ויקיפדיה

משפחת ששון

משפחת אצולה מפורסמת

משפחת שַׂשׂון (באנגלית: Sasson, בערבית: ساسون) היא משפחת אצולה, יהודית ממוצא בגדאדי, שהרשתות המסחריות והפיננסיות שלה חלשו על המסחר בין האימפריה הבריטית להודו והמזרח הרחוק בשיא התקופה האימפריאליסטית הבריטית. המשפחה קיבלה את הכינוי "הרוטשילדים של המזרח" בזכות הונה המופלג שמוערך במיליארדי דולרים, הפריסה הגאוגרפית הנרחבת, והפעילות הנדבנית הענפה שלה.

"בית ששון" בשנגחאי, סין

מוצא המשפחה עריכה

באנציקלופדיה היהודית נכתב כי המשפחה טוענת לייחוסה על ממשפחת בן-שושן מספרד,[1] אך דוד סלימאן ששון כתב כי הייחוס למשפחת אבן-שושן מטוליטולה שבספרד הוא מוטעה, וכי שם המשפחה נלקח על ידי דוד ששון כפטרונים משם אביו, ששון בן צאלח בן דוד.[2]

דוד סלימאן ששון מזכיר לגבי אבי-סבו, ששון צאלח דוד (1750–1830), כי שמות אבותיו עלו לחמישה: (ששון) בן צאלח בן דוד בן יעקב בן צאלח בן דוד.[2] הוא נחשב לפטריארך המשפחה. ששון צאלח דוד היה בנקאי ידוע ששימש כממונה על ענייני האוצר בבגדאד העות'מאנית בשנים 1781–1817 וכנשיא הקהילה היהודית בבגדאד, מ-1781 עד 1817 או 1819, תחת כמה פחות. היה נשוי לעמאם, בת הגביר אברהם בן דוד ישועה גבאי, שנפטרה ב-1821.[3]

לששון היו שבעה ילדים. הבכור, ראובן, נפטר במגפה ב-1802, ועל שמו נקרא אביו "אבו רובין". אחריו היו דוד, בנימין (כונה גם יַמֵן), צאלח, שמעון ויוסף, ובת אחת, פרחה.[4]

דוד ששון, מייסד בית ששון, נשא בשנת 1808 את חנה בת הגביר עבדאללה יוסף מבסרה, ולזוג נולדו שני בנים ושתי בנות: מזל-טוב (1816–1844), עבדאללה-מאיר (לימים אלברט), אליהו ועמאם. אחרי מות חנה בשנת 1826, נישא דוד ששון ב-1828 את פרחה (פלורה) בת פרג'-חיים בן עבדאללה-יוסף. לשניים נולדו שישה בנים ושלוש בנות לאחר שעברו לבומביי[5].

בשנת 1817 ירש דוד ששון מאביו ששון את משרת האוצר הכללי של בגדאד. בשנת 1826 המושל המקומי דאוד פאשא החל לרדות ביהודי בגדאד, ועקב כך נאלצו רוב בני משפחת ששון לעזוב את בגדאד מזרחה לעיר בושהר בפרס, שם נפטר אבי המשפחה ששון בן צלאח לאחר שנתיים.

 
דוד ששון

בהובלתו של דוד ששון החליטה המשפחה בשנת 1830 לנסוע מזרחה לבומביי (כיום ידועה כמומבאי), שבתקופה זאת הציעה הזדמנויות כלכליות חדשות למהגרים בזכות ההשקעה הגדולה של האימפריה הבריטית במסחר הבינלאומי מהודו הבריטית. משפחות יהודיות נוספות מבגדאד היגרו להודו בתקופה זאת, עד שצמחה קהילה בגדאדית מובחנת בקרב יהדות הודו. על פי המסופר, בתחילה התגוררה המשפחה בבית צאצאיו של שמואל יחזקאל דיווקר עד אשר התבססה בבית משלה. דוד ששון היה מעורב בעסקים בבומביי כבר משנת הגעתם לעיר, ופעל תחילה כמתווך בין חברות הטקסטיל הבריטיות לבין סוחרים ממקומיים, ולאחר מכן כמשקיע בנכסים בעלי ערך באזור הנמל של העיר. מתחריו העיקריים היו הפרסים, שהניבו את רווחיהם משליטתם בסחר הסיני-הודי באופיום מאז 1820.

