מרסל לפבר

מרסל פרנסואה מרי ז'וזף לפבר (בצרפתית: Marcel François Marie Joseph Lefebvre‏; 29 בנובמבר 1905 - 25 במרץ 1991) היה ארכיבישוף רומי קתולי ואחד ממובילי השמרנים הקיצוניים בכנסייה שהתנגדו להחלטות ועידת הוותיקן השנייה. הוא עמד בראש אגודת הקדוש פיוס העשירי, שהוא ויתר חבריה גינו את עמדות הוותיקן החדשות – שקראו למודרניזציה ופתיחות בכנסייה, כולל דיאלוג בין הכנסייה הקתולית והנצרות האורתודוקסית והפרוטסטנטית וביטול האשמת היהודים ברצח ישו – ככפירה. לבפר הכריז על האפיפיורים יוחנן העשרים ושלושה ופאולוס השישי ועל ממשיכיהם מאז כעל אנטי-אפיפיורים ודרש לבטל את החלטות הוועידה, לשוב ולערוך את המיסה בשפה הלטינית בלבד, להחזיר את החלקים מהנוסחים הליטורגיים הכוללים תביעה אל היהודים להתנצר ועוד. הוא וסיעתו הוקעו ונודו על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1988 במה שזכה לכינוי "הסכיזמה (קרע) הלבפריאנית", לאחר שהוא הסמיך ארבעה בישופים חדשים על דעת עצמו.}

מרסל לפבר
Marcel Lefebvre

דיוקן רשמי של הארכיבישוף לפבר
לידה	29 בנובמבר 1905 טורקואן, צרפת
פטירה	25 במרץ 1991 (בגיל 85) מרטיני, שווייץ
מדינה	צרפת
מקום קבורה	International Seminary of Saint Pius X
השכלה	Institución Libre del Sagrado Corazón(Turcoing) Pontifical French Seminary
בישוף טיטולרי 12 ביוני 1947 – 22 בספטמבר 1948 (שנה ו־14 שבועות)

תולדות חייו

שנים ראשונות

נולד בצפון צרפת, אביו רנה היה תעשיין טקסטיל, מלוכני אנטי-רפובליקני, שנכלא על ידי הנאצים בעוון ריגול ושיתוף פעולה עם תנועת ההתנגדות הצרפתית ומת ב-1944 במחנה ריכוז. המשפחה הייתה קתולית אדוקה ושמונת ילדיה השתתפו במיסה מדי יום.

את לימודיו לקראת כמורה החל ב-1923 וב-1929 הוסמך ככומר. בין השנים 1934-1945 שהה בליברוויל שבגבון כרקטור הסמינר לכמרים שם וכחבר במסדר ה"אבות של רוח הקודש". ב-1947, לאחר תקופה קצרה במולדתו שב למערב אפריקה על מנת לכהן כבישוף-בפועל של דקר, סנגל. ב-1948 מינה אותו האפיפיור פיוס השנים עשר לשליח האפיפיורי לשטחי השליטה הצרפתיים באפריקה והקים שם היררכיה כנסייתית, שהחליפה את התשתית הבלתי-רשמית שביסס המיסיון. ב-1955 היה לארכיבישוף דקר, תפקיד בו כיהן עד 1962, אז עבר לכהן כבישוף של טול (נחלה הכוללת את העיר לימוז' וסביבותיה) בתואר אישי של ארכיבישוף. ב-1960 צירף אותו האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה לוועדה המכינה לקראת ועידת הוותיקן השנייה.

במהלך הוועידה השתתף לפבר במושב שעסק בחופש הדת, והתנגד לכיוון הליברלי מדי, לטעמו, אליו צעדו הדיונים והצעות ההחלטה. לפבר היה חלק מהמיעוט שהתנגד לניסוח ההחלטה על אחדות הכנסייה, שהטיפה לדיאלוג תוך-נוצרי ובין-דתי. הוא אף התפטר מראשות מסדר האבות של רוח הקודש, על רקע הרוח המודרניסטית של המסדר וחוסר יכולתו לשלוט בו.

