ממלכת לאון
ממלכת לאון הייתה מדינה עצמאית באזור הצפון-מערבי של חצי האי האיברי. היא נוסדה ב-910 כאשר העתיקו הנסיכים הנוצריים של אסטוּריאס לאורך החוף הצפוני של חצי האי את מקום מושבם העיקרי מהעיר אוביידו לעיר לאון. ב-1139 הפכו המחוזות האטלנטיים לממלכת פורטוגל, והחלק המזרחי, הפנימי יותר של הממלכה, הפך לחלק מממלכת קסטיליה ב-1230.
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| ראש מדינה |
Monarch of the Kingdom of León  | ||
| שפה נפוצה | לטינית, לאונית[1], אסטורית, קסטילית, גליסית-פורטגזית, וייתכן שגם מוסערבית | ||
| עיר בירה | לאון (עיר) 42°36′N 5°35′W / 42.600°N 5.583°W | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | חלוקת ממלכת אסטוריאס. גארסיה הראשון יורש את ממלכת לאון. | ||
| תאריך | 910 | ||
| פירוק | איחוד הממלכות בין ממלכת קסטיליה וממלכת לאון מובילים ליצירת הכתר של קסטיליה. | ||
| תאריך | 1301 | ||
| ישות קודמת |
 ממלכת אסטוריאס ממלכת גליסיה | ||
| ישות יורשת |
 כתר קסטיליה  ממלכת פורטוגל | ||
| שטח בעבר | 90,000 קמ"ר (נכון ל־1030) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות (רומית קתולית), אסלאם, ויהדות. | ||
  | |||
מ-1296 עד 1301 הייתה ממלכת לאון שוב עצמאית ואחרי האיחוד עם קסטיליה היא שמרה על מעמדה כממלכה עד 1833, עת מוזגה לתוך ממלכת ספרד המאוחדת, כאחת מאזוריה. ב-30 בנובמבר 1833 פורקה למחוזות לאון, סמורה, וסלמנקה. ב-1978 מוזגו שטחיה של ממלכת לאון, יחד עם שישה מחוזות מקסטיליה הישנה, לתוך הקהילה האוטונומית של קסטיליה ולאון.
רקע עריכה
העיר לאון נוסדה על ידי הלגיון הרומי השביעי (בדרך כלל נכתב Legio Septima Gemina, בעברית - לגיון התאום השביעי). היה זה מקום המפקדה של הלגיון בתקופת האימפריה המאוחרת וכן היה זה מרכז למסחר בזהב אשר נכרה באזור לאס מדולאס הקרוב. ב-540 נכבשה העיר על ידי המלך הוויזיגותי-אריאני ליובגילד, אשר לא הפריע לאוכלוסייה הקתולית נוצרית המבוססת זה מכבר. ב-717 נפלה לאון שוב, לידי המורים. לאון הייתה מהערים הראשונות שנכבשו מחדש ברקונקיסטה הנוצרית של חצי האי האיברי, והפכה לחלק מממלכת אסטוריאס ב-742.
לאון הייתה עיירה קטנה בזמן הזה, אך כאחת הערים הרומיות לשעבר בממלכת אסטוריאס, הייתה בעלת חשיבות. במהלך התקופה הוויזיגותית שימשה העיר מושב ההגמון, ושילוב העיר לתוך ממלכת אסטוריאס הביא לגיטימיות למלכי אסטוריאס אשר ביקשו להנהיג כנסייה איברית מאוחדת בתקופה שבה רובו של חצי האי האיברי היה תחת שלטון מוסלמי.
היסטוריה עריכה
המאה ה-9–10: הייסוד עריכה
לאון נוצרה כממלכה נפרדת כאשר המלך האסטורי, אלפונסו "הגדול", חילק את ממלכתו בין שלושת בניו. לאון ניתנה לגרסיה הראשון. יורשו היה אורדוניו השני, מלך לאון (914-924) שהעביר את בירת ממלכת אסטוריאס ללאון.
אורדוניו השני, מלך לאון היה גם מנהיג צבאי אשר הנהיג משלחות צבאיות מלאון דרומה לסביליה, קורדובה, וגוודלחרה, בליבה של הטריטוריה המוסלמית.