דוד ששון, אחיו וצאצאיהם, עד מהרה ניהלו פעילות כלכלית ענפה ברשתות מסחר בעיקר בין הודו, סין, יפן ובריטניה. לאחר שחוזה נאנקינג פתח לסוחרים זרים את הגישה לשוק הסיני, צמחה החברה מבחינה כלכלית בסיועו של אליאס דוד ששון (1820–1880) (אנ'), בנו של דוד, שנשלח לקנטון. אליאס היה לסוחר היהודי הראשון באזור (24 פרסים התחרו בו). הוא הפך את סחר הטקסטיל שלו לעסק רווחי משולש: הוא הוביל חוט ואופיום הודי לסין, שם הוא קנה טובין שאותם מכר בבריטניה, ובבריטניה הוא רכש מוצרי כותנה. בן אחר של דוד, עבדאללה (אלברט) דוד ששון (1818–1896) נחשב למי שהיה יזם עיקרי מאחורי תהליך התיעוש של מזרח הודו במחצית השנייה של המאה ה-19. הוא הקים מפעלי טקסטיל עם התמחויות מיוחדות שנחלו הצלחה כלכלית רבה. במפעלים השונים בבעלות משפחת ששון הועסקו אלפי פועלים. לאורך הזמן בני המשפחה עברו לסחור גם בטובין מסוגים אחרים, כולל פנינים ואבנים יקרות, משי, ברזל ומתכת.

המשפחה זכתה לדומיננטיות כלכלית במסחר מהמזרח בעיקר לאחר שנות ה-60 של המאה ה-19. אחת הסיבות לכך היא שפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית סימנה ירידה ביצוא של כותנה מדרום ארצות הברית, דבר שגרם למשבר כלכלי קשה בתעשיית הטקסטיל הגדולה של בריטניה שאף הביא לחרפת רעב רבים מהפועלים הפשוטים במפעלים. לאורך הזמן המפעלים הבריטים מצאו בכותנה ההודית ביצוא של משפחת ששון כתחליף עיקרי לכותנה האמריקאית.

בנוסף לעסקיהם המסחריים לאורך השנים בני משפחת ששון השקיעו ורכשו מניות בחברות שונות באירופה ואמריקה, וכן לקחו חלק נרחב במערכת הבנקאות שנוסדה באותה תקופה ברחבי המזרח הרחוק. בני המשפחה עשו גם השקעות ניכרות בנדל"ן ברחבי הודו ומזרח אסיה. מרכזי העסקים של המשפחה במזרח היו מומבאי, פונה וכלכותה, שאנגחאי, נאנקינג, יאנגון, קובה (יפן), הונג קונג וסינגפור.

לאחר פטירתו של דוד ששון בשנת 1864 בנו עבדאללה (אלברט) דוד ששון (1818–1896) עמד בראש רוב עסקי המשפחה בעוד אחיו אליאס דוד ששון הקים במקביל חברה עצמאית. אחריו שלט על מרבית עסקי המשפחה סלימאן ששון (1841–1894) (אנ'), האח הצעיר, אשר עד אז שהה בשליחות עסקית של המשפחה בסין (1857–1875). סלימאן נישא בשנת 1876 לפריחה (פלורה) גבאי (1859–1936), מלומדת ואשת אשכולות אשר הייתה גם היא עם קשרים משפחתיים למשפחת ששון לאחר פטירתו של סלימאן בשנת 1894, קיבלה לניהולה חלק מעסקי המשפחה והצטיינה בכך.

עסקי משפחת ששון היו מקפצה להתעשרות עבור מהגרים יהודים-בגדאדים נוספים. כך למשל, סאלח חרדון, שנהפך בהמשך לאחד האישים העשירים באסיה, התחיל את דרכו כעובד פשוט בחברה של משפחת ששון. גם הנדבן היהודי אליס כדורי החל את דרכו בחברה של משפחת ששון.

ענפי המשפחה עריכה

למשפחת ששון היו ענפים רבים ומבני המשפחה גרו בבריטניה, המזרח התיכון, הודו ומזרח אסיה. המשפחה באה בקשרי נישואין עם משפחות האליטה היהודית-בגדאדית, כולל כדורי, סומך, עזרא, אלכביר, יחזקאל יהודה, גבאי ועוד, עם משפחות האליטה היהודית אירופאית כולל משפחת רוטשילד ובר, וחלק מבני המשפחה באו בקשרי נישואין גם עם משפחות אצולה אירופאיות לא יהודיות.

