מפלגת הלייבור העצמאית
מפלגת הלייבור העצמאית (באנגלית - Independent Labour Party ובראשי תיבות ILP) היא מפלגה סוציאליסטית היסטורית בבריטניה. המפלגה הייתה מסונפת אל מפלגת הלייבור הבריטית בין 1906 ל-1932, אך ב-1932 התנתקה ממנה, ויצאה לדרך עצמאית. ב-1947 עברו שלושת חברי הפרלמנט מטעם המפלגה בחזרה אל מפלגת הלייבור, מה שהביא להפסקת ייצוגה של המפלגה בפרלמנט. המפלגה המשיכה להיות פעילה עד שנת 1975.
 | |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| מייסד |
קיר הארדי |
| תקופת הפעילות |
1893–1975 (כ־82 שנים) |
| אידאולוגיות |
סוציאליזם דמוקרטי, מרקסיזם מרכזי |
| מטה | לונדון |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל |
| ארגונים בינלאומיים |
Labour and Socialist International, International Revolutionary Marxist Centre |
  | |
היסטוריה של המפלגה עריכה
שורשי המפלגה וייסודה עריכה
עם סוף המאה ה-19 ייצוגם של בני מעמד הפועלים במשרות פוליטיות הפך להיות נושא חשוב בבריטניה. רבים חשבו כי המפלגה הליברלית היא שתוכל להביא לייצוג ראוי של בני מעמד הפועלים בפרלמנט ובמוסדות השלטון. עוד ב-1869 נוסדה אגודה בשם "ליגת הייצוג של העבודה" שמטרתה לרשום ולגייס את מצביעי מעמד הפועלים לטובת מועמדים ליברלים.
האיגודים המקצועיים עצמם ראו בייצוג פרלמנטרי דרך חשובה להשגת מטרותיהם. משנות ה-70 של המאה ה-19 תמכו ומימנו מועמדים של המפלגה הליברלית. הפדרציה של האיגודים המקצועיים, ה-TCU, ייסדה ב-1886 וועדה מקצועית לקידום מטרות אלו. אינטלקטואלים סוציאליסטים רבים ראו את הליברלים כמפלגה בעלת הצורך האתי בתיקון החברה, ומבחינה ארגונית כדרך הטובה ביותר להשגת יצוג למעמד הפועלים. בתוך שנתיים מיום ייסודה, החברה הפביאנית הסוציאליסטית שתמכה ברפורמות הדרגתיות, הייתה מחויבת למדיניות של תמיכה במועמדים ליברליים.
מספר מועמדים מטעם תנועת העבודה אכן נבחרו על הכרטיס הליברלי לפרלמנט, בתמיכת האיגודים המקצועיים ואינטלקטואלים רדיקליים בתוך המפלגה הליברלית, אך הרעיון שמועמדי מעמד הפועלים זקוקים לתמיכת המפלגה הליברלית המזוהה עם המעמד הבינוני לא היה מקובל על הכל. מרקסיסטים שהאמינו במלחמת המעמדות דחו את הרעיון של מטרה משותפת לבורגנות הזעירה ולמעמד הפועלים. מרקסיסטים אורתודוקסים אלו ייסדו את "הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית" ב-1881.
אינטלקטואלים סוציאליסטים אחרים שלא האמינו במלחמת המעמדות לא ראו עין בעין את האידאולוגיה והמוסדות של המפלגה הליברלית, ואת החשיבות המשנית שראתה המפלגה בקידום מועמדי מעמד הפועלים. החשוב מבין אלו היה הסקוטי קייר הארדי שהשתכנע בצורך לנהל פוליטיקה עצמאית של תנועת העבודה, לאחר שנים של מאבק במסגרת ארגוני העובדים, גם במסגרת המחויבת למפלגה הליברלית, במכרות בחבל לנקשייר. בצוותא עם כמה ממארגני "הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית" כהנרי הייד צ'מפיון וטום מאן הקים את מפלגת הלייבור הסקוטית ב-1888.