לאחר מספר שנים של מלחמות אזרחים בתקופת שלטונם של פרואלה השנייה, אלפונסו פרוילאס ואלפונסו הרביעי; בשנת 931 עלה רמירו השני לכס המלוכה, והביא יציבות לממלכה. כמפקד צבאי נועז אשר הביס את המוסלמים בשטחיהם שלהם, משלחותיו הצבאיות הביאו לכך שעמק הדוארו הפך לשטח הפקר בין הממלכות הנוצריות בצפון והממלכות המוסלמיות בחצי האי האיברי. רמירו השני אשר כונה "השטן" על ידי אויביו המוסלמים בשל כושרו הצבאי, הנהיג את הכוחות הלאונים בכיבוש מדריד, וכיבוש הפרובינציה של טולדו, בליבה של החליפות של קורדובה.
במקביל להתקדמותם של הכוחות הלאונים היה תהליך אשר נקרא רֶפּוֹבְּלַאסְיוֹן, אשר כלל אכלוס מחדש של אזור המֶסֶטָה באנשים מגליסיה ובמיוחד מאסטוריאס ולאון. הגירה זו של אנשים לאונים השפיעה בצורה עמוקה על השפה הלאונית. במהלך תקופת הרֶפּוֹבְּלַאסְיוֹן נוצרה צורת אמנות חדשה בשם האמנות המוסערבית. אמנות מוסערבית היא ערבוב של יסודות ויזיגותים, קלטים, מוסלמים וביזנטים. דוגמאות נכבדות לאמנות זו הם הכנסיות הלאוניות בסן מיגל דה אסקאלדה, וסנטיאגו דה פניאלבה.
במהלך המאה ה-10, ממלכת לאון התפשטה דרומה ומזרחה, ובכך הבטיחה את הטריטוריה שתוודע בשם רוזנות בורגוס. מבוצרת עם מספר מבצרים בורגוס נשארה בתוך לאון עד לשנות ה-930, כאשר הרוזן פרנאן השני מקסטיליה החל במערכה להרחיב את בורגוס ולהפוך אותה לעצמאית ולניתנת להורשה מאב לבן. הוא לקח לעצמו את התואר רוזן קסטיליה כהתייחסות למבצרים (castillos בספרדית) הרבים באזור (מסביב לבורגוס), והמשיך להרחיב את אזורו על חשבונה של לאון על ידי כריתת ברית עם חליפות קורדובה, עד 966 לספירת הנוצרים, אז הוא הובס בידי סנצ'ו הראשון, מלך לאון.
המאה ה-11: שיא קיומה והתפתחות הערים עריכה
ממלכת לאון המשיכה להיות החשובה ביותר בין כל הממלכות של חצי האי האיברי. עם זאת, סנצ'ו השלישי, מלך נווארה (1004-1035) איחד לתוך תחום שלטונו את רוזנות קסטיליה בשנות ה-1020, והוסיף את לאון בשנה האחרונה לחייו, ובכך השאיר את ממלכת גליסיה לעצמאות זמנית. בחלוקת האדמות שבאה אחרי מותו, בנו פרננדו ירש את רוזנות קסטיליה. שנתיים לאחר מכן, פרננדו כבש את לאון וגליסיה. במשך שלושים שנה, עד מותו ב-1065, הוא שלט על הממלכה המשולבת של קסטיליה ולאון כפרננדו הראשון, מלך לאון. במאבקים האלו שבתוך תרבות ענייה ומבודדת, אשר בה ייצור מלח ונפחות נחשבו כתעשיות, הצבאות אשר הכריעו את גורל הממלכות הורכבו ממאות בודדות של אנשים לוחמים.
מוקדם במהלך קיומה, לאון שכנה ישירות מצפון לחליפות קורדובה העשירה, המתוחכמת, והחזקה. כאשר מחלוקות פנימיות פלגו את הנאמנויות האנדלוסיות במאה ה-11, עידן חדש נוצר ואת החליפות הגדולה החליפו ממלכות הטאיפה הקטנות. במצב החדש הזה הממלכות הנוצריות כבר לא היו צריכות לשלם מס לחליפות, אלא יכלו לדרוש תשלומים (Parias) בתמורה להגנה או באמצעות סחיטה.