לקראת הקרע

ב-1969, כארבע שנים לאחר חתימת ועידת הוותיקן השנייה, ביקשו סטודנטים צרפתים שמרניים בקולג' הצרפתי ברומא, מוסד מסורתי בו יוכלו להמשיך את לימודי הדת שלהם. לפבר הצטרף לאוניברסיטת פריבור שבשווייץ והחל לרכז שם את לימודי הכמורה, ברוח התנגדות לקדמה ולשינוי, תוך אמיתותה המוחלטת של הכנסייה הקתולית והיותן של כל האמונות האחרות הבל וריק. בנובמבר 1970 ייסדו תלמידיו את האגודה הבינלאומית של הכמרים על שם הקדוש פיוס העשירי (SSPX). ב-1971 התרכז סמינר הכמורה בעיירה השווייצרית אקונה (Écône). בינואר 1975 ביקשו שני בישופים מפריבור לפזר את האגודה. לאחר שלפבר לא התייחס להודעת פיזור האגודה, גינה אותו האפיפיור פאולוס השישי במסגרת הקונסיסטוריה וקרא לו לשוב ולסור למרות הכס.

ביוני 1976 נאסר על לפבר להסמיך כמרים, וראש קונגרגציית הבישופים של הקוריה הרומאית דרש ממנו להתנצל לפני הכס הקדוש. בתגובה כתב לבפר שהמודרניזם בכנסייה הוא כניעה ואימוץ של מזימות הבונים החופשיים. בתגובה נאסר על לפבר לקיים סקרמנטים. על אף האיסור המשיך לפבר לקיים את המיסה וטקסים אחרים, מתוך טענה שממילא הנוסח המודרני (שאומץ בוועידת ותיקן 2) של המיסה הוא זה שנאסר בהחלטה, ואת המיסה הטרידנטינית המסורתית לא ניתן היה טכנית למנוע ממנו לערוך. לפבר התקבל בספטמבר 1976 אצל פאולוס השישי וב-1978 אצל יוחנן פאולוס השני, אך לא הגיע עמם להסדר.

הקרע: הקדשת ארבעת הבישופים באקונה

ב-1987, והוא בן 81, הצהיר לפבר שברצונו להסמיך בישוף על מנת שיוכל להמשיך את דרכו לאחר מותו, טקס שדורש את הסכמת האפיפיור. ב-5 במאי 1988 חתם לפבר על הסכם עם החשמן יוזף רצינגר (לימים האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר) לפיו לא יסמיך איש ללא הסכמה אפיפיורית, ובתמורה ישתדל רצינגר להסדיר את יחסי הוותיקן עם אגודתו של לפבר. הסמכת בישופים על ידו, הבהיר רצינגר ללפבר, תחשב כאקט של סכיזמה (קרע).

ב-30 ביוני כינס לפבר מסיבת עיתונאים ובה, יחד עם הבישוף אנטוניו דה קסטרו מאייר, הסמיך ארבעה בישופים: טיסייה דה מלראי (Tissier de Mallerais), אלפונסו דה גלרטה (Alfonso de Galarreta), ברנרד פלאיי (Bernard Fellay) ומכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. למחרת הכריזה קונגרגציית הבישופים בוותיקן שהצעד היה סכיזמטי ושששת האישים המעורבים מנודים מהכנסייה הקתולית. ב-2 ביולי הוציא האפיפיור יוחנן פאולוס השני את הצו Ecclesia Dei (כנסיית האלוהים), המפציר בלפבר ואנשיו לחזור לחיק הוותיקן ומנדה אותם מן הכנסייה אם יסרבו. לשם הטיפול בנושא הוקמה נציבות מיוחדת בקוריה הרומאית, נציבות Ecclesia Dei.

בהמשך התבטא לפבר פעמים רבות בגנות "רומא", כמי שאיבדה את דרכה החל מן הוועידה השנייה ושכל הרפורמות שנעשו בה היו לא-קתוליות.

בינואר 2009 ביטל האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר את נידוי ארבעת הבישופים, צעד שגרר ביקורת עזה, בעיקר עקב ביטול הנידוי של ריצ'רד ויליאמסון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרסל לפבר בוויקישיתוף

• סדר מינויים
• Marcel Lefebvre: Signatory to Dignitatis Humanae
• Archbishop Lefebvre: moving toward schism?, 1988 (נדרשת הרשמה)
• היסטוריה של הסכיזמה (הקרע) הלפבריאנית
• הטקסט המלא של Ecclesia Dei
• כתב ביטול הנידוי
• מרסל לפבר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)