משפחת ח'אלידי
משפחת ח'אלידי (בערבית: الخالدي) היא אחת המשפחות הוותיקות והנכבדות ביותר בקרב הציבור המוסלמי בירושלים. לפי מסורת משפחתית המשפחה היא נצר לח'אלד בן אל-וליד, מצביא צבאו ואחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד, מכובשי ארץ ישראל. למרות שלמשפחה אין רכוש רב וקרקעות כמו למשפחות חוסייני או נשאשיבי, היא נחשבת למכובדת ביותר ובניה נשאו באופן מסורתי משרות שיפוט ושלטון.[1]
במשך מאות שנים הייתה ח'אלידי המשפחה השלטת בירושלים, אך היא ירדה מגדולתה במאה האחרונה.[1] בין בניה נמנו:
- השייח' ח'ליל אל-ח'אלידי, נשיא בית הדין השרעי העליון ומתחרהו העיקרי של חג' אמין אל-חוסייני על משרת המופתי של ירושלים ב-1922
- מוחמד עלי אל-ח'אלידי שימש כמנהל בית המשפט הירושלמי במשך שישים שנה
- יוסף אל-ח'אלידי, איש רוח, בלשן וראש עיריית ירושלים בשלוש קדנציות שהתפרסו על פני שלושים שנים בסוף המאה ה-19
- רוחי אל-ח'אלדי, אחד משלושת צירי מחוז ירושלים בפרלמנט העות'מאני בשנים 1908–1912.[2] נבחר גם לתפקיד "סגן שלישי" לנשיא בית הנבחרים. למד משפטים בפריז.[3] שימש גם קונסול טורקיה בבורדו, צרפת.[4]
- חוסיין פח'רי אל-חאלידי, רופא ומדינאי פלסטיני מתון, מייסד מפלגת הרפורמה הפרו-בריטית, ראש עיריית ירושלים וראש ממשלת ממלכת ירדן
- השופט חג' ראע'ב אל-ח'אלידי (1866–1952), בשלהי התקופה העות'מאנית ייסד את ספריית ח'אלדיה ברובע המוסלמי בירושלים, אחד מנכסיה החשובים של המשפחה. היה מראשי האופוזיציה (מעארדון) בתחילת תקופת המנדט הבריטי.[3]
- מוסטפא אל-ח'אלידי, שופט בבית הדין השרעי העליון שלאחר פרישתו היה לראש עיריית ירושלים בשנים 1938–1944
- איסמעיל אל-ח'אלידי, היגר לניו יורק ועסק בארגון ערביי ארצות הברית לפני הנכבה (1948) ואחריה
- אחמד סאמח אל-ח'אלידי (1895–1951), בוגר מגמת רוקחות באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בשנת 1920 היה מפקח אזורי מטעם מנהלת החינוך הבריטית ביפו ובעזה, בשנים 1925–1948 ניהל את הקולג' הערבי בירושלים. חיבר כ-20 ספרים בנושאי היסטוריה ומורשת וספרות ערבית.[5]
- וליד ח'אלדי, נולד ב-1925 בירושלים, היסטוריון שנודע בכתיבתו על אודות הנכבה, מייסד ומזכ"ל המוסד ללימודי פלסטין בביירות
- רשיד ח'אלידי היסטוריון ואינטלקטואל פלסטיני-אמריקאי בולט (בנו של איסמעיל אל-ח'אלידי)
לקריאה נוספת עריכה
- יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב, תש"ז, עמוד 211–212
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 211.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 19.
- ^ 1 2 אורי שטנדל, המשפחות המוסלמיות המנהיגות בירושלים בתקופה העות'מאנית, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 56.
- ^ יוסף לונץ, שורשיה ומקורותיה של התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל ערב מלחמת העולם הראשונה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 48, הערה 12.
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 94, איור 50.