בהודו ובריטניה עריכה

 
אילן יוחסין חלקי של צאצאי דוד ששון

מהענף של משפחת ששון שעבר להודו, באופן הדרגתי חלק מבני המשפחה עברו להתגורר בקביעות בבריטניה, שם הם זכו לתוארי אצולה ומדליות כבוד, הגיעו לתפקידים בכירים בחיים הציבוריים הבריטים ובחיי החברה הגבוהה במדינה. חלקם נישאו ללא-יהודים בעוד אחרים נותרו עם זהות יהודית חזקה.

 
שלט האצולה של משפחת ששון
 
הברונט עבדאללה (אלברט) דוד ששון. איור מהמגזין ואניטי פייר, 16 באוגוסט 1879

הראשון שעבר לגור בקביעות בבריטניה היה כנראה ששון דוד ששון (1832–1867) (אנ'), אחד מבניו של דוד ששון, שהתחנך בבגדאד, ניהל עסקים בשאנגחאי ולאחר מכן עבר ללונדון. בלונדון הוא היה חבר בוועד המנהל של רבים ממוסדות הקהילה היהודית ותמך בשליחת משלחות מחקר יהודיות לאתיופיה וסין. אחת מבנותיו הייתה העיתונאית רחל ששון בר (1858-1927), ששימשה כעורכת של העיתונים האובזרבר והסאנדיי טיימס, אך המירה את דתה לנצרות לאחר נישואיה לפרדריק ארתור בר, בן למשפחת בנקאים יהודית-גרמנית מתבוללת. אף על פי שהמירה את דתה לנצרות המשיכה לגלות אהדה למטרות יהודיות וציוניות מעל עיתוניה.[6] אחד מבניו של ששון דוד ששון היה אלפרד עזרא ששון, שהתחתן עם בת למשפחה אנגלית-נוצרית ידועה של אמנים ומהנדסים ועקב כך נושל מההון המשפחתי של משפחת ששון. לבני הזוג היה בן, המשורר האנגלי הידוע סיגפריד ששון, הנחשב לאחד מגדולי משוררי מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה הוא שירת כחייל וכקצין בתפקיד קרבי וקיבל עיטורים כגיבור מלחמה, אך עוד במהלכה החל להביע התנגדות למלחמה וחיבר שירים סאטיריים אודות המלחמה ומפקדיה. צאצא אחר של ששון דוד ששון הוא הברון ג'יימס ששון (נולד ב-1959) (אנ') שר לשעבר בממשלת בריטניה וחבר בבית הלורדים הבריטי, אחד מצאצאי המשפחה הבולטים בשנות האלפיים.

ענף נוסף של המשפחה שעבר לבריטניה תחילתו בעבדאללה (אלברט) דוד ששון. בין התארים הרבים שקיבל היה התואר ברונט בשנת 1880 מהמלכה ויקטוריה. בנו הבכור, הברונט אדוארד ששון (1856–1912) (אנ') היה בוגר אוניברסיטת לונדון שכיהן כחבר בפרלמנט הבריטי משנת 1899 וכראש הקהילה היהודית ספרדית-פורטוגזית בבריטניה. הוא היה נשוי לאלין קרולין דה רוטשילד (1865–1909), בת למשפחת רוטשילד המפורסמת, וכך נוצרו קשרי נישואין בין שתי המשפחות. לזוג היו שני ילדים; הברונט פיליפ ששון (1888–1939) (אנ'), פוליטיקאי ואספן אמנות, ואשת האצולה סיביל ששון (1894–1989) (אנ').

ענף אחר של המשפחה, זה של בני הזוג סלימאן ששון (1841–1894) ופרחה (פלורה) ששון, היגר גם כן לבריטניה כעשר שנים לאחר פטירתו של סלימאן. באנגליה פרחה ששון הייתה פעילה בחוגי החברה הגבוהה האנגלים ובקהילה היהודית המקומית. היא תרמה להקמתו של בית החולים היהודי הראשון בלונדון בשנת 1907 ועמדה בראש הוועד המנהל שלו, תמכה בקליטתם של פליטים יהודים ממזרח אירופה בבריטניה, עסקה בחקר היהדות ואף פרסמה מאמרים בכתבי עת יהודיים על נושאים כגון הגותו של רש"י. היא נסעה רבות ברחבי אסיה והמזרח התיכון, התכתבה עם רבנים גדולים מעיראק וארץ ישראל והייתה ידועה כרבנית המלומדת בכתבי הקודש. לצד זאת היא גם הייתה פעילה למען זכויות נשים. שתי בנותיה, רחל ומוזלי, לקחו תפקידים בעסקי המשפחה בהודו ולאחר מכן בריטניה, ובנה היחיד דוד שלמה ששון (1880–1942) היה היסטוריון וחוקר, אספן גדול של כתבי יד יהודים נדירים. אחד מבניו של דוד היה שלמה דוד ששון (1915–1985) (אנ') רב, חוקר ונדבן שהמשיך באיסוף כתבי יד נדירים. שמו של אוסף כתבי היד המשפחתי נודע למרחק, הוא הוגדר כאוסף כתבי היד העבריים הגדול ביותר בידיים פרטיות בזמנו[7] וכלל אוצרות תרבות יהודיים רבים.

