מצד עתרת
מצד עתרת (נקרא על ידי הצלבנים שסטלה, ממוקם מעל מעבורות יעקב, ובלטינית: Vadum Iacob) הוא אתר ארכאולוגי בו נמצאו שרידיו של מבצר צלבני אשר הוקם בשלהי המאה ה-12. המבצר ממוקם לגדות נהר הירדן, כקילומטר אחד דרומית לגשר בנות יעקב אשר בקרבת קיבוץ גדות.
 | |
| מצד עתרת ונהר הירדן. צילום מכיוון דרום | |
| שמות נוספים | מבצר ואדום יעקב |
|---|---|
| היסטוריה | |
| תקופות | התקופה הצלבנית |
| בונה | בלדווין הרביעי מלך ירושלים |
| עשוי מ | אבן גיר |
| נבנה |
1178  |
| סוג | מבצר |
| אתר ארכאולוגי | |
| חפירות | האוניברסיטה העברית 1994 |
| ארכאולוגים | רוני אלנבלום ואדריאן בועז |
| מצב | הרוס |
| גישה לציבור | כן |
| מיקום | |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 33°00′16″N 35°37′40″E / 33.0045°N 35.627856°E |
|
(למפת אצבע הגליל רגילה)   מצד עתרת  | |
| מפת מיקום | |
 | |
| תיאור כללי של אזור המצד. האיור אינו בקנה מידה | |
  | |
היסטוריה עריכה
מצד עתרת הוקם בסמוך למימיו של נהר הירדן, על תל חורבות בו נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה שאוכלס לסירוגין עד לתקופה הערבית. הוא הוקם בימי מלכותו של המלך בלדווין הרביעי כדי לאבטח את מעברת יעקב החוצה את נהר הירדן מתחתיו וממזרח לו, בה עברה הדרך הראשית בין טבריה לדמשק. קודם להקמת המצד הוגן המקום על ידי אבירי מסדר היכל שלמה (הידועים גם בכינוי "האבירים הטמפלרים") ממקום מושבם במצודת צפת. תקופת השקט המדיני שקדמה לבניית המצד, כמו גם היות האזור כולו אזור ספר מרוחק, הביאו לכך שההגנה על המעבר החשוב התבססה בעיקרה על סיורים מזדמנים ומחנות צבא ארעיים, יחד עם היכולת לאסוף תגבורת בזמן סביר.
כבר בעת תקופת שלטונו של המלך אמלריך, חלה התדרדרות ביחסים בין הנוצרים למוסלמים, וסכנת הפלישה המוסלמית לשטחי ממלכת ירושלים הצלבנית התגברה. בהבינם את הסכנה הנשקפת מהיות מעבר הירדן בלתי מוגן, פנו האבירים הטמפלרים אל המלך בלדווין הרביעי בבקשה לביצור המעבר החשוב שבשליטתם. בתחילה סירב המלך לבקשת האבירים, מכיוון שביצור גבולות שכזה יהווה הפרה של החוזה עליו חתם המלך בשנת 1175 מול השליט המוסלמי צלאח א-דין, הפרה שיכולה להוות עילה לפלישה אותה נועד המהלך למנוע מלכתחילה.
לאחר לחץ כבד שהופעל על חצר המלוכה מצד אבירי צפת, נעתר המלך לבקשה ובסתיו 1178 החלה הבנייה. העבודות נערכו תחת אבטחה כבדה שהעניק צבא המלך לבנאים. בלדווין הרביעי עצמו הגיע למקום באוקטובר 1178 ופיקח אישית על עבודות הבנייה. מקורות נוצרים מאותה תקופה מספרים כי המלך קבע את משכנו בסמוך לאתר הבנייה ושהה שם תקופה ממושכת, מחשש לתגובה מוסלמית על בניית המבצר והפרת החוזה.
ואכן, תגובתו של צלאח א-דין לא איחרה לבוא, אף שהייתה זו תגובה דיפלומטית. משהגיעה הידיעה על ביצור המעבר לאוזניו של צלאח א-דין שלח האחרון שליחים אל בלדווין הרביעי והציע 60,000 מטבעות זהב בתמורה להפסקת העבודות. משסירב המלך לקבל את ההצעה נשלחו שליחים נוספים ובידיהם הצעה נוספת: 100,000 מטבעות זהב תמורת השבתת המלאכה. דחייתה של ההצעה השנייה העלתה את חמתו של צלאח א-דין והוא נשבע להחריב את המבצר במו ידיו.