וכך, למרות היותם מושפעים במידה מעטה מהמדינות היורשות של החליפות לשעבר, פרננדו הראשון הלך על פי דוגמתם של רוזני ברצלונה ומלכי אראגון, והתעשר מהתשלומים של ממלכות הטאיפה. כאשר הוא מת ב-1065, אדמותיו והתשלומים חולקו בין שלושת בניו, אשר מהם גארסיה צץ כמנצח, בעימותים הקלאסיים בין האחים, הנפוצים בירושות פאודליות.
מעט באירופה ידעו על העושר החדש והגדול בממלכה כה מבודדת שלהגמונים בה כמעט ואין שום קשר עם רומא, חוץ מכך שפרננדו ויורשיו (מלכי לאון וקסטיליה) היו התורמים הגדולים של מנזר קלוני, בו ראש המנזר הוגו (מת ב-1109) לקח על עצמו את כנסיית המנזר השלישית, הענקית, שהייתה כ"כוכב הצפון" לכל אדם בסביבה. דרך סנטיאגו הביאה צליינים מכל רחבי אירופה המערבית לקבר המשוער של השליח יעקב בן זבדי בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, והאכסניות הגדולות והכנסיות לאורך הדרך, עודדו בנייה בסגנון רומנסקי.
אלפונסו השישי היה המלך החשוב ביותר של לאון בימי הביניים. הוא נטל תחילה את השלטון על לאון, ולאחר מכן קסטיליה וגליסיה, וכאשר אחיו מת בהתקפה על העיר הלאונית סמורה, הוא הוכתר כקיסר ספרד ושלט על כל המלכים של חצי האי האיברי.
המאה ה-12: קשר בין הנצרות לאסלאם עריכה
במאה ה-12 אירופה השלימה התקדמות ענקית בתחום האינטלקטואלי הודות ללאון ולקסטיליה. דרך הארצות המוסלמיות, ובאמצעות המגע עם המדענים המוסלמיים הצליחו תושבי חצי האי האיברי להציל עבודות קלאסיות אשר נשכחו קודם לכן באירופה.
דרך סנטיאגו עזרה להגדיל את סחר החליפין בידע בין ממלכות לאון, קסטיליה, ושאר אירופה ביותר ממובן אחד.
במאה ה-12 גם הופיעו מספר מסדרים דתיים המבוססים על הסגנון האירופי כמו מסדר קלטראבה, אלקנטארה, סנטיאגו. וכן נוסדו גם מספר רב של מנזרים ציסטרציאנים.
המאות ה-13–14: לאון וקסטיליה עריכה
ערך מורחב – ממלכת קסטיליה
כיבוש טולדו, הבירה הויזיגותית העתיקה, ב-1085 על ידי אלפונסו השישי, מלך לאון היה נקודת מפנה בהתפתחותם של לאון וקסטיליה וציון דרך בתולדות הרקונקיסטה. מוזערבים נוצרים מאל-אנדלוס עברו צפונה כדי ליישב את אזורי הספר הנטושים, והראייה המסורתית של ההיסטוריה הספרדית הייתה שהם הביאו איתם את שאריות התרבות הקלאסית והוויזיגותית, וכן אידאולוגיה חדשה של "רקונקיסטה" - מסע צלב נגד המורים. היסטוריונים מודרניים רואים בכיבוש טולדו כסמן לשינוי בסיסי ביחסים בין הדרום המורי אשר נשתנו מסחיטה פשוטה של מס עובד להתפשטות טריטוריאלית מוחלטת. אלפונסו השישי נשאב לתוך הפוליטיקה המקומית על ידי הסכסוך הפנימי בתוך טולדו וירש את הבריתות הפוליטיות של ערי המדינה. הוא מצא עצמו מול בעיות שאותם לא הכיר קודם, כמו מינוי והתמודדות עם ההגמון הקתולי בטולדו, והצבת חילות מצב במעוזים מוסלמים קטנים, הטאיפאס, אשר היו תלויים בטולדו ואשר קנו את טובת המלך בזהב, ממסחרם עם אל-אנדלוס והמגרב. בכך, אלפונסו השישי מצא את תפקידו כמלך קתולי מוגדר מחדש כאשר הוא שולט על ערים גדולות בעלות נתינים עירוניים מוסלמים ומתוחכמים, ואוכלוסייה נוצרית גדלה.
שתי הממלכות, לאון וקסטיליה, נפרדו בשנת 1157, כאשר תבוסה גדולה של אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה החלישה את סמכותה של קסטיליה.