בן אחר של דוד ששון היה ראובן דוד ששון (1835–1905)(אנ'), שניהל מעסקי המשפחה בארצות מזרח אסיה. הוא הוכתר כחבר מסדר האבירות המסדר הוויקטוריאני המלכותי. בן נוסף היה ארתור ששון (1840–1912) (אנ'), שהיה בעל עסקי בנקאות נרחבים בהונג קונג. בהמשך הוא עבר לגור באנגליה והיה לידיד קרוב ואיש מבטחו של המלך אדוארד השביעי.

בהודו ובמזרח הרחוק עריכה

 
"מזחי ששון" במומבאי

הענף המשפחתי של אליהו דוד ששון, בנו של דוד ששון, נותר בהודו וסין. בנו של אליאס יעקב אליאס ששון (1843–1916) זכה לתואר האצולה "הברונט של מומבאי". בין היתר הקים יעקב במומבאי את בית הכנסת אליהו המפואר, הפעיל עד היום, ובשנגחאי את בית הכנסת אהל רחל. הוא היה היזם העיקרי מאחורי הבנק הבינלאומי Eastern Bank (אנ') שהוקם בשנת 1909 וניהל סניפים ברחבי אירופה, עיראק, הודו והמזרח הרחוק. לא היו לו ילדים עד סוף חייו, ולכן באופן מיוחד תואר הברונט הועבר לאחיו אדוארד אליאס ששון (1853–1924). אחריו התואר עבר לוויקטור אליאס ששון (1881–1961) (אנ'), ששירת בעברו כטייס בחיל האוויר הבריטי והקים עסקי נדל"ן ומלונאות גדולים במיוחד בשאנגחאי, סין, בה הוא בנה שורה של מלונות וכמה מגורדי השחקים הראשונים בעיר. בשלב מסוים העביר את מרכז החברה שלו לאיי הבהאמה. ויקטור היה חסר ילדים גם כן, וכך לתואר ברונט לא היו יורשים עם פטירתו בשנת 1961.

אחת מבנותיו של אליהו דוד ששון נישאה ליהודי בגדאדי אחר המקורב למשפחה, הברונט ששון דוד יעקב (1849–1926). הוא קיבל על עצמו משרות בחברות של משפחת ששון, היה ממייסדי הבנק של הודו (Bank of India) ומנהלו בשנים 1906–1926 וכן כיהן במשרה המקבילה לראש העיר של מומבאי.[8] הוא היה בין התורמים העיקריים להקמתו של אחד המונומנטים הגדולים במומבאי הקרוי "השער להודו". בנו בכורו היה הברונט פרסיבל דוד (1892–1964) (אנ'), שהיה אספן גדול של אמנות סינית עתיקה. בשנת 1932 תרם הברונט פרסיבל דוד קתדרה לאוניברסיטה העברית בירושלים - "הקתדרה לאמנות וארכאולוגיה של המזרח הקרוב ע"ש דוד ששון".[9]

צאצא של משפחת ששון הפעיל כיום בסינגפור הוא ויקטור ששון, הבעלים של רשת בתי הקפה העולמית קופי בין אנד טי ליף ועסקים נוספים, ונחשב לאחד האישים העשירים בסינגפור ובעולם.[10]

עיראק עריכה

אחד מקרובי המשפחה בעיראק, ששון חזקאל (1860–1932), היה איש אשכולות ופוליטיקאי ידוע שכיהן כיושב ראש ועדת הכלכלה בפרלמנט העות'מאני ולאחר מכן כשר האוצר הראשון של עיראק המודרנית. הוא נחשב לאבי הפרלמנט העיראקי והקים את הבסיס למערכת החוקים והתקנות בענייני כלכלה ופיננסים בעיראק. פרסומים מאוחרים יותר בעיראק מצניעים את מוצאו היהודי, אך הוא שימש גם כאחד ממנהיגי קהילת יהודי עיראק. בזכות כספים שתרמה משפחתו לקרן הקיימת לישראל הוסב שמו של עין טבעון בעמק יזרעאל לכפר יחזקאל, הקרוי על שם נער ממשפחתו שגם לו קראו יחזקאל.