באפריל 1179 הסתיים השלב הראשוני בבניית חומת המבצר והוא אויש בשמונים אבירים טמפלרים, נושאי כליהם, יחידות צבא, בנאים ואנשי מלאכה. ב-27 במאי של אותה השנה הגיע צלאח א-דין בראש צבאו למקום, והטיל מצור על המבצר ויושביו. חיל המשמר התנגד בעוז ואחד האבירים, רנייה דה מרון שמו, אף הצליח לפלח בירית חץ את ליבו של אחד משרי הצבא המוסלמים. צלאח א-דין נסוג, אולם תוך הבטחות לשוב ולהחריב את המבצר.
לאחר הניצחון לו זכה בקרב מרג' עיון שב צלאח א-דין אל שסטלה ב-24 באוגוסט, אולם הפעם נקטו חייליו בטקטיקה שונה. חפריו של המצביא המוסלמי החלו חופרים מנהרות מתחת ליסודות המבצר, ומשהגיעו אל יסודותיו של אחד ממגדלי החומה העלו באש את תומכות העץ שתמכו בתקרת המנהרות והביאו להתמוטטותו של המגדל. במחנה הנוצרי השתררה בהלה רבה, והיסטוריון מוסלמי בן התקופה אף מוסיף כי מפקד המבצר, בראותו את התמוטטות המגדל, השליך את עצמו אל האש[1].
כאשר שמע בלדווין הרביעי על המצור המוסלמי אסף את צבאו ויצא לעזרת הנצורים, אולם ב-30 באוגוסט, בהיותו בטבריה, הגיעה לאוזניו הידיעה על נפילתו הסופית של המבצר. עם נפילת חומות המבצר החלו המוסלמים טובחים ביושבי המבצר. לפי תיאורים מוסלמיים נהרגו בקרב 700 צלבנים ו־1,000 שבויים מוסלמים שוחררו מכלאם. תיאורים אלו הם ככל הנראה הגזמה, אולם הם מעידים על התבוסה הקשה אותה נחלו הצלבנים בקרב. שלדי פרדות סוסים וחמורים נתגלו בחפירות, פרסות הסוסים נכרתו לשימוש נוסף על ידי המוסלמים.
מצד עתרת נהרס עד היסוד לאחר כעשרה חודשי קיום, ובמצב זה הוא נשאר עד ימינו.
מבנה המבצר עריכה
המצד בנוי מחומות אבני גיר גדולות ומסותתות שביניהם מילוי של אבני שדה בזלתיות. בתוך החומות הספיקו הצלבנים לבנות רק מעט מבנים ובעיקר מבנה קשתות ובור מים בפינה הדרום מזרחית.
חורבן המבצר תוך כדי בנייתו וטבח אוכלוסייתו מאפשרים לתעד את הממצאים באתר במידה רבה של דיוק כרונולוגי, שחסר במבצרים צלבניים רבים אחרים. העובדה כי בניית המבצר לא הושלמה מעולם משמעותה כי במקום נמצאו חלקים שהיו בתהליך בנייה או אפילו בתחילתה. באופן זה ניתן ללמוד על שיטות הבנייה והטכנולוגיה ששימשה את הצלבנים, למרות שתוכנית המבצר איננה ברורה לחלוטין. יתר על כן, המבצר הכבוש נעזב על ידי המוסלמים, ככל הנראה בגלל מגפה שפרצה בקרבם זמן קצר לאחר הכיבוש, ובניית האתר לא נמשכה. מלבד מקרים של לקיחת אבנים לשימוש משני בבנית גשר בנות יעקב על ידי בייברס כהכנה למצור על צפת, לא השתנה המבצר ובמידה רבה נותר כ"צילום" קפוא בזמן של מבצר צלבני בעת בנייתו ומלחמת מצור[2].