שני המלכים האחרונים של ממלכת לאון העצמאית (1157–1230) היו פרננדו השני ואלפונסו התשיעי. פרננדו השני הוביל את לאון בכיבושה של מרידה, עיר אשר קיימת עוד מתקופת הרומאים. אלפונסו התשיעי, מלבד כיבוש כל אקסטרמדורה (כולל הערים קסרס ובדחוס), היה המלך המודרני ביותר בתקופתו, והוא ייסד את אוניברסיטת סלמנקה ב-1212 וכינוס הפרלמנט הראשון עם ייצוג לאזרחים אשר נראה במערב אירופה - הקורטס של לאון.
המלך האחרון של ממלכת לאון העצמאית, אלפונסו התשיעי, לא רצה שממלכתו תיעלם מהמפה עם מותו וקבע שירשו אותו כסאנצ'ה ודולצה, בנותיו מאשתו הראשונה. אלא שלאחר מותו ב-1230, בנו מאשתו השניה ברנגלה, מלכת קסטיליה, פרננדו השלישי, מלך קסטיליה, פלש ללאון ונטל לעצמו את הכתר. בכך הוא הפך לריבון המשותף של שתי הממלכות מאז מותו של אלפונסו השביעי ב-1157. במקביל, מחוזות החוף האטלנטיים נפרדו מממלכת לאון והפכו לממלכת פורטוגל העצמאית.
האיחוד בין לאון וקסטיליה מעולם לא היה מקובל על העם הלאוני. למלך פרננדו השני נדרשו שנתיים כדי לדכא מרידות לעצמאות בממלכת לאון. לכן, בנו אלפונסו העשירי החזיר את העצמאות לממלכת לאון, אך זה לא כובד על ידי יורשו סנצ'ו השביעי. אחיו חואן, חיכה להכתרתו עד 1296 כאשר סנצ'ו מת, והוכתר בשם חואן הראשון, מלך לאון, גליסיה, וסביליה. ב-1301 חואן הוכרח לוותר על כס המלוכה, ומלך קסטיליה נטל את הכתר של לאון ואיחד את שתי הממלכות.
המאות ה-15–18: הכתר של קסטיליה, משבר ואימפריה עריכה
- ערך מורחב – הכתר של קסטיליה
ממלכת לאון קיימה את מבנהה במהלך העת החדשה ושימרה את המאפיינים של הארגון הטריטוריאלי, אשר השתקפו במפות של המאות ה-16, ה-17, וה-18. וכן גם במוסדות כמו האדלאנטמיינטו של ממלכת לאון, נציב תלונות הציבור של ממלכת לאון, וכו'.
המאה ה-19: היעלמותה הרשמית של הממלכה עריכה
הופעתה האחרונה של ממלכת לאון במהלך ההיסטוריה הייתה בין ה-1 ביוני עד ל-25 בספטמבר 1808, כאשר החונטה הפטריוטית של לאון נטלה על עצמה את הריבונות על ממלכת לאון במהלך מלחמת העצמאות של ספרד. חונטה זו התקיימה עד אשר זו מסרה את הריבונות לחונטה העליונה המרכזית של ספרד על פי החוק של חוקתה.
ב-1833 הוחל בחלוקה למחוזות (ושנמצאת בתוקף עד היום) אשר נעשתה בהנהגתו של חבייר דה בורגוס. חלוקה זו העלימה בצורה סופית את כל החלוקות הטריטוריאליות הקודמות. עם יצירת המחוזות, הועברו מחוזות שלמים לתוך אזורים שלהם לא היה שום גוף מנהלי עליון או סמכות. אחד מהם הוא לאון.
ממשל: הקורטס והמועצות עריכה
כמו כל הממלכות הימי-ביניימיות, הכוח העליון בחסד האל היה שייך למלך. עם זאת במהלך השנים התפתחו קהילות כפריות ועירוניות אשר קיבלו החלטות בנוגע לבעיות היום-יום.
כך התפתחו המועצות, או הקונסיליום כצורה של שלטון עצמי של גרעינים באוכלוסייה אשר בהם כל היושבים היו מיוצגים כמו שמעידה על כך מועצת ברבחה, סן סדורניל ובאריו (955):
- "אנו כולנו, אשר אנו חלק ממועצת ברבחה, באריו, וסן סדורניל, גברים ונשים, צעירים וזקנים, בוגרים וקטינים, רשעים וטובים [...]"