ב-1890 הטילה ארצות הברית מכסי מגן על ייבוא טקסטיל, פעולה שהובילה לירידה משמעותית בשכר בתעשיית הטקסטיל הבריטית. כתוצאה מכך שבתו פועלי הטקסטיל בברדפורד והקימו איגוד מקצועי, שהחליט לפעול באופן עצמאי מבלי להיקשר לאף גוף פוליטי קיים. יוזמה זו ננקטה גם במקומות אחרים. הדבר הראה להארדי ולאנשיו כי יש צורך ורצון בייצוג עצמאי לעובדים מחוץ למסגרת המפלגה הליברלית.
בבחירות הכלליות בשנת 1892 נבחרו שלושה מועמדים עצמאיים, בלי תמיכה של הליברלים. הארדי עצמו, ג'ון ברנס והאבלוק וילסון, שאף נאבק כנגד מועמד ליברלי במחוז הבחירה שלו. הארדי הצליח להיבחר ללא כל תמיכה מהליברלים, והסגנון המתעמת והמתגרה בו בחר בפעילותו הפרלמנטרית הביא אותו להחשב לקולה העולה של תנועת העבודה הבריטית.
בפגישה של ה-TUC בספטמבר 1892 עלתה דרישה לכנס את כל התומכים בארגון לייבור עצמאי בראשותו של הארדי. נוסדה ועדה מסדרת ונקבע כינוס לינואר 1893. בכינוס זה שנערך בברדפורד ב-14 בינואר 1893 נוסדה מפלגת הלייבור העצמאית.
משתתפי כינוס הייסוד, על אף שהחליטו לקרוא למפלגתם "מפלגת עבודה" ולא "מפלגה סוציאליסטית" החליטו כי מטרתה תהיה "להבטיח את הבעלות הקולקטיבית באמצעי הייצור, ההפצה והחליפין". מצע המפלגה קרא לרפורמות רבות, כגון יום עבודה בן שמונה שעות, דאגה לחולים, לנכים, לאלמנות וליתומים, וחינוך חינם עד לרמת האוניברסיטה. המתכנסים אף קבעו את הבסיס הארגוני של המפלגה. ועידה שנתית של הנציגים מכל סניף מקומי נקבעה כ"סמכות העליונה של המפלגה". נבחר מזכיר שיפעל תחת הנחיית גוף שנקרא "הוועדה האדמיניסטרטיבית הלאומית" (NAC), שאליה ייבחרו נציגים מכל סניף מקומי, ויפעלו על פי הנחיות הסניף.
בתחילת דרכה המפלגה שיתפה פעולה עם עדה ניילד צ'ו,פעילה למען זכויות נשים עובדות.
השנים הראשונות עריכה
שנותיה הראשונות של המפלגה היו קשות, וכיוונה, הנהגתה וארגונה לא התגבשו במידה שאיפשרה להוציא לפועל את מלוא הפוטנציאל האלקטורלי שלה.
המפלגה כשלה בניסיונה הראשון, בבחירות הכלליות בשנת 1895. מטעם המפלגה התמודדו 28 מועמדים. אספה מיוחדת החליטה כי התומכים במפלגה יוכלו גם לתמוך במועמדי "הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית", מה שגרם להוספת ארבעה מועמדים נוספים לתמונה. איש מהם לא נבחר, ואף הארדי עצמו הובס במחוז הבחירה שלו במאבק עם מועמד השמרנים.
המפלגה מעולם לא הייתה גוף הומוגני, אלא ניסתה להיות גוף המאחד בעלי דעות שונות, המעוניינים כולם בקידום עניינו של מעמד הפועלים. ההחלטות הראשוניות באשר לפעולתה, שהתקבלו ב"ועדה האדמיניסטרטיבית" התקבלו ברוח של דמוקרטיה מוחלטת. התבוסה בבחירות בשנת 1895 הובילה לתהליכים של גיבוש וריכוז הכוח לקבלת ההחלטות במפלגה.