באופן סכימתי, מבצר שסטלה דומה בצורתו לשלב הראשון של מבצר קראק דה שבלייה, וככל הנראה שניהם נבנו בסמיכות זמנים על ידי מסדר הטמפלרים על פי תוכנית דומה. צורתו של המבצר מלבנית ומידותיו 140 על 65 מטרים. בכל אחת מפינות החומה הוקם מגדל רבוע, ורק המגדל הדרום-מערבי בולט אל מחוץ לחומות. קראק דה שבלייה של המאה ה-12 נבנה עם גלריות מקמרונות חבית לאורך חומותיו, וסביר להניח כי קמרונות דומים תוכננו להיבנות בשסטלה. סימנים של התחלת בנייתם אכן נחשפו בפינה הדרום מזרחית. קמרונות אלו היו מחזקים באופן משמעותי את חומות המבצר ואת שטח האחסון והמגורים לשירות חיל המצב. בפאות הדרומית, המערבית והצפונית אף נכרה חפיר עמוק, המקשה על הגישה אל החומה. בצדו המזרחי של המצד נראה החפיר באופן הברור ביותר במבט מהחומה.
בעת ההתקפה המוסלמית היה המבצר בעיצומה של מלאכת הבנייה. החומות הושלמו רק בחלקן ובקמרונות היו עדיין פיגומים. קירות זמניים וכלי בניה מברזל נמצאו מושלכים לכל עבר, וערמות של מלט וסיד ובהן תקועים חיצים נותרו באזורי העבודה. בצמוד לחומות נתגלו כבשים של עפר ועליהם מסילות ששימשו עגלות שוורים. עגלות אלו הובילו את חומרי הבניין ואבנים מהמחצבה שפעלה בסמוך וממערב למבצר. אבוסים עשויים אבן הונחו ונתגלו במחצבות ובסמוך לחומות. בקרבת השערים נמצאו כלי עבודה, ובהם גרזנים ואיזמלים ששימשו לעיבוד האבן, וכלי חפירה ובהם אתים, מעדרים ומריות (שפכטל) לעיבוד הטיט והמלט. באחד השערים נמצאה ערימת סיד ובה כלי ברזל ובסמוך מאות ראשי חץ - ראיה לפתאומיות ההתקפה האיובית.
משלושת צידי המבצר מצפון, מערב, ומזרח נתגלו פתחים קטנים, שרוחבם לא עולה על מטר אחד. בחומה נחצבו חורים לצירים ומסילות לקורות רוחב עבור דלתות. מטרת פתחים אלו איננה ברורה, וייתכן ומדובר בפתחים למגדלים שטרם נבנו. השערה נוספת היא כי פתחים אלו היו אמורים להוביל לחצר היקפית חיצונית שטרם הוכשרה, וחומה חיצונית שלא הוקמה. אם השערה זו נכונה, היה מבצר שסטלה השלב הראשון למבצר כפול כדוגמת כוכב הירדן.
בצד החיצוני של החומות נמצא כבש מעפר, שהודק בשכבות של שברי אבנים ואדמה, שנלקחו מתוך שטח המבצר וכוסו בשכבת סיד. עגלות השוורים העלו את אבני החומה במעלה הכבש אל נדבך החומה הרצוי, משם נדחפו האבנים במנופים שהופעלו על ידי בני אדם אל מקומם בחומה. ייתכן ובוני החומה התכוונו להותיר את כבש העפר כבסיס לחלקלקה קבועה מצופה אבן. שיטה זו חסכה בשימוש בעץ שתמיד היה יקר ערך, אך מחויב המציאות ככל שהחומות צמחו לגובה ובבניית הקמרונות.
