והריסת 17 מטוסים על הקרקע, טען שאיבד שלושה מטוסים באוויר וחמשה-שישה נהרסו על ידי הפצצות צרפתיות על שדות התעופה התאילנדים.
לקריאה נוספת עריכה
- (EN) Bernard B. Fall, Street Without Joy: The French Debacle in Indochina, Stackpole Books, 1994, ISBN 0-8117-1700-3.
- Pierre Montagnon - La grande histoire de la Seconde Guerre mondiale, Pygmalion, 1999, T. I, p. 507.
- Spencer Tucker, Encyclopedia of World War II: A Political, Social, and Military History, ABC-CLIO, 2005, ISBN 1-57607-999-6.