בשנים האחרונות של המאה ה-19 בלטו ארבעה אנשים בוועדה האדמיניסטרטיבית שגיבשו את דרך פעולתה והכיוון הפוליטי של המפלגה למשך עשרים השנים שלאחר מכן. בנוסף להארדי, פעלו הסקוט ברוס גלייזר, שהחליף את הארדי בתפקיד היושב ראש בשנת 1900, הסוציאליסט האוונגלי פיליפ סנאודן ורמזי מקדונלד, שהצטרף אל המפלגה לאחר שהתפקח מדחייתם של הליברלים את מועמד האיגודים בבחירות משנה בשפילד בשנת 1894. בעוד שהיו מתחים ניכרים בין הארבעה, ארבעתם היו שותפים לחזון לפיו על המפלגה לשתף פעולה עם האיגודים, ולא לפנות לדרך מרקסיסטית ולשיתוף פעולה עם הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית.
לאחר התבוסה ב-1895 נזהרו מנהיגים אלו שלא למתוח את משאבי המפלגה במרוצי בחירות במקומות רבים מדי. ב-1898 התקבלה החלטה רשמית כי המפלגה תריץ מועמדים מטעמה רק במקומות בהם יהיה למועמד סיכוי לזכות, במקום האסטרטגיה ההפוכה של הרצת מספר גדול של מועמדים על מנת לקבל חשיפה, ולזכות במספר גדול יותר של קולות בסיכום הכללי (מספר חסר משמעות בשל שיטת הבחירות בבריטניה).
היחסים עם האיגודים המקצועיים אף הם היו בעייתיים. בשנות התשעים של המאה ה-19 לא היו למפלגה קשרים רשמיים עם איגודים. אנשי איגודים בודדים סייעו למפלגה, אך לא היה קשר רשמי עם ההנהגה.
ב-1900 הייתה המפלגה בין הגופים שארגנו את "וועדת הייצוג של הלייבור" ביחד עם גופים נוספים. הוועדה, שמטרתה הייתה להביא לבחירת כמה שיותר מועמדים מטעם תנועת העבודה, התגבשה בשנת 1906 למפלגת הלייבור הבריטית, ומפלגת הלייבור העצמאית הצטרפה אליה מיד כחטיבה עצמאית. הקשר בין התנועות איפשר לאנשי מפלגת הלייבור העצמאית להמשיך ולנהל את ענייניהם, לכנס את כנסיהם ולהחליט את החלטותיהם, כאשר אנשיהם במפלגת הלייבור היו מחויבים לקדם מדיניות ברוח החלטות אלו. בתמורה לכך סיפקה המפלגה את עיקר בסיס הפעילים של מפלגת הלייבור בשנותיה המוקדמות. ועדיין, לא היו אלו יחסים הרמוניים. רבים מחברי המפלגה העצמאית ראו את מפלגת הלייבור כמתונה מדי, ורצו בפעולה תקיפה יותר בניסיון לקדם את הרפורמות הסוציאליסטיות.
מלחמת העולם הראשונה עריכה
ב-11 באפריל 1914 חגגה המפלגה את יום הולדתה ה-21 בקונגרס בברדפורד. בעשור שקדם לכינוס גדלה המפלגה ומנתה 30,000 חברים. רוב חברים אלו היו פציפיסטים. מלחמת העולם הראשונה שפרצה באוגוסט של אותה שנה זעזעה את השמאל הבריטי. רוב חברי מפלגת הלייבור, ורובם של 40 חברי הפרלמנט מטעמה תמכו במלחמה. רק מפלגת הלייבור העצמאית נותרה איתנה בהתנגדותה.
התנגדותה של מפלגת הלייבור העצמאית למלחמה עלתה לה במחיר כבד, הן במעמדה כלפי הציבור בכללותו והן ביכולתה לשלוט בפוליטיקאים שפעלו מטעמה. רבים מחברי הפרלמנט שייצגו אותה עזבו אותה, ביניהם מנהיגי מפלגת הלייבור בעתיד ג'ורג' ניקול בארנס וג'. ר. קליינס. אחרים נותרו נאמנים לעקרונותיהם, והבולט בהם רמזי מקדונלד, פציפיסט מושבע, שנותר בהתנגדותו למלחמה, ובשל כך ויתר על משרת מנהיג מפלגת הלייבור, לטובת ארתור הנדרסון.