ארץ ישראל עריכה

מלבד הענף המשפחתי של משפחת ששון שהיגר להודו ולאחר מכן לבריטניה (דוד ששון וצאצאיו), ענף אחר של המשפחה התגורר בדמשק וחלק מצאצאיו אף עלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20. כך למשל אליהו ששון, שעלה לארץ בשנת 1920 וכיהן בתפקידים בכירים בסוכנות היהודית ולאחר מכן כשר בממשלת ישראל, שייך לענף הסורי של המשפחה. בן אחר למשפחת ששון שעלה לארץ ישראל הוא בנימין ששון, יליד בגדאד, משפטן בוגר אוניברסיטת אוקספורד, שכיהן כחבר כנסת בכנסת השנייה.

במהלך השנים עלו מספר מצאצאיו של דוד ששון גם לארץ, ביניהם נמנה כיום מעצב האופנה הישראלי דויד ששון.

פעילות נדבנית עריכה

משפחת ששון הייתה ידועה עבור הפעילות הנדבנית שלה למען קהילות יהודיות ברחבי העולם. במיוחד עשתה המשפחה למען הקהילות היהודיות במרכז ומזרח אסיה, עיראק, סוריה, מזרח אירופה וארץ ישראל. המשפחה מימנה הקמת בתי ספר, בתי כנסת, ישיבות, בתי חולים, לקהילות יהודיות ברחבי הודו והמזרח הרחוק וחיזקה את הקהילות היהודיות בהן. מלבד זאת בני ששון זכורים כמי שפיתחו רבות את ערי הודו והמזרח, וכחלק מזה הקימו ותרמו מוסדות ציבור (ספריות, בתי חולים, בתי ספר) ופארקים לטובת הציבור הכללי. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 המשפחה תרמה רבות למען הקהילות היהודיות בארצות המצוקה באירופה,[11] וסייעה לפליטים יהודים ממזרח ומרכז אירופה להקלט בבריטניה ובארצות המזרח הרחוק. בארץ ישראל המשפחה תרמה הן למוסדות ציוניים והן למוסדות דת, כך למשל בני המשפחה תרמו בקביעות ליישוב היהודי הוותיק בחברון, כולל לבית החולים "חסד לאברהם" ולשם ייסוד ישיבות גדולות בעיר בשנות ה-20 של המאה ה-20.[12]


מאמרים על המשפחה בעיתונות העברית עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • Stanley Jackson. The Sassoons (New York: Dutton, 1968).
  • Cecil Roth. The Sassoon Dynasty (London: Hale, 1941).
  • David Solomon Sassoon. A History of the Jews of Baghdad (Letchworth: Sassoon, 1949).
  • Peter Stansky. Sassoon: The Worlds of Philip and Sybil (New Haven: Yale University Press, 2003).

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא משפחת ששון בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Joseph Jacobs, Goodman Lipkind, J. Hyams, ‏"Sassoon", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
  2. ^ 1 2 דוד סלימאן ששון, אגרת תימן ופרס, הצופה לחכמת ישראל ט, עמ' 226, הערה 13, באתר היברובוקס
  3. ^ אברהם בן-יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, עמ' קיג–קיד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  4. ^ הנ"ל, יהודי בבל בתפוצות, הוצאת ראובן מס, תשמ"ה, עמ' 55, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  5. ^ הנ"ל, יהודי בבל בתפוצות, הוצאת ראובן מס, תשמ"ה, עמ' 55–56, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  6. ^ Negev, Eilat and Yehuda Koren, The First Lady of Fleet Street: A Biography of Rachel Beer, London: JR Books, 2011.
  7. ^ Sassoon, David Solomon in The Oxford Companion to the Book.
  8. ^ Sir Sassoon Jacob David, Merchant-philanthropist, Dies in Bombay, Aged 77, Jewish Telegraphic Agency, September 29, 1926.
  9. ^ חדשות באוניברסיטה העברית, דבר, 19 באוגוסט 1932
  10. ^ Victor Sassoon forbes.com
  11. ^ 145 אלף לי"ש ליהודי גרמניה, דבר, 9 ביולי 1933
  12. ^ שגיאה פאטאלית, דואר היום, 14 באפריל 1930
  13. ^ מלכי שנגחאי, ג'ונתן קאופמן, מטר - הוצאה לאור, 2024
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משפחת_ששון&oldid=38358620"