מועצות אלו התפתחו למועצות ייצוגיות אשר בה חלק אחד מהיושבים ייצג את השאר. בצורה זו השיגו המועצות את הכוח למנות שופטים ושוטרים, ראשי ערים, כרוזים, ולבלרים.
לפני עליית כוחם של המועצות, היה צורך בקיום תקשורת בין המלך והמועצות השונות, וכך נולד הקורטס של לאון בשנת 1188 בעיר לאון. בקורטס של לאון הימי-ביניימי, תושבי הערים היו קבוצה קטנה המוכרת בשם "לבוראטורס" (Laborators) אשר לא היו בעלי סמכות לחוקק חוקים, אך היו בנקודת קישור בין המלך ושאר הממלכה, דבר אשר ממלכות לאון וקסטיליה היו חלוצות בו בימי הביניים באירופה. הקורטס היה מורכב אם כן משלושה מעמדות - הכמורה, האצולה, ונציגי הערים, ואשר הופיעו במעין דיאלוג בין המלך והכמורה מחד, ונציגי הערים והכפרים מאידך.
תרבות עריכה
ממלכת לאון ייצרה חלק מהכתבים העתיקים ביותר בשפות הרומאניות של חצי האי האיברי: ה"נודיסיה דה קסוס".
היקף הטריטוריה עריכה
לפני יצירת הכתר של קסטיליה יחד עם ממלכת קסטיליה, ממלכת לאון כיסתה את השטח המצוי כיום בתחומם של ההקהילות האוטונומיות: גליסיה, נסיכות אסטוריאס; וכן גם המחוזות לאון, סמורה, חלקו הגדול של מחוז סלמנקה, ושל המחוזות ואיאדוליד[2], פלנסיה[2](הסיבה לכך היא שבמספר מפות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, המחוזות לעיל נכללו באזור ההיסטורי של לאון), וכן גם החלק המערבי של מחוז קסרס, בדחוס, וצפון מחוז הואלבה[3][4].
קיסרים לאונים עריכה
תואר זה אומץ במאה העשירית לספירת הנוצרים על ידי המלכים הלאונים כביטוי לשאיפה לכינון חצי אי איברי מאוחד, ואשר ממנו משתמעת העליונות המדינית של לאון לעומת שאר הממלכות בחצי האי שנוסדו באותה העת. המלכים הלאונים שאפו להקים מחדש את המדינה ההיספנו-גותית, בהאמינם כי הם היורשים הישירים של המלך הוויזיגותי האחרון, רודריק. כבר באסטוריאס במאה ה-11 החל הרעיון הקיסרי להתקבל, במיוחד תחת שלטונו של אלפונסו השלישי המכונה "מגנוס אימפרטור" (Magnus Imperator) או "אימפרטור נוסטר" (Imperator Noster).
אורדוניו השני "אימפרטור לגיוננסה" (Imperator Legionense), רמירו השני "מגנוס בסילאוס" (Magnus Basileus), רמירו השלישי, אלפונסו החמישי, ברמודו השלישי, סאנצ'ו השלישי, מלך נווארה (האחרון נשא את התואר אחרי שירש את כס לאון וקסטיליה), אימצו את התואר קיסר.
פרננדו הראשון היה מכונה "רקס אימפרטור" (Rex Imperator = מלך קיסר), ואלפונסו השישי, מלך לאון לקח על עצמו את התואר "קיסר כל היספניה" (Imperator totius Hispaniae). ב-1135, אלפונסו השביעי הוכתר בצורה חגיגית קיסר לאון. בין הוסאלים שלו נמנו מלכי אראגון, נווארה, פורטוגל, רוזני ברצלונה, ועוד כמה מלכים מוסלמים, אשר עם מותו של הקיסר דחו את העליונות התאורטית שמטבעה הייתה חלק מהתואר.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Menéndez Pidal, Ramón. "El Dialecto Leonés" pages 33-37.1906
- ^ 1 2 http://www.galeon.com/salamancaleonesa/mapa1964.jpg
- ^ Microsoft SkyDrive - Access files anywhere. Create docs with free Office Web Apps
- ^ http://mesadivulgativa.tripod.com/histor3.jpg