האינטרנציונל השלישי עריכה
לאחר סיום המלחמה, בנובמבר 1918 חודשה פעילות האינטרנציונל השני ועלתה השאלה האם על מפלגת הלייבור העצמאית לחדש את פעילותה במסגרתו. בינואר 1919 יצאה קריאה ממוסקבה ליצירתו של קומינטרן (אינטרנציונל שלישי), קריאה לה נענו רבים מהקיצונים שבחברי המפלגה. רוב חבר המפלגה ראו את האינטרנציונל השני כמתון ונגוע בפשרות, וככזה שלא הועיל כנגד מרחץ הדמים של שנת 1914. באביב 1920 הודיעה המפלגה על פרישתה מהאינטרנציונל השני.
מנהיגותה הוותיקה והשמרנית של המפלגה, ובמיוחד רמזי מקדונלד ופיליפ סנאודן התנגדו להצטרף אל הקומינטרן. בניגוד להם התארגנה באופן רשמי קבוצת חברים רשמית שדרשה את צירוף המפלגה אל האינטרנציונל הקומוניסטי החדש. הקבוצה החלה להדפיס עיתון בשם "האינטרנציונל" שיצא לאור בגלאזגו.
המפלגה החלה לקיים מגעים עם אנשי הקומינטרן בניסיון לעמוד על עמדותיהם בנושאים שונים, כגון עד כמה יידרשו לעמוד במצע הקומינטרן, עד כמה יידרשו ליישם את רעיונות השיטה הסובייטית והדיקטטורה של הפרולטריון בבריטניה, וכיוצא בזה. תשובתה של מוסקבה הבהירה כי כוונתה לשליטה מלאה, וכי המצטרפים אל הקומינטרן לא יורשו לשתף פעולה עם פרלמנטריסטים כגון מקדונלד או הפביאנים, שמטרתם היא אך "ויתורים קטנים ופשרות". בוועידת המפלגה בשנת 1921 שבה ועלתה הדרישה להצטרפות אל הקומינטרן, אך היא נדחתה על ידי רוב גדול של הנוכחים. החלטה זו הביאה לפרישת הפלג הרדיקלי של המפלגה והצטרפותו אל המפלגה הקומוניסטית הבריטית שנוסדה באוגוסט 1920.
ההתנתקות ממפלגת הלייבור עריכה
בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1922 נבחר מספר משמעותי של חברי פרלמנט מטעם מפלגת הלייבור העצמאית, והמפלגה נראתה כמבוססת. בין הנבחרים ג'יימס מקסטון, מנהיג המפלגה העתידי, ג'ון ויטלי, עמנואל שינוול, תומאס ג'ונסטון ודייוויד קירקווד. עם זאת, ממשלות הלייבור הראשונות בהנהגת מקדונלד היוו אכזבה לאנשי מפלגת הלייבור העצמאית. בתגובה אימצו אלו מדיניות עצמאית משלהם. בזמן ממשלת הלייבור השנייה, 1929–1931, שלטה מפלגת הלייבור העצמאית ב-37 חברי פרלמנט, שהיוו אופוזיציה שמאלית לממשלתו של מקדונלד. ועידת המפלגה בשנת 1930 קבעה כי במקום בו שונה עמדת מפלגת הלייבור העצמאית מעמדת מפלגת הלייבור, ישברו חברי מפלגת הלייבור העצמאית את המשמעת הסיעתית, ויצביעו על פי עמדת המפלגה העצמאית, ולא על פי עמדת הלייבור.