השבר הגאולוגי עריכה
בחפירות במקום בשנת 1994 הופתעו החוקרים למצוא שבר אנכי החוצה את מרכז החומות הצפונית והדרומית, כאשר צדן המזרחי של חומות שבורות אלו "הועתק" למרחק של 2.1 מטרים ביחס לחלק המערבי של אותן חומות. בראשו של התל, על חלקו הצפוני של המבצר, נתגלו שרידיו של מסגד מוסלמי אשר גם הוא נשבר וחציו זז, אם כי למרחק של 0.5 מטר בלבד. תזוזות אופקיות אלו מוסברות על ידי החוקרים (בראשם פרופ' רוני אלנבלום ופרופ' אמוץ עגנון מהאוניברסיטה העברית ופרופ' שמואל מרקו מאוניברסיטת תל אביב) בשתיים מהחזקות שברעידות אדמה שחוותה ארץ ישראל. הראשונה, רעידת האדמה של שנת 1202, אחראית לתזוזתו האופקית של חצי המבצר למרחק של 1.6 מטרים. המסגד, שזמן בנייתו תוארך לתקופת השלטון העות'מאני במקום, נפגע ככל הנראה ברעידת האדמה של אוקטובר 1759 והיא זו אשר גרמה לתזוזה בת חצי המטר של חציו. רעידת אדמה זו השפיעה גם על חומות המבצר ההרוס שמתחת למסגד והביאתן לבסוף למרחק של 2.1 מטרים אחת מהשנייה. מניתוח מדוקדק של כלל הממצאים של התל ניתן להבחין ולהפריד בין עדויות לחמש הסטות של רעידות אדמה שונות.
ריבוי הפגיעות כתוצאה מרעידות אדמה במקום מוסברת בהמצאות התל עליו הוקם המבצר במרכזו של השבר הסורי אפריקאי ותזוזת חלקי המבצר והמסגד הם אמצעי מדויק ורב ערך לחקר תזוזת הלוחות הטקטוניים באזור זה[3].
כינוייו של המבצר עריכה
לפני בניית המבצר כונה המעבר שבירדן בשם הלטיני Vadum Iacob (ואדום יעקב - "מעבר יעקב"). שם זה מקורו בסברה הצלבנית, הנחשבת עתה למוטעית, שזהו המקום בו חצה יעקב את הירדן בדרכו למפגש עם אחיו עשו. בערבית מכונה המקום מחדת אל אחזן ("מעבר הצער") בעקבות האמונה המוסלמית שבמקום זה נודע ליעקב על מכירת יוסף. גשר בנות יעקב הסמוך מזכיר גם כן את שמו של יעקב, אך כנראה ללא קשר למבצר.
עם בניית המבצר ניתן לו הכינוי הצרפתי Chastellet (שסטלה - "מבצרון" או "מבצר קטן"), לאור היותו הקטן שבמבצרי האבירים הטמפלרים. לאחר התבוסה המוחצת שהנחילו לצלבנים, החלו המוסלמים מכנים את המקום ﻘﺼﺮ ﺍﻠﻋﺛﺮﻩ (קסר אל עת'רה - "מבצר הכישלון"), ככל הנראה כזכר לתבוסה הצורמת. שם זה התגלגל לבסוף עד לזמננו ושמו העברי של המבצר, מצד עתרת (או עת'רת) הוא גלגול פונטי של שם זה.
חפירות ארכאולוגיות עריכה
בשנת 1864 ביקר במקום ג'ון מקגרגור, שתיאר במקום שרידים שאינם נמצאים במקום בימינו[4]. בשנות ה-70 המקום היו מוכר לאנשי הסביבה וביקרו בו אנשי בית ספר שדה גולן[5]. המקום נחפר ונסקר בשנת 1994 בידי צוות ארכאולוגים בראשותם של רוני אלנבלום ואדריאן בועז.
לקריאה נוספת עריכה
- Denys Pringle, Qasr Al-'Atra, in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, (1997), pp. 85
קישורים חיצוניים עריכה
- מידע על פרויקט המחקר של מצד עתרת
- תאיר שכנר רוכמן, מבצר על קו השבר, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2007 - על החפירות האחרונות באתר
- מצד עתרת, באתר הסקר הארכאולוגי של ישראל
משה גלעד, מצד עתרת, אפשר ליהנות מכל העולמות, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2020
מצד עתרת (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Saladin: The Life, the Legend and the Islamic Empire
- ^ Adrian J. Boas. Crusader archaeology: the material culture of the Latin East. Routledge, 1999. page 115
- ^ Crusader castle torn apart by earthquake at dawn, 20 May 1202
- ^ גילוי רוב רוי על הירדן, דבר, 29 באוגוסט 1980
- ^ צבי אילן, הרס המצודה הצלבנית שסטלה, דבר, 1 בספטמבר 1975