בבחירות הכלליות בשנת 1931 סירבו מועמדי מפלגת הלייבור העצמאית לקבל הוראות מסיעת הלייבור הפרלמנטרית, וכתוצאה מכך התמודדו ללא תמיכת המנגנון של מפלגת הלייבור. רובם איבדו את כיסאותיהם, אך בבחירות אלו הובסו גם אנשי הלייבור שהתמודדו במסגרת מפלגת האם. חמישה חברי פרלמנט נותרו מטעם המפלגה העצמאית לאחר הבחירות, ויצרו סיעה עצמאית מחוץ למפלגת הלייבור. ב-1932 הודיעה ועידת מפלגת הלייבור העצמאית על התנתקותה ממפלגת הלייבור.
מנהיג האגף השמאלי במפלגת הלייבור, אניירין בוואן תיאר את החלטת אנשי הלייבור העצמאי לפרוש ממפלגת האם כהחלטה להישאר "טהורים אך אימפוטנטים". ואכן, מיד עם יציאתה מהמסגרת של מפלגת הלייבור הלכה השפעת המפלגה ודעכה. כמה מהחברים במפלגה החליטו להישאר במפלגת הלייבור, וביחד עם איש הלייבור השמאלי סטפורד קריפס יצרו ארגון קצר ימים בשם "הליגה הסוציאליסטית" שמטרתו הייתה לקדם רעיונות סוציאל-דמוקרטיים במסגרת מפלגת הלייבור. ב-1937 הועמד קריפס בפני האפשרות לפרק את הליגה הסוציאליסטית או להיות מגורש משורות מפלגת הלייבור, וכתוצאה מכך התפרק הארגון.
החלטת מפלגת הלייבור העצמאית להתנתק ממפלגת האם הייתה בעלת השפעה מיידית על החברות במפלגה. בתוך שלוש שנים איבדה המפלגה שלושה רבעים מחבריה, ובשנת 1935 מנתה אך 4,392 חברים רשומים. חלק מחבריה נותרו במפלגת הלייבור, וחלק עברו אף שמאלה אל המפלגה הקומוניסטית, ולארגונים טרוצקיסטים בשמאל. אלו שנותרו בשורות המפלגה היו צעירים ורדיקלים. בשנים אלו התבטאה התמיכה בעקרונות אלו בתמיכה בצד הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד. כעשרים וחמישה מתומכי המפלגה, לרבות ג'ורג' אורוול אכן נסעו לספרד על מנת להילחם בשורות המיליציה המרקסיסטית - POUM.
ב-1939 ביקשה המפלגה לשוב ולהצטרף אל מפלגת הלייבור, בתנאי שאם יתנגדו חבריה למדיניות הלייבור "מטעמי מצפון" יותר להם לפעול בצורה עצמאית. הלייבור סירבה לתנאים אלו.
מלחמת העולם השנייה ולאחריה עריכה
המפלגה התנגדה למלחמת העולם השנייה, מטעמים אתיים, ופנתה שמאלה. אחדות הדעות בקרב סיעות הפרלמנט הבריטי, שהביאה בסופו של דבר ליצירת "קואליציית המלחמה" של וינסטון צ'רצ'יל אליה צורפה מפלגת הלייבור כשותפה עיקרית, פסחה על אנשי מפלגת הלייבור העצמאית.
בבחירות שנערכו בשנת 1945 מעט לפני תום המפלגה, זכתה המפלגה בשלושה מושבים בפרלמנט, כולם מאזור גלאזגו. ב-1947 הצטרפו כל חברי הפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור העצמאית באופן רשמי למפלגת הלייבור, והיא נותרה ללא ייצוג כלשהו בפרלמנט. המפלגה לא הצליחה מאז להכניס לפרלמנט נציג מטעמה.
בעשורים שלאחר מכן המשיכה המפלגה בפעילות, כשעיקר מצעה עוסק בהתנגדות לחימושה האטומי של בריטניה, ודה קולוניזציה. בשנת 1975 חדלה המפלגה להתקיים. בשנה זו קראה המפלגה לעצמה "פרסומי הלייבור העצמאיים" (Independent Labour Publications) והפכה לקבוצת לחץ עצמאית בתוך מפלגת הלייבור.
קישורים חיצוניים עריכה
